ע"א 4395/06 עמותת ז.פ נ. לוי רמות עבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ

לפני שתי בקשות לצירוף המבקשים כמערערים בהליך שבכותרת. בשים לב לכך שמדובר בבקשות להצטרף לאותו הליך ובטענות דומות החלטתי לדון בבקשות במאוחד.

1.ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים אשר במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה 1 (להלן: המשיבה) להורות כי בהעדר תשלום כספים המגיעים לה על פי פסק בורר מהמערערת 1, עמותת ז.פ. ישולם הסכום על ידי חלק מחבריה. הערעור הוגש ביום 25.5.06. ביום 3.6.06 הוגשה על ידי משפחות עדי, אייס ואלמוג (להלן: המבקשים) להצטרף כמערערים להליך שבכותרת. בבקשה נטען כי גם המבקשים חויבו בפסק דינו של בית משפט קמא בתשלום למשיבה אולם, לטענתם, במועד הגשת הערעור טרם נמסר יפוי כוח מטעמם לבא כוחם עקב תקלות שונות אשר מקורן, בין היתר, במספר הרב של הנתבעים ובקושי להגיע לכל אחד מחברי העמותה. לפי הנטען, עקב קשיים אלה, ברשימה שצורפה להודעת הערעור צוין כי אין הם מיוצגים על ידי בא כוחם של יתר המערערים אולם בעת האחרונה הם מסרו לו יפוי כוח מטעמם והם הביעו את רצונם להצטרף להודעת הערעור. לטענת המבקשים, אין בהיעתרות לבקשה כדי לפגוע בזכויות המשיבה או כדי לעכב את בירור הערעור שכן הודעת הערעור ממילא הוגשה בשמם של מערערים רבים והטענות המועלות במסגרתה הן טענות כלליות הנוגעות לכל המערערים. ביום 28.9.06 הוגשה בקשה נוספת להצטרף כמערערת להליך שבכותרת על ידי דורית גולדמן (להלן: המבקשת) . המבקשת חויבה אף היא בתשלום למשיבה מכוח פסק דינו של בית משפט קמא, וטענותיה דומות לטענותיהם של המבקשים. אולם בשונה מהמבקשים, מאז מתן פסק הדין פעלה המבקשת באופן עצמאי לצורך ביטול חיובה כלפי המשיבה, ובמסגרת זו היא הגישה, בהעדר ייצוג, בקשות שונות לבית משפט קמא ולבית משפט זה. ביום 21.9.06 ניתנה על ידי כבוד השופט א' גרוניס החלטה ברע"א 7132/06 אשר במסגרתה נדחתה בקשת רשות לערער שהוגשה מטעמה של המבקשת ונקבע כי המבקשת אינה יכולה להשיג על פסק דינו של בית משפט קמא בגדר בקשה למתן רשות לערער. בעקבות האמור, בקשת המבקשת היא להצטרף כמערערת להליך שבכותרת.

2.המשיבה מתנגדת לשתי בקשות. לטענת המשיבה, למעשה, עסקינן בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור. לטענתה, הבקשה מטעם המבקשים הוגשה זמן רב לאחר שחלף המועד להגשת ערעור בלא כל תצהיר הנסמך לבקשה וללא טעם מיוחד המצדיק היענות לה. אשר לבקשת המבקשת, לטענת המשיבה הסבריה של המבקשת בדבר ההליכים השונים שנקטה לביטולו של פסק הדין אינם בגדר "טעם מיוחד" להארכת מועד. לפי הנטען, המבקשת ידעה כי רוב הנתבעים בחרו להגיש הודעת ערעור אולם היא בחרה שלא לעשות כן.

3.יש ממש בטענת המשיבה כי במהות, עסקינן בבקשה למתן ארכה להגשת ערעור. מתן ארכה כאמור טעונה "טעם מיוחד" (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). קיומו של הליך תלוי ועומד עשוי להוות טעם מיוחד, אם כי אין מדובר בכלל המופעל באופן אוטומטי ויש לבחון כל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו המיוחדות. לצורך כך יש לבחון "את מידת שקידתו של המבקש; את הפגיעה האפשרית בבעלי דין אחרים, למשל על דרך של התמשכות הדיון בשל הוספת מערער בשלב מאוחר של ההתדיינות; את התוספת הגלומה בערעור הנוסף ביחס ליריעת המחלוקת המצויה ממילא בבי המשפט; ושאר גורמים העשויים להשפיע על מאזן האינטרסים שבין בעלי הדין" (ראו החלטת כבוד הרשם ע' שחם בע"א 8343/01 פרופ' ירדנה נ' סיבל נהריה בע"מ (בכינוס נכסים) , תק-על 2002(2), 2651. ראו גם: ע"א 11961/05 יעקב תמרי ואח' נ' קרן הגמלאות של חברי דן בע"מ (טרם פורסם)). עיון בבקשות מעלה כי הן המבקשים והן המבקשת לא פעלו בשקידה סבירה לשם הגשת הערעור במועד. יש ממש בטענת המשיבה כי בבקשת המבקשים, אשר לא נתמכה בתצהיר מטעמם, לא הובהר מה מנע מהם להגיש את הערעור במועד. אף בבקשת המבקשת ובתצהיר שצורף לה לא הוברר די הצורך מדוע בחרה המבקשת לייצג את עצמה תוך נטילת הסיכונים הכרוכים בכך. העדר ייצוג, כשלעצמו, אינו מקים טעם מיוחד להארכת מועד. אדם הבוחר לייצג את עצמו, חלף פנייה לייצוג משפטי מקצועי (בין אם הייצוג ניתן על-ידי עורך-די פרטי ובין אם על-ידי הלשכה לסיוע משפטי), נוטל את הסיכון כי הוא ינקוט הליכים בדרך שאינה תואמת את סדרי הדין. חרף האמור, לאחר שקילת האינטרסים של הצדדים המעורבים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להתקבל. ראשית , חרף הזמן שחלף מאז פתיחת ההליך, ההליך שבכותרת עדיין בראשיתו מבחינת שלבי הטיפול בו, ובשלב זה אף טרם הוצא צו סיכומי טענות. כמו כן, כפי שמבהירים המבקשים, טענותיהם בערעור הן כלליות ואין בצירופם כמערערים כדי להרחיב את יריעת הערעור או לסבכו. במצב דברים זה, צירופם להליך אינו מאריך את משך הדיון. שנית , כנגד פסק דינו של בית משפט קמא תלוי ועומד ערעור ולפיכך אין יסוד להניח כי צירוף המבקשים לערעור פוגע בציפיית המשיבה שלא להיות מוטרדת עוד בהליך ערעורי. אוסיף, כי בכול הנוגע למבקשת, המשיבה היתה מודעת לכך שאין היא משלימה עם פסק דינו של בית משפט קמא שכן, כאמור, המבקשת הגישה נגדה הליכים שונים הקשורים לפסק הדין. שלישית , המבקשים היו צד להליך שהתנהל לפני בית משפט קמא. במצב דברים זה, הם ממילא צדדים גם להליך המתנהל בבית משפט זה וכל תוצאה בערעור תהווה מעשה בית דין כלפיהם, בין אם הם יסווגו כמערערים או כמשיבים. בשולי הדברים יצוין, למען הסר ספק, כי דחיית בקשת המבקשת למתן רשות לערער ברע"א 7132/06 הנ"ל, בשל טעות בדרך תקיפת פסק דינו של בית משפט קמא (ולא עקב דחיית הבקשה לגופה) אינה חוסמת את דרכה של המבקשת להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין שכן השיקולים לבחינת הבקשות שונים (ראו: בש"א 5354/06 זהר שוורץ, עו"ד נ' רשות הנמלים והרכבות (טרם פורסם)).

התוצאה היא, שהבקשות מתקבלות, והמבקשים והמבקשת יצורפו כמערערים בערעור שבכותרת. יחד עם זאת, בשל האיחור שחל בהגשת הבקשה, המבקשת והמבקשים, כל אחד בנפרד, ישאו בהוצאות המשיבה בסכום כולל של 1,000 ש"ח (ביחד סך כולל של 2,000 ₪). סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.