ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 5714/97
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
המערער : מזור משה
נגד
המשיב : מינהל מקרקעי ישראל
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט
המחוזי בבאר-שבע בע"א 1099/97 מיום 18.9.97
שניתנה על ידי כבוד השופטים: י. בנאי,
י.טימור, י. פלפל
בשם המערער: בעצמו
פסק דין
1.ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטים י' בנאי, י' טימור וי' פלפל) מיום 18.9.97, בה נדחתה בקשת המערער לפסילת כב' השופטים בנאי ופלפל מלישב בדין בערעורו.
2.המערער הגיש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד. לאחר הגשת הערעור פנה המערער לבית משפט זה בבקשה (בש"א 3853/97) להעברת מקום הדיון בערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. את בקשתו נימק בכך שבעבר הגיש תלונה נגד ארבעה מן השופטים המכהנים בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ונגד שופטים רבים נוספים, בעבר ובהווה, במחוז באר-שבע). עוד טען המערער, כי שופטים אלה פגעו, משך שנים, בו ובמשפחתו. ביום 29.6.97 דחיתי בקשה זו וציינתי, כי המערער לא הצביע על קיומה של עילה חוקית להעברת הדיון וכי אם מבקש המערער להביא לפסילת שופט מסויים או שופטים מסויימים מלדון בעניינו עליו לפנות תחילה לבית המשפט בפניו מתנהל עניינו. בשלב זה פנה המערער לסגן נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע, כב' השופט ג' גלעדי, וביקש, כי הדיון בעניינו יועבר לבית המשפט המחוזי בירושלים. בקשה זו נדחתה ביום 13.7.97, בהיעדר עילה. לפיכך פנה המערער לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בבקשה, כי נשיא בית המשפט, כב' השופט א' לרון ושלושה משופטי בית המשפט, כב' השופטים י' בנאי, א' ריבלין וי' פלפל יפסלו עצמם מלדון בעניינו. את בקשתו נימק בכך ששופטים אלה דנו בעבר בענייניו מתוך משוא פנים והיטו משפט כנגדו. עוד טען המערער, כי כב' השופט י' בנאי ייצג אותו במספר תיקים לפני כעשרים שנה וכי לאחר מינויו, משמיחה בפניו על הייצוג הלקוי שהעניק לו, נפרע ממנו כב' השופט בנאי ופסק לחובתו.
3.כאמור, דחה בית המשפט קמא את בקשת הפסלות, בקבעו, כי אין בה כל ממש. בערעור שבפני חוזר המערער על טיעוניו ומייחס לבית המשפט קמא משוא פנים ואף זדון כלפיו. המערער אינו מפרט במה באו לידי ביטוי הזדון ומשוא הפנים ומסתפק בטענה, כי שופטי המותב שדנו בענייניו (לרבות בהליכים נוספים שניהל מול המשיב) בעבר פסקו נגדו ולא גילו כלפיו את תשומת הלב וההתחשבות להם היה זכאי, לטענתו. עוד טוען המערער, כי הואיל והגיש בשעתו תלונה נגד שופטים אלה (כמו גם נגד רבים אחרים) אין זה ראוי ששופטים אלה ישבו בדינו.
4.לאחר שבחנתי את טענות המערער הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות. כבר נקבע לא פעם, בהתייחס לפסילת שופט, כי "לא רגישותו הסובייקטיבית והמיוחדת של המערער היא הקובעת לענין זה, אלא השאלה היא, האם הוכחה אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט" (ע"פ 5/82 ח"כ אבו חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו (1) 247, בעמ' 250). המערער לא השכיל להצביע על קיומה של "אפשרות ממשית" כאמור. טענותיו החריפות הן כלליות ובלתי ממוקדות ואין בהן כדי ליצור תשתית ממשית לטענת פסלות. גם העובדה שהמערער התלונן בעבר נגד שופטי בית המשפט קמא אינה יוצרת, מניה וביה, עילת פסלות. שאם לא תאמר כן יוכל כל בעל דין לפסול שופטים מלדון בענייניו באמצעות הפרחת תלונות כנגדם.
הערעור נדחה.
ניתן היום, י"ג בתשרי התשנ"ח
(14.10.97).
המשנה
לנשיא
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97057140.
B02
/דז/