ע"פ 5114/97 סעיד סלימאני נ. מדינת ישראל

השופט י' זמיר :

המבקש, מר שמואל מיטלמן, כתב העתון "מעריב", ועמו חמישה כתבים נוספים מעתונים אחרים, מבקשים שבית המשפט יורה לגלות להם, לצורך פרסום ברבים, ראיות חסויות שהוגשו לבית משפט זה במהלך הערעור.

מדובר בראיות חסויות, מטעמים של בטחון המדינה, ששר הבטחון הוציא עליהן תעודת חסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971-. ראיות אלה קשורות לאישום שהוגש נגד סעיד סלימאני (להלן - המערער) בבית המשפט המחוזי. במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי נמנע סלימאני, מטעמים שלו, לבקש את גילוי הראיות. אולם לאחר שהמערער הורשע על ידי בית המשפט המחוזי, במהלך הדיון בערעור, הוא ביקש שבית משפט זה יגלה לו את הראיות. בית המשפט דן בבקשה והחליט (ביום 12.6.00) לגלות למערער חלק מן הראיות החסויות: ע"פ 5114/97 סלימאני נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 721.

על פי הדין, החלטה של בית המשפט לגלות ראיות חסויות, במהלך משפט פלילי, כדי לעשות צדק עם נאשם, אינה מחייבת את התביעה לגלות את הראיות, אלא נותנת בידי התביעה ברירה: לגלות את הראיות לנאשם ולהמשיך במשפט, או להשאיר את הראיות חסויות, כדי למנוע פגיעה בבטחון המדינה, אך אז על התביעה לחזור בה מן האישום.

במקרה הנדון, לאחר שבית משפט זה החליט לגלות את הראיות, שקלה התביעה את הברירה הנתונה לה, והחליטה לגלות למערער את הראיות, ועם זאת ביקשה שבית המשפט יורה, כדי למנוע פגיעה בבטחון המדינה, על גילוי הראיות בדלתיים סגורות ויאסור על פרסום הראיות.

בית המשפט נעתר לבקשה: ביום 10.10.00 הוצא צו ארעי שהורה כמבוקש על ידי פרקליטות המדינה; ביום 14.11.00 נקבע, במסגרת פסק הדין בערעור, כי הצו ממשיך לעמוד בתוקפו; ובאותו יום, סמוך לאחר מתן פסק הדין, ניתנה החלטה המבהירה כי "הליכי הדיון שהתקיימו בתיק זה בדלתיים סגורות... נשארים כאלה על כל המתחייב מכך".

ביום בו ניתן פסק הדין בערעור הוגשה לבית המשפט הבקשה, חתומה על ידי שישה כתבים לענייני משפט, ובתוכם המבקש, להתרת הפרסום של הראיות החסויות שנמסרו למערער, כולן או חלקן. זמן קצר לאחר מכן הוגשה לבית המשפט בקשה נוספת להתרת הפרסום, מטעם המבקש לבדו, בה הציג המבקש את הטעמים המצדיקים, לדעתו, את גילוי הראיות החסויות בפני הציבור. הגילוי של ראיות אלה למערער, הסביר המבקש, הביא ל"שינוי דרמטי בהשתלשלות התיק". שינוי זה בא לידי ביטוי בעמדה שהוצגה על ידי התביעה בשאלת אשמתו ובשאלת עונשו של המערער: עד שלא הוסר החסיון מהראיות, התביעה עמדה על כך שהמערער אשם בעבירות של סיוע לרצח וסיוע לחבלה בכוונה מחמירה במספר מקרים רב, ולכן התביעה תמכה בעונש הכבד שבית המשפט המחוזי גזר על המערער (30 שנות מאסר בפועל); ואילו לאחר שהחסיון הוסר והראיות נמסרו למערער, הסכימה התביעה להמרת ההרשעה של המערער בהרשעה קלה בהרבה, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות (במספר מקרים רב), ואף להקלה ניכרת בעונשו של המערער (10 שנות מאסר בפועל). תפנית חדה כל כך בעמדה של התביעה, הסביר המבקש, מעוררת שאלה בקרב הציבור, וזכותו של הציבור היא לקבל תשובה מוסמכת, שתמנע "ניחושים וסברות שרק מגבירים את סימני השאלה".

בית המשפט ביקש את תגובתה של פרקליטות המדינה לבקשה. בתגובה (מיום 19.12.00) הביעה הפרקליטות התנגדות מוחלטת לגילוי פומבי של הראיות החסויות. גילוי כזה, טענה הפרקליטות, יפגע בוודאות "ביכולת הסיכולית והאיסופית של שב"כ בשל חשיפת כלים, שיטות ודרכי פעולה של שב"כ באיסוף מידע ובחקירה". זאת ועוד. גילוי כזה יפגע גם באינטרס ההסתמכות של פרקליטות המדינה, שהחליטה לגלות את הראיות למערער, כפי שבית המשפט החליט, על יסוד הנחה שצו איסור הפרסום ימשיך לעמוד בתוקף. אם קיימת אפשרות ממשית שצו כזה יבוטל לאחר מכן, יהיה על הפרקליטות לקחת זאת בחשבון השיקולים במקרים עתידיים; ויהיו אולי מקרים בהם הפרקליטות תראה עצמה נאלצת להימנע מגילוי הראיות, כדי למנוע פגיעה חמורה בבטחון המדינה, אף אם כתוצאה יהיה עליה לחזור בה מן האישום.

בעת הדיון בבקשה (ביום 14.1.01) שמענו טענות מפי בעלי הדין, והוספנו ושמענו במעמד הפרקליטות בלבד, בהסכמת המבקש, הסברים מאנשי שירות הביטחון הכללי באשר לפגיעה הצפויה לביטחון המדינה אם יוחלט לחשוף את הראיות. הסברים אלה שכנעו אותנו כי פרסום ברבים של הראיות, באופן מלא ואפילו באופן חלקי, עלול להסב נזק ממשי לתפקוד של שירות הביטחון הכללי באיסוף מידע וסיכול פיגועים. מהי המסקנה הנובעת מכך לגבי פרסום הראיות?

נקודת המוצא היא סמכותו של בית המשפט לאסור פרסום אם ראה צורך בכך לשם שמירה על ביטחון המדינה. ראו סעיף 68(ב)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. אכן, גם המבקש מציין כי "הוא אינו מבקש לפגוע בביטחון המדינה". אלא מאי? שלדעת המבקש ראוי כי בית המשפט ישקול אם הפגיעה הצפויה בביטחון המדינה, כתוצאה מן הפרסום, גוברת על אינטרסים אחרים, התומכים בהתרת הפרסום, במיוחד כאשר "הראיות החסויות ידועות להגנה וכאשר נסיבות קבלת הערעור בחלקו מעוררות ניחושים". אולם העובדה שהראיות נמסרו לידי ההגנה אינה קובעת בשאלה אם להתיר פרסום של הראיות ברבים. יש הבדל רב בין גילוי הראיות לשימוש ההגנה במשפט פלילי, תוך שמירה על סודיות הראיות, לבין פרסום הראיות באמצעי התקשורת לידיעת הכל. הדין בשני המצבים שונה, השיקולים שונים ולכן גם התוצאה יכולה להיות שונה. הכיצד?

גילוי הראיות לשימוש ההגנה במשפט פלילי נובע מסעיף 44 לפקודת הראיות. סעיף זה מחייב לגלות כל ראיה חסויה לנאשם במשפט פלילי, אף שהראיה חסויה מטעמים של בטחון המדינה, אם מצא בית המשפט "כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה". ראו ב"ש 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(3) 729, 738; ע"פ 5114/97 סלימאני נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 721, 725-724.

אין הוראת חוק דומה לגבי גילוי של ראיה חסויה מטעמים של בטחון המדינה לצורך פרסום ברבים. פרסום כזה אינו נדרש לשם עשיית צדק עם נאשם שחרותו האישית מונחת על כף המאזניים. בפרסום כזה השאלה היא אם הפרסום נדרש בשם זכות הציבור לדעת. אכן, זכות הציבור לדעת, כאשר מדובר במידע המצוי בידי רשות ציבורית, ובמיוחד כאשר מדובר בתפקוד של רשות ציבורית, היא זכות בעלת חשיבות רבה. החוק מקנה אותה לכל אדם, ובית המשפט שומר עליה. ראו חוק חופש המידע, התשנ"ח1998-. אך כמו כל זכות ואינטרס, אף היא יחסית ומוגבלת. כך נקבע גם בחוק חופש המידע עצמו. חוק זה קובע (בסעיף 14(א)(2)) כי הזכות הכללית לקבל מידע מרשות ציבורית אינה חלה על מידע המוחזק בידי רשויות בטחון שונות, ובהן שירות הבטחון הכללי. יתירה מזאת. הוא קובע (בסעיף 9(א)(1)) כי גם רשות ציבורית אחרת לא תמסור מידע אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בבטחון המדינה. אמנם אין זה כלל בל-יעבור. החוק מוסיף וקובע (בסעיף 17(ד)) כי בית המשפט לעניינים מינהליים רשאי להורות על מסירת מידע כזה "אם לדעתו הענין הציבורי בגילוי המידע עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה". אולם כך הדבר, לפי סעיף זה, רק אם "גילוי המידע אינו אסור על פי דין". זאת ועוד. סעיף 17(א) מוסיף וקובע כי אם הוצאה לגבי המידע המבוקש תעודת חסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות, הבקשה לגילוי המידע לא תידון בפני בית המשפט לעניינים מינהליים אלא בפני בית המשפט העליון.

עם זאת, ברור כי בית משפט זה מוסמך לבטל או לשנות צו שהוא עצמו נתן, האוסר לפרסם חומר שנמסר לבית המשפט במהלך הדיון, לרבות ראיות חסויות. הפה שאסר הוא הפה שיתיר. לכך מכוונת הבקשה שבפנינו. בית המשפט מוסמך להיענות לבקשה. השאלה היא אם ראוי שבית המשפט יענה לבקשה. מהו המבחן שינחה את בית המשפט בשאלה זאת?

אני סבור שראוי לאמץ את המבחן שנקבע בהקשר דומה בחוק חופש המידע. סעיף 17(ד) לחוק זה קובע כי בית המשפט רשאי להורות על גילוי מידע שנתבקש, אף כאשר בגילויו יש חשש לפגיעה בבטחון המדינה, "אם לדעתו הענין הציבורי בגילוי המידע עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה".

במקרה הנדון השאלה היא, אם זכות הציבור לדעת גוברת, בנסיבות המקרה, על הפגיעה הצפויה בבטחון המדינה.

פרקליטות המדינה ציינה במהלך הדיון, מתוך התחשבות בזכות הציבור לדעת, כי הראיות החסויות השפיעו על הערכת המודעות שהיתה לנאשם בעת ביצוע העבירה, באופן שאיפשר המרת האישום בו הורשע מאישום בסיוע לרצח וחבלה בכוונה מחמירה לאישום בגרימת מוות ברשלנות, וכתוצאה גם להקלה בעונש. אולם, כאמור, פרקליטות המדינה לא היתה מוכנה לגלות את הראיות עצמן בשל הפגיעה הצפויה (כלשונה, "נזק בלתי הפיך") ביכולת של שירות הבטחון הכללי לאסוף מידע ולסכל פיגועים שיש בהם כדי לסכן חיי אדם.

בנסיבות המקרה, משקלו של הצדק, הנובע מן המשקל של החירות האישית, היה גדול ורב, ועל פי סעיף 44 לפקודת הראיות בית המשפט היה מחוייב להעדיף אותו על פני כל שיקול אחר. עם זאת, כאשר בית המשפט מעדיף את שיקול הצדק לנאשם על פני השיקול של בטחון המדינה, הוא מודע לכך, ואף מייחס משקל לכך, שעדיין אין בכך כדי לגרום פגיעה בבטחון המדינה. שהרי, כאמור, עדיין התביעה רשאית לחזור בה מן האישום (או להסכים לקבלת הערעור, לפי העניין), ובדרך זאת להשאיר את הראיות חסויות, כפי שהן כיום, ולמנוע את הפגיעה הצפויה בבטחון המדינה. לעומת זאת, עכשיו, כאשר בית המשפט מתבקש לצוות על חשיפת הראיות החסויות בפני אמצעי התקשורת, המצב שונה. צו כזה לא היה מאפשר להשאיר את הראיות חסויות ולמנוע את הפגיעה הצפויה בבטחון המדינה. הוא היה גורם, באופן בלתי-נמנע, גילוי הראיות החסויות ופגיעה בבטחון המדינה. האם, אף-על-פי כן, זכות הציבור לדעת, מעבר למה שהוא כבר יודע, מצדיקה את הפגיעה הצפויה?

בית המשפט למד להכיר את הראיות החסויות במהלך הדיון בערעור. כבר אז, לאחר שהראיות החסויות נמסרו לעיון בית המשפט, היה עליו להחליט, לא רק אם לגלות את הראיות למערער לצורך הדיון במשפטו, אלא גם אם לאסור פרסום ברבים של ראיות אלה כדי למנוע פגיעה בבטחון המדינה. בית המשפט שוכנע, במהלך הדיון בערעור, כי השיקול של עשיית צדק עם המערער מחייב לגלות לו חלק מן הראיות החסויות, וכנגד זאת, השיקול של סכנה לבטחון המדינה מחייב לקיים את הדיון בדלתיים סגורות ולאסור פרסום ברבים של ראיות אלה. בית המשפט לא ראה מקום לשנות את עמדתו כשנתן את פסק הדין בערעור, ולכן השאיר בתוקפו את הצו האוסר פרסום. כעת, לאחר שניתן פסק הדין, משהוגשה בקשה זאת לגילוי הראיות החסויות בפני אמצעי התקשורת, שמענו ושקלנו מחדש את השיקולים בעד ונגד פרסום הראיות ברבים. לצורך זה שמענו פעם נוספת את הטענות של פרקליטות המדינה ואת הטעמים של שירות הבטחון הכללי נגד פרסום כזה. בין היתר שמענו משירות הבטחון הכללי טעם הנובע מן המצב הבטחוני הקשה, ובמיוחד הסכנה לפיגועים, בימים אלה. שקלנו טענות וטעמים אלה כנגד העניין הציבורי בגילוי הראיות כפי שהציג אותו המבקש. הגענו למסקנה כי מאזן השיקולים לא השתנה. השיקולים שהביאו את בית המשפט במהלך הדיון להוציא צו האוסר לפרסם את הראיות החסויות עדיין גוברים במצב הקיים, ואולי אף יותר מאשר קודם לכן, על השיקולים התומכים בפרסום הראיות. לפיכך אין מקום לשנות את ההחלטה בדבר איסור הפרסום בשלב זה.

הבקשה נדחית.