בש"פ 5273/99 פאיז קרוט נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בבית-משפט השלום בירושלים בשתי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות כלפי אשתו וכלפי שניים מילדיו הקטינים. המדינה ביקשה לעוצרו עד תום ההליכים. בית-משפט השלום הגיע לכלל דעה, כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר, והעורר שוחרר בתנאים מגבילים.

עררה של המדינה לבית-המשפט המחוזי בירושלים התקבל. בסיכום ההחלטה, שניתנה מפי השופטת יהודית צור, נכתבו הדברים הבאים:

דעתי היא שנגע האלימות הפושט וגואה באלימות בכלל ובנשים וקטינים בפרט מחייב החמרת המדיניות של בתי-המשפט וראוי שידעו הכל כי מי שנתפס בהתעללות או באלימות כלפי מי מבני משפחתו יעצר עד תום ההליכים הפליליים נגדו, אלא אם יתקיימו נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן.

העורר נעצר, איפוא, עד תום ההליכים.

בעררו כנגד החלטה זו, טען העורר, כי לא היה מקום לעוצרו לשם הרתעת הרבים וכי בית-משפט השלום מצא, לאחר בדיקה אינדיבידואלית, כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

אכן, מעצר שמטרתו הרתעה, פוגע שלא כראוי בזכותו החוקתית של הנאשם לחירות, המעוגנת כיום בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. העילה ההרתעתית אף בוטלה בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. גישת בית-המשפט המחוזי אינה יכולה, איפוא, להתקבל. נדרש בירור אינדיבידואלי של הנסיבות הקשורות לעבירה ולעבריין שעניינו מובא בפני בית-המשפט.

מנגד, עבירות הנעברות תוך התפרצות זעם בלתי נשלטת, וכאלה הן, לרוב, עבירות האלימות במשפחה, מחייבות מעצר, משום שחלופת מעצר, שביצועה תלוי תמיד ברצון הנאשם עצמו, אינה אפקטיבית.

כזה הוא המקרה שבפנינו. מהחלטת בית-משפט השלום עולה, כי העורר אינו מצליח לשלוט על עצמו. שירות המבחן נמנע מלהגיש המלצה טיפולית, משום שהגיע לכלל דעה כי העורר אינו לוקח על עצמו אחריות לשינוי התנהגותו האלימה, וכי מדובר בדפוס חוזר של התפרצויות אלימות של העורר כנגד בני-משפחתו.

לנוכח האמור לעיל, הרחקתו של העורר מן המשפחה בחלופת-מעצר, שכאמור, ביצועה תלוי בו, אינה מסירה את החשש לשלום בני-המשפחה.

אני דוחה, איפוא, את הערר.