רע"א 8397/20 מקס אנקונינה נ. דוד נוריאלי

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' שבח , ס.נ.) בהפ"ב 48050-03-20 מיום 4.11.2020, במסגרתו נדחתה בקשת המבקשים לביטול פסק בוררות, ואושר הפסק שניתן על ידי הבורר עו"ד ש' אלטלף (להלן: הבורר ).

הרקע לבקשה

1.

טרם המחלוקת, היו מבקש 1 (להלן: אנקונינה ) והמשיב (להלן: נוריאלי ) מצויים במערכת יחסים מסחרית. לנוריאלי מספר נכסי מקרקעין בצרפת, ביניהם מבנה אשר מושכר לאוניברסיטת Creteit (להלן: הנכס ). ביום 12.10.2010 כרתו הצדדים הסכם בו, בין היתר, הצהיר נוריאלי כי אנקונינה הוא "שותף מלא בזכויות הקנייניות והן בחובות שהצטברו" עד לאותו יום בנכס. עוד נקבע כי כל מחלוקת בין הצדדים תתברר בהליך בוררות "ותהיה כפופה לדין תורה והבורר יהיה חייב לנמק את פסק דינו" (להלן: ההסכם ).

2.

בין השניים התגלעו מחלוקות בנוגע לקיום ההסכם האמור ועל כן הם פנו להליך בוררות. תחילה היו חלוקים הצדדים ביחס לזהותו של הבורר שידון בעניינם, אך בסופו של דבר, ביום 23.3.2015 חתמו על הסכם בוררות לפני הבורר (להלן: הסכם הבוררות ). בהסכם זה נקבע כי הליך הבוררות ייעשה לפי דין תורה; כי הבורר לא יהיה כפוף לסדרי הדין הנהוגים בבתי דין רבניים, בבתי המשפט או אלה הקבועים בחוק הבוררות התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ) ; וכי הבורר ינמק את פסקו בתמציתיות.

3.

בהמשך, ביום 14.1.2016 ניתן פסק דין בבית משפט בצרפת בעניין תביעה שהגישה אשתו של נוריאלי ביחס לנכס, אשר כוּונה נגד ההסכם. בפסק הדין נקבע כי אשתו של נוריאלי היא הבעלים של מחצית מהנכס, ועל פי הדין הצרפתי ההסכם שנחתם בין הצדדים בטל ומבוטל (להלן: פסק הדין הצרפתי ). פסק דין זה הוביל את הצדדים לנקוט בהליכים משפטיים נוספים (ה"פ 184-04-19), שעיקרם הפסקת הליך הבוררות והעברת הבורר מתפקידו. בסופו של דבר קיבלו הצדדים את המתווה שהוצע על ידי בית המשפט, לפיו הבורר יפסוק ביחס לסוגיית תוקפו של ההסכם בלבד, בעוד יתר הסוגיות יתבררו לפני בורר אחר.

4.

ביום 11.2.2020 נתן הבורר את פסקו והכריע כי ההסכם בטל (להלן: פסק הבוררות ). ראשית נקבע כי "בעת החתימה על ההסכם לא נעשה מעשה קנין להעמדת ההקנאות שבו". כמו כן ציין הבורר כי נוכח העובדה שבית המשפט בצרפת דחה את אישור ההסכם משום שאשתו של נוריאלי אינה חתומה עליו, פסק הדין הצרפתי מהווה גם הוא עילה לביטול ההסכם משום "דינא דמלכותא דינא". אנקונינה לא השלים עם תוצאת פסק הבוררות והגיש ביום 25.3.2020 בקשה לביטולו.

5.

ביום 4.11.2020 דחה בית המשפט את טענות אנקונינה ואישר את פסק הבוררות. עיקרו של פסק הדין עסק בטענות אנקונינה שנגעו לפגיעה בזכויותיו הדיוניות בהליך הבוררות, משהבורר לא אפשר לו להעיד, לחקור בחקירה נגדית את נוריאלי ולגלות מסמכים שהגיש נוריאלי לבורר במעמד צד אחד. באשר לסוגיות העדות והחקירה הנגדית נקבע על בסיס חוות דעתו של יועצו של הבורר לדין תורה כי הבורר לא חרג מדין תורה, שכן שמיעת הצדדים לא נדרשה מאחר שהוגשו כתבי טענות. כמו כן, גם אם הפגם המתואר מהווה עילת ביטול, נקבע כי הוא אינו עולה כדי עיוות דין משום שפסק הבוררות אינו מונע מאנקונינה לטעון טענותיו ביחס לשותפות שנוצרה בינו ובין נוריאלי בהמשך. טעם נוסף להיעדר עיוות דין הוא כי אילו היה אנקונינה מגיש את תביעתו ביחס לתוקף ההסכם בישראל, היה ככל הנראה נחסם על ידי פסק הדין הצרפתי המהווה מעשה בית דין. באשר לגילוי המסמכים במעמד צד אחד נקבע גם כאן על בסיס החומר שהונח לפני הבורר, כי לפי דין תורה נתון לבורר שיקול הדעת בעניין זה, ובכל מקרה מנוע אנקונינה מלטעון נגד הפרקטיקה שכן הוא עצמו פעל לפיה.

6.

מכאן לבקשה שלפנַי, במסגרתה טוען אנקונינה כי שגה בית המשפט המחוזי ויש לבטל את פסק הבוררות ולהשיב את סוגיית תוקף ההסכם להליך בוררות נוסף, תוך שהוא נסמך על שלושה אדנים עיקריים: ראשית, מניעת העדות על ידי הבורר מנוגדת לכללי ה"משפט העברי" ולחלופין אף מנוגדת לכללי הצדק הטבעי; שנית, גילוי המסמכים במעמד צד אחד מנוגד לדין תורה, לכללי הצדק הטבעי וללשון סעיף 11 להסכם הבוררות שקבע כי "בעל דין המגיש מסמך לבורר יגיש במקביל עותק לצד הנגדי". העובדה שאנקונינה עצמו פעל בהליך גילוי מסמכים פגום במסגרת הבוררות, אינה מקימה השתק המונע ממנו לטעון נגד דרך ניהול זו; שלישית, הפגמים הנטענים בהליך הביאו לעיוות דין. זאת, שכן אין ממש בקביעת בית המשפט לפיה עדות הצדדים לא הייתה תורמת להכרעה. בנוסף, שגה בית המשפט כאשר קבע כי לו הייתה מוגשת תביעה מטעם אנקונינה בבית משפט בישראל, דינה היה להיחסם משום מעשה בית דין הנוצר לאחר מתן פסק הדין הצרפתי. זאת משום שבית המשפט בחן את המקרה במשקפי המשפט הישראלי ולא לפי דין תורה. לבסוף פירט אנקונינה על פגמי פסק הבוררות, ביניהם מתן הנמקה על דרך הפניה לאחת מטענות נוריאלי. פרקטיקה זו מעלה לשיטתו את החשש כי הבורר לא שקל את השיקולים הנדרשים בטרם ההכרעה ופעל בניגוד לחובתו לנמק את פסקו.

דיון והכרעה

7.

לאחר עיון בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים.

8.

כלל הוא כי רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות תינתן רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או ציבורית בעלת השלכות החורגות מעניינם של הצדדים לבקשה, או מקום בו הדבר נדרש מפאת שיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין (ראו לאחרונה: רע"א 7070/20 אשכולות אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות קהילתית בע"מ נ' מועצה אזורית הר חברון , פסקה 7 (3.12.2020); רע"א 6173/20 ברלין נ' עמותת אוהל לאה , פסקה 7 (1.2.2020); רע"א 7156/20 ליפמן נ' בסרב , פסקה 10 (25.11.2020)). דברים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר הבקשה נסובה על החלטות שעניינן אישור או ביטול פסק בוררות (ראו: רע"א 7848/20 אפרידר יוזמה והשקעות בע"מ נ' עזבון המנוח מזל יזדי , פסקה 6 (3.12.2020); רע"א 4572/20 שמש נ' גגות וחיפויים בע"מ , פסקה 10 (23.9.2020)). במקרה דנן, הבקשה אינה עומדת באמות מידה מחמירות אלו. טענות אנקונינה נוגעות לדל"ת אמותיה של המחלוקת הפרטנית בינו לבין נוריאלי. הן אינן מעוררות שאלה עקרונית כלשהי, ואף לא מצביעות על עיוות דין. די באמור לעיל כדי לדחות את בקשת המבקשים.

9.

מעבר לנדרש אציין כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי אף אם קמה עילת ביטול כלשהי, מבלי שאדרש לשאלה אם אכן כך הדבר, אין מקום לבטל את פסק הבוררות. סעיף 26 לחוק הבוררות שכותרתו "סייגים לביטול הפסק", קובע כי אף בהתקיים אחת מעילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, רשאי בית המשפט לדחות בקשה לביטול אם סבר כי לא נגרם עיוות דין (ראו למשל: רע"א 6327/12 ניב נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ (1.9.2013); רע"א 10320/09 סגל נ' אלישיוב (16.3.2010); אורי גורן בוררות 269-268 (2018)). בענייננו, אף אם היה ממש בטענות המבקשים לפיהן הבורר טעה עת מיאן להעיד את הצדדים עצמם, אין הדבר מהווה עיוות דין וממילא אין לבטל בעבור כך את פסק הבוררות. פסק הבוררות הכריע אך ורק ביחס לתוקפו של ההסכם וקבע כי אין לו תוקף משפטי. אך כפי שציין בית המשפט המחוזי, אישורו של פסק הבוררות אינו סותם את הגולל על טענותיו של אנקונינה כי כוּננה בינו לבין נוריאלי שותפות ואינו מונע העברה עתידית של הזכויות המגיעות לו לטענתו בנכס או קבלת פיצוי כספי בשוויין. על כן, מקום בו פסק הבוררות אינו שומט את הקרקע תחת עילת התביעה של המבקשים, איני סבור כי נגרם להם עיוות דין.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.