בש"פ 3270/00 מדינת ישראל נ. אדורם הר שפי

1.כנגד המשיבים מתנהל משפט בעבירות סמים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

לפני בקשה רביעית במספר להארכת מעצרם של שני המשיבים למשך תשעים יום או עד למתן פסק דין בעניינם, על פי המוקדם.

2.אלה עיקרי הנתונים הצריכים לענין:

(א) ביום 22.11.98 הוגש כתב אישום כנגד המשיבים המייחס להם עבירות של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית וסחר בסם מסוכן, ולגבי משיב 1 - יבוא סם מסוכן. על פי האישומים, משיב 1 קשר קשר בקולומביה עם אחרים לייבא סמים לישראל. במסגרת קשר זה, יובאו סמים מסוג קוקאין במשקל 450 גרם תמורתם שילם המשיב 1 4,500 דולר. הוא נתן דוגמא מהסמים למשיב 2 לצורך בדיקתה ומאוחר יותר מכר לו את הסמים בתמורה כספית. כן מואשם משיב 1 בקשירת קשר וביבוא סם מסוג קוקאין במשקל של 1,220 ק"ג ברוטו.

(ב) בית המשפט המחוזי הורה על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם, ועררים שהוגשו על החלטות המעצר נדחו.

ביום 26.8.99 האריך בית המשפט העליון (כב' השופט אילן) לראשונה את מעצרם של המשיבים ב90- יום לאחר שמצא כי קיימת הצדקה להארכה בשים לב למכלול נסיבות הענין.

ביום 12.11.99 החליט בית המשפט העליון בשנית (כב' השופט זמיר) להאריך את מעצר המשיבים ב90- ימים נוספים. עיקר ההכרעה התבסס על שיקול מסוכנותם של המשיבים והסכנה הצפוייה מהם באם ישוחררו מצד אחד כאשר מן הצד האחר הוסברה סיבת התמשכותו של המשפט במורכבותו.

ביום 10.2.00 האריך בית המשפט העליון בשלישית (כב' השופטת דורנר) את מעצר המשיבים ב90- יום, תוך שקבע כי במקרים חריגים ויוצאי דופן ראוי להאריך את תקופת המעצר מעבר ל9- חודשים, ומקרה זה הוא אכן חריג ויוצא דופן ולפיכך ההארכה במקרה זה הינה במקומה.

כיום, בפנינו בקשה רביעית להארכת מעצר.

(ג) מאז הארכת המעצר האחרונה נמשכה פרשת ההגנה ובמסגרתה נחקר המשיב 1 חקירה נגדית במשך מספר ישיבות. ההסבר להתמשכות החקירה הנגדית נעוץ בכך שהמשיב לא מסר גרסה במשטרה ולכן היה צורך לקבל את התייחסותו לכל הראיות שנאספו בינתיים בתיק. בנוסף למשיב 1 העידו עדי הגנה נוספים.

בשלב זה נקבעו 4 מועדי הוכחות נוספים.

עד כאן לנתוני הרקע.

3.בא כח המדינה עותר להאריך בפעם רביעית את מעצר המשיבים תוך הדגשה, מצד אחד, את עובדת מסוכנותם לציבור וחשש מהימלטותם באם ישוחררו בצד הטענה כי המשפט מתמשך על שום מורכבותו ולא על שום מחדל גורם כלשהו הנוטל חלק בהליך השפוטי. בתנאים אלה גירסת התביעה היא כי אין מנוס ממתן הארכה נוספת של מעצר המשיבים עד לסיום המשפט.

בתשובה, מעלים באי כח המשיבים את הטענות הבאות:

(א) סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו1996- הינו בלתי חוקתי בבסיסו ועומד בסתירה למושגי יסוד העולים מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הטעם נעוץ בכך שהוא מאפשר על פי לשונו הארכת מעצרו של אדם לצורך ניהול משפט לאחר תשעה חודשים ממועד הגשת כתב האישום וזאת במספר בלתי מוגבל של פעמים, ובלא שים לב לסוג העבירות בהן מדובר ולמידת חומרתן. הוראה זו מאפשרת, על פי הטענה, הארכה בלתי מוגבלת של מעצר אדם במהלך משפטו גם למשך שנים וגם בעבירות קלות ערך, והדבר פוגע בעקרונות חוקתיים בהקשר לכלל המידתיות הנוגע להגנה על חירותו האישית של הנאשם.

ולגופם של דברים:

(ב) מאחר שמדובר במקרה זה בהארכת מעצר רביעית, ובשים לב לעובדה כי אין מדובר במשפט יוצא דופן בהיקפו ובמורכבותו, הרי שאין עוד הצדקה להחזיק את הנאשמים במעצר ויש לשחררם, מה גם שאין זה ברור כי זוהי בקשת הארכה אחרונה, ואם לא יהיה צורך בהארכה נוספת.

(ג) החזקת המשיבים במעצר תקופה כה ארוכה יוצרת עליהם לחץ בלתי הוגן להגיע להסדרי טיעון כדי להחיש את סיום משפטם ולהקל עליהם את תנאי החזקתם במעצר. יש במצב זה כדי ליצור עיוות באשר לזכותם הבסיסית לעמוד על חפותם.

(ד) יש בכל מקרה, ולחילופין, לעשות אבחנה בין הנאשמים בינם לבין עצמם, ולראות את עניינו של משיב 2 כפחות חמור מעניינו של משיב 1 מאחר שלא מיוחסת לו כלמשיב 1 עבירה של יבוא סמים מארץ אחרת. ראוי כי אבחנה זו בהיקף האישומים ובחומרתם תביא לכל הפחות לשחרורו של משיב 2 מהמעצר.

4.נתתי דעתי לטיעוני הצדדים על רקע הנתונים ברקע הענין ובאתי לידי מסקנה כי אין מנוס גם הפעם ממתן ההארכה המבוקשת של מעצר המשיבים ל90- יום נוספים, וזאת מהטעמים הבאים, וראשונה ייבחנו השיקולים שלגוף הענין:

(א) נקודת מוצא בענייננו היא כי משפטו של אדם העצור עד תום ההליכים צריך להסתיים לא יאוחר מתום תשעה חודשים. לאחר תום תקופה זו, ובאם המשפט טרם הסתיים, רובץ הנטל על המדינה לבסס את בקשתה להארכת מעצר הנאשם לתקופה נוספת עד לסיום המשפט. אם קודם לכן עמדו עילות המעצר עד תום ההליכים והעדר היכולת להחיל חלופת מעצר כטעמים מספיקים להחזקת אדם במעצר, הרי עם תום תשעה חודשים קם טעם חדש נוסף העומד כנגד שיקולי המעצר, - והוא טעם התמשכות ההליכים, המחייב עריכת איזון מחודש בין ערך ההגנה על חירותו האישית של הנאשם מול ערך ההגנה על בטחון הציבור והבטחת סיומו התקין של ההליך השיפוטי. באיזון מחודש זה מהווה יסוד התמשכות ההליכים מרכיב חדש המוסיף מישנה חיזוק לערך ההגנה על זכויות הנאשם ומתחייב שיקלול מחדש של מכלול הנתונים הפועלים בתחום הנדון.

אין צריך לומר, כי טעם התמשכות ההליכים הפועל לטובת שחרורו של הנאשם הולך ומקבל משנה תוקף ככל שמדובר בבקשות הארכה נוספות, וכל שלב הארכה מחייב מצדו מלאכת איזון חדשה בהתחשב בגורם זה שמשקלו הולך וגובר ביחס לערך המוגן הסותר המבקש להבטיח את בטחון הציבור ואת סיומו התקין של המשפט בלא שיבוש ובלא חשש להימלטות הנאשם מן הדין.

(ב) האיזון המתחייב מבקשת הארכת מעצר מעבר ל9- חודשים נתון לבית המשפט העליון במסגרת שיקול הדעת המופקד בידו. במסגרת זו הוא ישקול מצד אחד את שיקולי בטחון הציבור והאינטרס להבטיח את מיצוי ההליך השיפוטי, מנגד הוא יבחן את מידת עוצמתן של עילות המעצר - מסוכנותו של הנאשם על רקע אופי העבירות המיוחסות לו ועברו הפלילי, קיום חשש להימלטותו או הסיכון כי ישבש הליכי משפט כמו גם את שיעור התמשכות ההליכים והסיבות להם, כאשר ככל שההתמשכות גדלה כך יעלה משקלו של נתון זה ויפעל לטובת הנאשם.

עשיית האיזון האמור עומדת ביסוד הסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיף 62, וכל מקרה ומקרה לנסיבותיו המיוחדות.

(ג) במקרה שלפנינו עריכת האיזון הנדרש מביא למסקנות הבאות:

מן הצד האחד - פועל בענייננו שיקול כבד משקל שבטובת הציבור המונע שחרורם של המשיבים. המדובר הוא בנאשמים המואשמים בעבירות סמים חמורות ביותר. קיים סיכון של ממש כי שחרורם עלול לסכן את בטחון הציבור בשים לב לעובדה כי כיום סחר בסמים עשוי להתבצע באמצעות רשתות הפועלות תוך סיוע אמצעי תקשורת מתוחכמים וגם אדם השוהה במעצר בית עשוי להשתלב בהם בלא קושי. אופי העבירות המיוחסות למשיבים עשוי להתיישב עם מעורבות וקשר עם רשתות כאלה. הסכנה גוברת נוכח העובדה שלמשיבים הרשעות קודמות בעבירות סמים עליהם נשפטו למאסרים קודמים אשר לא הניאו אותם מלחזור ולעסוק בכך.

על החומרה והסיכון הטמונים בעבירות היבוא והסחר בסמים אין צורך להכביר מילים.

מן הצד האחר - חירותם האישית של המשיבים נפגעה כאשר משפטם לא הסתיים לאחר תשעה חודשים, וכל הארכה שנתבקשה וניתנה החמירה את הפגיעה. התמשכות ההליכים אינה באשמתם של המשיבים או עורכי דינם, כשם שאין לתלות את הקולר בכך על צווארה של התביעה או על בית משפט קמא. המציאות האובייקטיבית מצביעה על כך שהמשפט אורך זמן, ובית המשפט העמוס בענינים רבים פועל כמיטב יכולתו בתנאי עומס קשים ומכבידים.

בנסיבות אלה, מסוכנותם של המשיבים לשלום הציבור ובטחונו באם ישוחררו מן המעצר מגיעה לרמה כה גבוהה על רקע נסיבות העבירות המיוחסות להם ועברם הפלילי, עד כי אין ערך ההגנה על חירותם האישית יכול לגבור על האינטרס הציבורי שבהשארתם במעצר וזאת חרף התמשכות ההליכים, וחרף העובדה כי אנו מצויים במסגרת הארכה רביעית של המעצר על המשקל הרב שיש לייחס לעובדה זו. המציאות בה אין לתלות אחריות להתמשכות זו על גורם כלשהו מקילה על המסקנה האמורה.

(ג) בהחלת מסקנה זו לא נראה לי כי יש להבחין בין משיב 1 למשיב 2; הסיכונים הנילווים לשחרורם דומים באופיים חרף שוני מסוים בעבירות המיוחסות להם ובחומרה המיוחדת הנילווית לאישומים כנגד משיב 1.

(ד) ומכאן, לטענת עו"ד שפטל באשר לפגם החוקתי הנילווה לסמכות הארכת מעצר נאשם מעבר ל9- חודשים לצורך סיום משפטו כפי שעוגנה בסעיף 62 לחוק המעצרים.

בהקשר שבפנינו ניתן לומר זאת:

לא נראית לי הטענה כי תוכנו של סעיף 62 לוקה בפגם חוקתי. נכון הוא כי חירותו האישית של אדם הינה זכות חוקתית מכח סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכי החזקת אדם במעצר הינה פגיעה בחירותו האישית. אולם זכות זו אינה מוחלטת וניתן להגבילה על מנת להגן על זכויות אחרות ועל אינטרס שבטובת הציבור. שאלה היא האם ההגבלה נעשתה באורח ראוי ומאוזן ובכך עוסקת פיסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד המחייב בין היתר, קיומה של תכלית ראויה ומידתיות שאינה עולה על הנדרש.

בתמצית ייאמר כי הגבלת חירותו האישית של נאשם אשר נתקיימו לגביו עילות מעצר ונשללה חלופת מעצר לאורכו של המשפט המתנהל נגדו אינה, על פניה, בלתי חוקתית. היא מחייבת, עם זאת, עריכת איזונים ראויים בכל שלב של המשפט, ושיקלולם המתחדש של הנתונים המשתנים הופקד בידי בית המשפט העליון שבסמכותו לבחון במסגרת בקשות הארכת מעצר את סבירות המשך ההגבלה על חירותו האישית של הנאשם, בין היתר, על פי אמת מידה של מידתיות. הוראת סעיף 62 לחוק המקנה סמכות זו לבית המשפט עומדת, על כן, בתחומיה של פיסקת ההגבלה ואינה לוקה בפגם חוקתי.

כדברי השופט זמיר בבג"צ 6055/95 שגיא צמח נ' שר הבטחון, (תק. עליון 99(3) 1409-10):

"החירות האישית היא מכח סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו זכות חוקתית. יתירה מזאת: החירות האישית היא זכות חוקתית מן המדרגה הראשונה והיא גם מהבחינה המעשית תנאי למימוש זכויות יסוד אחרות... עם זאת, כידוע, לא כל פגיעה בחירות האישית עומדת בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. החירות האישית, כמו כל זכות יסוד אחרת אינה מוחלטת. ניתן להגביל את החירות האישית ובנסיבות מסוימות אף צריך להגביל אותה כדי להגן על זכויות אחרות או על אינטרס ציבורי. חוק היסוד מכיר בצורך זה והוא קובע תנאים לצורך זה. תנאים אלה נקבעו בפיסקת ההגבלה שבחוק היסוד... בית המשפט נחלץ להגן על החירות האישית מפני חוק פוגע רק כאשר החוק פורץ את קו ההגנה שהוצב בפיסקת ההגבלה".

הסמכות הנתונה לבית המשפט העליון להאריך מפעם לפעם מעצר נאשם עד לסיום משפטו נועדה לתכלית ראויה וההנחה היא כי הסמכות תופעל בזהירות ותוך עריכת האיזונים הראויים ובמידה שאינה עולה על הנדרש בהתאם לפיסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד.

על יסוד דברים אלה, יש לדחות טענה זו.

5.על יסוד כל האמור, אני מחליטה לקבל את בקשת המדינה ולהאריך את מעצרם של שני המשיבים ל90- יום נוספים כמבוקש.

לא למותר להביע את התקוה כי בית המשפט בפניו מתנהל המשפט יעשה גם להבא כל שבידו על מנת לזרז את ההליכים על מנת לסיימם במהרה ככל הניתן.