ע"פ 4466/98ראמי דבש נ. מדינת ישראל

ביום

22.1.02 החליט הרכב של בית משפט זה, בראשות כב' הנשיא ברק, לחייב את המדינה בתשלום הוצאות הגנתו של המערער בערעור שבכותרת וכן בתשלום פיצויים בגין מעצרו. בפסק הדין נקבע כי המדינה תשלם סך העולה כדי 25% מן הפיצויים ומהוצאות ההגנה המירביים, הכל כאמור בתוספת לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב 1982 (להלן: התוספת לתקנות). על פי החלטת כב' ההרכב, הועברה קביעת הסכומים המפורטים לטיפולי.

להלן פירוט מרכיבי הפיצויים וההוצאות שהועלו לדיון. יצויין, כי הסכומים שנקובים להלן הם הסכומים המעודכנים, על פי העדכון לתקנות שהתקבל בהודעת סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר)(הוצאות הגנה) התשס"ג-2003, קובץ תקנות 6247 מיום 30.6.03.

1.פיצוי בגין מעצר בית. בהחלטת כב' הרשם אוקון מיום 21.5.03 נקבע כי לא ניתן לפסוק פיצוי למערער בשל התקופה בה היה נתון במעצר בית, ואין מקום להוסיף על כך בהחלטתי זו. אדון בפירוט הסכומים אותם ביקש המערער לפסוק לטובתו בבקשה המקורית מיום 18.2.02 ובבקשתו המעודכנת מיום 27.5.03.

2.פיצוי בגין מעצר. 20,022 ש"ח – אין מחלוקת בין הצדדים על סכום זה. המערער זכאי ל-25% מסכום זה, היינו – 5,005.50 ₪.

3.שכר טרחת עורך דין. אין מחלוקת בין הצדדים על זכותו של המערער להוצאות בגין 3 ישיבות הוכחות בבית המשפט המחוזי (3,546 ₪ בסך הכל). אשר לסעיפים בהם נחלקו הצדדים לגבי שכר טירחת עורך דין.

(א) לטענת המשיבה, אין לפצל בין ישיבת ההקראה בבית המשפט המחוזי לבין הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, והמערער זכאי בגין שני הליכים אלה לפיצוי אחד בלבד, בשיעור הקבוע בפריט (1) לתוספת לתקנות. בלשון התקנות ניתן למצוא תמיכה לעמדת המשיבה בעניין זה, שכן הלשון הנקוטה היא לשון כוללת, הכונסת שורה של פעולות – לימוד התיק, עבודת הכנה, ישיבה ראשונה בבית משפט וישיבת בית משפט להארכת מעצר – תחת אותה כותרת. עם זאת, נראה כי בין שתי הישיבות האמורות ניתן ואף ראוי להבחין, שכן אין חפיפה הכרחית בין העבודה הנדרשת לקראת כל אחד מסוגי דיונים אלה. יוצא, כי המערער זכאי בגין כל אחד משתי ישיבות אלה להוצאות בשיעור של 3,946 ₪, היינו – 7,892 ₪.

(ב) טיפול בבקשה לעיון חוזר בתיק מחוזי. בעניין זה אני סבור כי הצדק עם המשיבה וכי יש לראות בו משום "ישיבה נוספת", בהתאם לסעיף קטן (2) לתוספת לתקנות. לפיכך, הסכום שיהווה בסיס לחישוב בגין סעיף זה יהיה 1,182 ₪.

(ג) אשר לטיפול בעררים לבית המשפט העליון על ההחלטה לעצור עד תום ההליכים (בש"פ 131/98) ועל ההחלטה לעצור במעצר בית (1099/98). לא ברור כי הדרישה ל"קושי מיוחד" שבפריט (3) לתקנות מתייחסת גם להליכי ערר. בשים לב לעיקרון השבת המצב לקדמותו, אי בהירות זו פועלת לטובת המערער אשר זוכה בהוצאות. אשר לטענת המדינה כאילו יש לראות בערר על ההחלטה לעצור במעצר בית משום "ישיבה נוספת" בבית המשפט העליון, הרי שהעניין מסופק, שכן המדובר בערר נפרד, אשר קשה לראות בו משום "ישיבה נוספת" בהליך אחר שהיה בבית משפט זה. משכך, הסכום שיהווה בסיס לחישוב ההוצאות בסעיף זה יהיה 7,892 ₪.

(ד) הליכים בעניין ההוצאות. נראה לי כי הדין עם המשיבה, הטוענת כי הליכים אלה (ובהם ההופעה לקבלת פסק דין וכן ההליך בפניי) אינם בגדר ההוצאות שניתן לפסוק לפי סעיף 80. המדובר בהליכים שהם בבחינת נספח להליך הפלילי, המצמיח את הזכות לפיצויים ולהוצאות, ואינם בבחינת חלק אינטגרלי מהליך זה.

(ה) לטענת המערער יש לעשות שימוש בתקנה 9(ב) לתקנות, לפיה ניתן להגדיל את סכום ההוצאות בגין שכר טירחת עורך דין בסך של 50% מטעמי "צדק". ההוראה קובעת, כי

"נוכח בית המשפט שבנסיבות העניין מן הצדק לקבוע לעצור או לנאשם תשלום הוצאות בעד שכר טרחת עורך דין גבוה מזה שנקבע בפריט המתאים בתוספת, רשאי הוא לקבוע סכום גבוה יותר בשיעור שלא יעלה על חמישים אחוזים מהסכום הקבוע באותו פריט"

לא נמצאה פסיקה רלוונטית העוסקת בנושא זה. הסמכות הנתונה בסעיף זה מהווה חריג לכלל הרחב, שהוא תשלום על פי האמור בתוספת. נראה, על כן, כי ההוראה דורשת נסיבות מיוחדות, אשר גרמו לתשלום שכר טירחה בהיקף חריג, המצדיק סטייה מן התעריף הבסיסי שנקבע בתקנות.

במקרה הנוכחי, נראה לי כי קשה לפרש את פסק הדין כקובע דבר מה לעניין תקנה 9(ב), אשר לא נזכרת בו ולא נדונה בו, ומה גם שבית המשפט פסק כי המערער זכאי לרבע בלבד מסכום ההוצאות המירבי. בה בעת, איני סבור כי ניתן לקבל את טענת המשיבה כאילו מפסק הדין עולה כוונה ברורה לשלול את תחולתה של תקנה 9(ב), נוכח הקביעה של זכאות ל-25% מגובה ההוצאות לפי התקנות. אכן, פסק הדין אינו עוסק בתקנה זו, וקשה לדלות ממנו הנחייה ברורה, לכאן או לכאן, בשאלה זו. פסק הדין גם אינו קובע קביעה ברורה מהו הערך המלא, אשר מתוכו יש לחשב סך של 25%. במצב זה, פרשנות הצדדים לפסק הדין דחוקה למדי, ואיני רואה מקום להישען עליה בהכרעה בנקודה זו.

עם זאת, סכום ההוצאות הנזכר בסעיף 75 לפסק הדין בערעור כסכום ההוצאות שהוכח כי הוצאו בפועל על מכלול ההליכים שננקטו בקשר לתיק זה (81,000 ₪) הוא סכום ניכר, הגדול בסדרי גודל מן הסכום המצטבר מן הסעיפים שנמנו לעיל. לא ברור לגמרי באיזו מידה מדובר בסכום המצביע על ייחוד של ממש במקרה זה. במצב זה לא שוכנעתי כי קיימת הצדקה להפעיל את הסמכות הקבועה בתקנה 9(ב) במלואה, אך בשים לב לעיקרון השבת המצב לקדמותו, אני סבור כי ניתן להפעיל את הסמכות האמורה באופן חלקי, ולזכות את המערער בתוספת של 25%.

(ו) התוצאה היא, כי סך ההוצאות המירביות שניתן לפסוק למערער בגין שכר טירחת עורך דין עומד אם כך על 20,512 ₪. בתוספת 25%, המדובר בסכום של 25,640 ₪. לפי פסק הדין, יש לזכות את המערער ב-25% מסך זה, דהיינו 6,410 ₪. לסך זה יש להוסיף מע"מ לפי סעיף 9(ג) לתקנות בסך של 18%, ועל כן הסכום הכולל בו תישא המדינה לתשלום שכר טרחתו של המערער יעמוד על 7,563.80 ₪.

4.אשר לבקשת המערער מיום 27.5.03 לפיצוי על פגיעה בזכויות יסוד, הרי שאין בסמכותי לפסוק פיצויים בגין סעיף זה, נוכח העובדה שעניין זה נלקח בחשבון בהחלטת ההרכב (ראו לעניין זה את ההפניות המתאימות בסעיף 4 לתגובה המשלימה מטעם המשיבה מיום 18.6.03). דומה כי בעתירה זו יש גם משום ניסיון להכניס בדלת האחורית את נושא הפיצוי בגין מעצר הבית, וכאמור לעיל, בעניין זה כבר ניתנה החלטה השוללת את הזכאות של המערער לפיצוי.

אשר על כן, בצירוף הסכום אותו קבעתי אשר לפיצוי בגין מעצר בסך 5,005.50 ש"ח, תשלם המדינה למערער סך של 12,569.30 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.

5.בשולי הדברים יוער, כי אין זה ההליך הראשון הבא בפניי בנוגע לפיצויים במסגרת התקנות האמורות, ומתברר כי התוספת מעוררת שורה של שאלות, אשר לא ניתן להן, בלשון התקנות והתוספת, מענה מניח את הדעת, והצדדים מתקשים למקם עניינים שונים בגדרי הפריטים שבתוספת. נראה כי ראוי שיישקל תיקון לתוספת, אשר יפרט את ההליכים השונים על שלביהם בצורה בהירה ומפורטת, ויקבע את סכום ההוצאות המגיע בגינם, וכך יימנעו התדיינויות מיותרות.