רע"א 8612-23 רע"א 8612-23

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת רחל ערקובי) בפש"ר 1960-03-15, פש"ר 26972-12-21, פש"ר 16339-01-22, פש"ר 16360-01-22 ופש"ר 16378-01-22 מיום 7.11.2023, במסגרתה נקבע כי על המבקש, הנאמן על נכסי המשיב 1, להגיש תצהיר לצורך תמיכה בטענותיו.

רקע והשתלשלות העניינים

1.מזה קרוב לעשור מתנהלים הליכי פשיטת רגל בעניינו של המשיב 1, מר סמיר גטאס (להלן: החייב), אשר במרכזם עומדת מכירתו של מתחם מסחרי ביפו שהיה בבעלותו, והידוע כגוש 7081, חלקות 31-30, תת-חלקה 1 (להלן: הליך פשיטת הרגל ו-המתחם, בהתאמה). סוגיה זו, על נגזרותיה, הועמדה גם במרכז מספר בקשות רשות ערעור קודמות שהונחו על שולחני (רע"א 5716/21, רע"א 4201/22, רע"א 5882/22 ורע"א 8135/23), ולפיכך אסתפק בציון השתלשלות העניינים הרלוונטית לבקשה דנן.

2.בשנת 2008 חתמו החייב והמשיב 3, מר נאור גולדברג (להלן: הרוכש), על מסמך כוונות לצורך מכירת זכויותיו של החייב במתחם לרוכש (להלן: מסמך הכוונות). נוכח מחלוקות שהתעוררו בין הצדדים החלה, עוד באותה שנה (ובשנים שלאחריה), התדיינות משפטית ענפה ומרובת הסתעפויות סביב מסמך הכוונות והחובות של החייב והרוכש מכוחו (וראו, בין היתר, ה"פ 952/08, ה"פ 1775-04-11, ה"פ 46715-09-11, תא"ח 18341-06-12, ה"פ 1846-11-12, ת"א 5162-03-13, ת"א 21834-03-14, ת"א 31786-03-14, ת"א 36790-09-14). לכך יש להוסיף כי אף זכויות הבעלות של החייב במתחם (אשר נרכשו גם הן במהלך שנת 2008) היו מושא להליכים משפטיים, דבר שבוודאי לא הועיל לקיצור ופישוט הדיון במחלוקות (להרחבה ראו ע"א 3642/11 כהן נ' גטאס (3.3.2014)). מספר שנים לאחר מכן, נפתח הליך פשיטת הרגל בעניינו של החייב, לפי בקשתו, במסגרתו מונה מנהל מיוחד לנכסיו, עו"ד קלמן ריבקין (הוא המבקש דנן. להלן: הנאמן), וביום 21.9.2016 הוכרז החייב כפושט רגל.

3.לאחר שנפתח הליך פשיטת הרגל, ובמהלכו, ובהינתן שהמתחם היה נכס מקרקעין משמעותי בבעלותו של החייב, פעל הנאמן להסדרת הסוגיות הקשורות בו – החל מרישום הערת אזהרה על המתחם (משום שזכויות החייב טרם נרשמו במרשם המקרקעין) ועיכוב ההליכים המשפטיים המתנהלים ביחס אליו; המשך בפינוי פולשים מהמתחם ותפיסת חזקה בו, וכן בהסדרת החובות הרובצים על המתחם; וכלה בביצוע עבודות במתחם לצורך השכרתו וגביית דמי שכירות בגינו (משוכרים קיימים ועתידיים). בצד זאת, וכחלק מאותם מאמצים, ניהל הנאמן (בשמו של החייב) משא ומתן מול הרוכש על בסיס מסמך הכוונות אשר סופו בחתימה על הסכם מכר מפורט, ביום 13.4.2017, המיישם את התנאים הקבועים במסמך הכוונות, ובהם הסכמת הצדדים בנוגע למחיר העסקה, בתוספת הצמדה למדד מחירים לצרכן (להלן: הסכם המכר). בעקבות זאת, הגיש הנאמן את הסכם המכר לאישורו של בית המשפט של חדלות פירעון, תוך שהבהיר כי, לשיטתו, נוכח הסכמת החייב לפעול בהתאם למסמך הכוונות ולערוך הסכם מכר מפורט על פיו, כפי שבאה לידי ביטוי בהסדרי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין בהליכים קודמים שהתנהלו בין החייב לרוכש, החייב אינו יכול לחזור בו עוד מהאמור במסמך הכוונות, והיה מוטל עליו להגיע להסכם מכר סופי עם הרוכש (להלן: הבקשה לאישור המכירה). החייב התנגד לבקשה לאישור המכירה, וטען כי הנאמן פעל בניגוד לדין וממניעים זרים, לרבות בקנוניה עם הרוכש; כי במסמך הכוונות ניתנה לחייב זכות חרטה, ועל הנאמן היה מוטל להפעיל זכות זו ולהימנע מכריתת חוזה מפורט עם הרוכש; כי המחיר בו נמכר המתחם (שנקבע לפי מסמך הכוונות) נמוך "במאות אחוזים" משווי השוק שלו; וכי הסדר קיזוז התשלומים שנקבע בהסכם המכר אינו במקומו. הרוכש מצדו דחה מכל וכל את טענות החייב, וסבר כי הן חלק מניסיונותיו של החייב להתנער ממחויבותו כלפיו. הכונס הרשמי (המשיב 2. להלן: הכנ"ר), שלא הביע התנגדות לבקשה לאישור המכירה, דחה אף הוא את טענות החייב, והוסיף כי התנהלותו של האחרון לוקה בחוסר תום לב.

4.ביום 28.6.2017 אישר בית המשפט של חדלות פירעון את הסכם המכר, תוך שהוא דוחה את טענות החייב, ומציין כי "לא הובאה כל ראייה כי נפל דופי בהתנהלות הנאמן ומדובר בטענות בעלמא". עוד הוטעם כי בהתאם לשני הסדרי פשרה שנערכו בין החייב לרוכש, ואשר קיבלו תוקף של פסק דין, הוסכם כי תושלם המכירה לרוכש, והנאמן פעל על פי הסכמות אלה (להלן: החלטת אישור המכירה).

5.בכך לא באה ההתדיינות בסוגיה לקיצה, ובשנים שלאחר החלטת אישור המכירה, המתחם המשיך להיות מושא לבקשות שונות במסגרת הליך פשיטת הרגל, עד אשר ביום 16.10.2020, בחלוף למעלה מ-3 שנים מאז החלטת אישור המכירה ולאחר שהחייב החליף את ייצוגו (פעם נוספת באותו הליך), הגיש הלה בקשה למניעת מכירת המתחם לרוכש, ובהמשך לביטול החלטת אישור המכירה (הבקשה הוגשה תחילה כבקשה לסעד זמני שהוגדרה כבקשה מס' 64 בהליך, ובהמשך, הוגשה בקשה מעודכנת כבקשה מס' 70 בהליך. להלן: הבקשה לביטול המכירה). בקשה זו הסתמכה על גילויה של ראייה חדשה, והיא הסכם מכר שערך הרוכש בשנת 2016, ביחס לנכס המצוי בסמוך למתחם, המלמד, לשיטת החייב, על פער משמעותי ביותר בין המחיר בו נמכר המתחם על פי החלטת אישור המכירה לבין שווי השוק שלו באותה עת – המצדיק את ביטול המכירה. לטענת החייב, הסדרי הפשרה עליהם חתם עם הרוכש לא שינו את תנאי מסמך הכוונות, והותירו על כנה את האפשרות להפעיל את זכות החרטה שהוקנתה במסגרת מסמך הכוונות לכל אחד מהצדדים, ולנוכח הפער האמור היה על הנאמן להפעיל זכות זו. לחלופין, נטען כי הנאמן מוסמך להכריז על מסמך הכוונות כנכס מכביד לפי סעיף 115 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה), ובהתאם לוותר עליו ולמכור את המתחם בהליך תחרותי.

6.בתגובתו לבקשה לביטול המכירה, גרס הנאמן כי זו "אינה אלא ניסיון נוסף לסרבל, לסבך ולשבש" את הליך פשיטת הרגל באמצעות העלאת טענות שנדונו והוכרעו זה מכבר וערעור על החלטות חלוטות. על כן, לשיטתו, יש לדחות את הבקשה על הסף, בין השאר, מחמת מעשה בית דין, שיהוי ומעשה עשוי, אי עמידה בתנאי הדין להגשת בקשה לעיון חוזר לפי סעיף 181 לפקודה וחוסר תום לב. לגופו של עניין, הנאמן הסביר כי אין חולק שבין שנת 2008 (מועד כריתתו של מסמך הכוונות) לשנת 2017 (מועד מתן החלטת אישור המכירה) חלה עלייה בשווי המתחם, בהלימה לעליית נכסי הנדל"ן ככלל, ועניין זה היה ידוע לכל. ואולם, לנוכח מסמך הכוונות, כמו גם שני הסדרי פשרה בין החייב לרוכש שקיבלו תוקף של פסק דין, לא נותרה לנאמן ברירה אלא להיצמד למחיר שנקב מסמך הכוונות (בתוספת הצמדה למדד). ממילא, לנוכח מצב המתחם, הן מבחינה משפטית והן מבחינה עובדתית, כלל לא הייתה אפשרות מעשית למכור אותו לצד שלישי שאינו הרוכש. כן הבהיר הנאמן, למען הסר ספק ולנוכח בקשות שונות של החייב להעביר את הנאמן מתפקידו, כי בינו לבין הרוכש לא הייתה כל היכרות מוקדמת בטרם מינויו לבעל תפקיד בהליך פשיטת הרגל.

הן הכנ"ר והן הרוכש, בתגובותיהם הנפרדות, העלו טענות דומות בעיקרן לאלו של הנאמן (מי בקצרה ומי בפירוט ובהרחבה).

7.במסגרת הבקשה לביטול המכירה הוגשו חוות דעת שמאיות, הן מטעם החייב והן מטעם הנאמן, באשר לשווי המתחם, וכן התקיימו ארבעה דיונים בימים 7.6.2021, 9.6.2022, 6.6.2023 ו-26.6.2023, במהלכם נחקרו השמאים על חוות דעתם, והחייב והרוכש על תצהיריהם. בנוסף, בעקבות בקשה לגילוי מסמכים שהגיש החייב, הורה בית המשפט קמא ביום 19.2.2023 על הגשת חוות דעת שמאית נוספת הנוגעת למתחם, שהוכנה על ידי שמאי מטעם בית המשפט במסגרת תביעה לתשלום שכר טרחה שהגיש בא-כוחו של הרוכש דאז כנגדו (להלן: חוות הדעת השמאית הנוספת).

8.ביום 7.7.2023 הגיש החייב בקשה לאפשר לו לחקור את הנאמן במסגרת הדיונים בבקשה לביטול המכירה, וזאת "ככל והחקירה הנגדית של הרוכש תותיר שאלות פתוחות הנדרשות לבירור ושהנאמן במסגרת חקירתו יכול להשיב עליהם ולשפוך עליהם אור להאיר את התמונה הכללית" (כך במקור. ראו המבוא לבקשה מס' 118 בהליך פשיטת הרגל. להלן: הבקשה לחקירת הנאמן). החייב ציין כי הנאמן לא צירף תצהיר לתגובתו לבקשה לביטול המכירה, וכי די בכך כדי להתעלם מהאמור בתגובה. עם זאת, ובשל הצורך "בהבהרת דברים שחקירת הרוכש לא תצליח להבהיר", ביקש החייב לאפשר לו לחקור את הנאמן (סעיף 3 לבקשה לחקירת הנאמן).

9.הנאמן התנגד לבקשה וטען, בין היתר, כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, לאחר שהתקיימו דיוני הוכחות בבקשה לביטול המכירה וכי היא הוגשה באופן סתמי, ללא כל פירוט מתאים ביחס לנימוקים בגינם מבקש החייב לחקור את הנאמן. מכל מקום נטען כי אין צורך בחקירתו, שכן המחלוקת העובדתית היחידה בין הצדדים נוגעת לשווי המתחם בעת שנמכר, ובסוגיה זו הוגשו חוות דעת שמאיות מטעם הצדדים ועורכיהן נחקרו. לבסוף, ציין הנאמן כי "אילו ביקש החייב באמת ובתמים" לחקור אותו, היה עליו להגיש, במועד המתאים, בקשה לחייב את הנאמן בהגשת תצהיר תחילה, שלאחריה היה מחליט בית המשפט אם יש מקום להורות גם על חקירה (סעיף 36 לתגובת הנאמן מיום 27.7.2023).

הכנ"ר הצטרף לעמדת הנאמן, נוכח התנהלותו התקינה של האחרון בהליך, והשיהוי שדבק בהגשת הבקשה, וכן בשים לב לכך שחקירת בעל תפקיד היא סעד חריג.

10.ביום 8.10.2023 נתן בית המשפט קמא את ההחלטה הבאה:

עד כה למרות שאנו מצויים לאחר שני דיונים ולאחר עשרות רבות של תגובות ובקשות, תשובה לשאלה מרכזית לא הובאה בפני ביהמ"ש. ביהמ"ש אינו יכול [ל]ענות על השאלה האם במועד הגשת הבקשה לאישורו של ביהמ"ש להסכם המכר כפי שהוגש היה הנאמן מודע לשוויו של ה[מתחם]? האם הרוכש מסר את השמאות שהייתה לכאורה בידיו במועד זה לנאמן [קרי, חוות הדעת השמאית הנוספת], האם הנאמן ידע על הפער בין שווי הנכס לשווי המחיר? יואיל הכנ"ר להבהיר לאור תגובתו הקצרה האם אינו סבור שעובדה זו אמורה להיות מונחת בפני ביהמ"ש בטרם תינתן ההחלטה בבקשה [לביטול המכירה]?

11.בהמשך להחלטה זו הגיש הכנ"ר תגובה נוספת בה הבהיר כי חוות הדעת השמאית הנוספת לא הייתה ידועה לנאמן קודם להחלטת אישור המכירה, שכן חוות דעת זו הוכנה במסגרת הליך שהתנהל בין הרוכש לבא-כוחו דאז, והליך זה נפתח רק לאחר שניתנה החלטת אישור המכירה. יתרה מזאת, הובהר כי הנאמן, בתמיכת הכנ"ר, ראה במסמך הכוונות כחוזה מחייב, לרבות המחיר שנקבע בו, ועל כן סוגיית עליית שוויו של המתחם, הגם שהנאמן היה מודע לה, לא הייתה בעלת משמעות של ממש. עוד ציין הכנ"ר כי עמדה זו אושרה על ידי בית המשפט במסגרת החלטת אישור המכירה.

החלטת בית המשפט קמא

12.ביום 7.11.2023 ניתנה החלטת בית משפט קמא בבקשה לחקירת הנאמן (להלן: ההחלטה). בית משפט קמא קבע כי על הנאמן להגיש תצהיר לצורך ביסוס עמדתו במסגרת הבקשה לביטול המכירה, וכי לאחר שיוגש התצהיר הוא יבחן האם ניתן להסתפק בו או שתידרש חקירה של הנאמן על דוכן העדים. לאחר שעמד על אמות המידה שנקבעו בפסיקה לחיוב בעל תפקיד בהגשת תצהיר או זימונו לחקירה, הטעים בית משפט קמא כי תצהיר הנאמן הוא נחוץ בנסיבות העניין, וזאת בשל הפערים בתשתית העובדתית שנפרסה ביחס למשא ומתן שניהלו הנאמן והרוכש לפני החתימה על הסכם המכר (ובכלל זה, המידע שעמד בפני הנאמן באשר לשוויו של המתחם) – סוגיה אשר יש בה כדי להשליך על בירור הבקשה לביטול המכירה.

13.אשר לטענות לפיהן הבקשה לחקירת הנאמן נעדרת פירוט באשר לעניינים בגינם מבוקשת חקירת הנאמן, הדגיש בית משפט קמא כי בקשה זו הוגשה במסגרת הבקשה לביטול המכירה, ולפיכך היא מתייחסת אך לאותן מחלוקות מתוחמות שעלו בה. עוד הובהר כי נפל פגם בכך שהבקשה לחקירת הנאמן הוגשה לאחר שהתקיימו דיוני הוכחות בבקשה לביטול המכירה, אך יש להתחשב בכך שממילא נקבע מועד דיון נוסף לחקירות באותה בקשה. עם זאת, נוכח מועד הגשת הבקשה לחקירת הנאמן, הטיל בית משפט קמא על החייב הוצאות בסך 6,000 ש"ח לטובת הכנ"ר והנאמן (אשר יחולקו ביניהם באופן שווה).

14.לשלמות התמונה יצוין כי ביום 26.11.2023 עיכב בית משפט קמא את ביצוע ההחלטה, לאחר שהנאמן הודיע כי הוא מעוניין להגיש עליה בקשת רשות ערעור – היא הבקשה שלפניי.

טענות הצדדים

15.הנאמן סבור כי החלטת בית המשפט קמא סותרת את ההלכה הפסוקה וכי נפלו בתהליך קבלתה חריגות דיוניות. הנאמן מזכיר כי בבקשה לחקירת הנאמן ביקש החייב לזמנו לחקירה, ולא להורות לו להגיש תצהיר. לפיכך, הוא טוען, כי בהחלטה להורות על הגשת תצהיר בית המשפט קמא "ייצר יש מאין בקשה מטעם החייב" אותה לא הגיש החייב מעולם, ומבלי שניתנה לנאמן (וממילא ליתר הצדדים) זכות תגובה ביחס לבקשה זו (סעיפים 6 ו-29 לבקשת רשות הערעור).

זאת ועוד, לשיטת הנאמן, הפסיקה מתירה חקירתו של בעל תפקיד מטעם בית המשפט רק כאשר הוצג לכך טעם מהותי, אך החייב לא הציג טעם כזה – אלא הסתפק בטענה כי ראוי לחקור את הנאמן אם בתום חקירת הרוכש יתברר כי נותרו שאלות פתוחות עליהן לא ניתן מענה במהלך חקירת הרוכש. כך, ללא תצהיר, ללא אסמכתאות וללא הנמקה של ממש. בתוך כך, הנאמן מדגיש כי הסוגיות אותן ביקש לברר בית משפט קמא באמצעות תצהיר הנאמן – ידיעת הנאמן על אודות שווי המתחם בעת החתימה על הסכם המכר והתשתית העובדתית שהוצגה לבית המשפט של חדלות פירעון בעת הבקשה לאישור המכירה – כלל לא הועלו על ידי החייב, וממילא אינן מצויות במחלוקת בין הצדדים במסגרת הבקשה לביטול המכירה. לשיטת הנאמן, המחלוקת העובדתית היחידה בין הצדדים היא זו שנוגעת לשווי המתחם, אשר ביחס אליה הוגשו חוות דעת שמאיות. כן טוען הנאמן בהקשר זה כי החלטתו של בית משפט קמא מעידה כי האחרון חושד בנאמן, וכי עתה הנאמן יידרש "להוכיח את חפותו" במסגרת "משפט שדה" שייערך כנגדו (סעיפים 35 ו-69 לבקשת רשות הערעור). עוד עומד הנאמן על השיהוי הניכר שדבק בבקשה ואשר מצדיק, כשלעצמו, את דחייתה. לבסוף, מעלה הנאמן טענות שונות כנגד התנהלות בא-כוח החייב, אשר, לדבריו, בית משפט קמא נמנע מלהתייחס אליהן, וכן מבקש הוא לחייבו בהוצאות אישיות.

16.הרוכש מצטרף בתשובתו לעמדת הנאמן, וגורס כי יש לבטל את החלטת בית משפט קמא. בתשובתו, עומד הרוכש על פרק הזמן המשמעותי שחלף מאז נחתם מסמך הכוונות ועל ניסיונותיו של החייב, בחוסר תום לב משווע, להביא לסיכול המכירה. לגופו של עניין, מוסיף הרוכש כי אין מקום לדון מחדש בהחלטת אישור המכירה, הן לנוכח מעשה בית דין והן משום שטענות החייב לא מלמדות על פגם כלשהו שנפל בה. לדברי הרוכש, בעת שאושר הסכם המכר כבר עמדו בפני בית המשפט של חדלות פירעון טענות החייב ביחס לשוויו האמיתי של המתחם, ובית המשפט לא שעה להן.

17.גם הכנ"ר סבור כי דין בקשת רשות הערעור להתקבל. הכנ"ר מדגיש כי הוא "נותן אמון מלא בנאמן ופעולותיו" וכי בעוד שהנאמן מתנהל "באופן מקצועי, ללא משוא פנים ובהתאם להוראות הדין", החייב פועל בחוסר תום לב ודומה כי הוא פתח את הליך פשיטת הרגל דנן אך ורק לצורך התחמקות מאכיפת מסמך הכוונות ומכירת המתחם לרוכש (סעיפים 3-2 לתגובת הכנ"ר לבקשת רשות הערעור). כן גורס הכנ"ר, לגופם של דברים, כי החלטת בית משפט קמא שגויה, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית.

18.החייב סומך את ידיו על החלטת בית משפט קמא, ומוסיף ומעלה טענות, כהנה וכהנה, נגד התנהלות הנאמן למן תחילתו של הליך פשיטת הרגל ולכל אורכו, ובפרט ביחס למכירת המתחם לרוכש. מחד גיסא טוען החייב כי "הדיווחים החסרים של הנאמן הן העילה המקימים את הצידוק והצורך למתן תצהיר הבהרה מטעם הנאמן" (כך במקור; סעיף 10 לתגובת החייב לבקשת רשות הערעור), ומאידך גיסא מדגיש כי "הצורך בחקירת הנאמן נובע מהתנהגות הרוכש במהלך חקירתו הנגדית", במהלכה נמנע מלהשיב על השאלות שהוצגו לו, ועל כן לא נותרה לחייב ברירה אלא "לנסות לדלות מידע מהנאמן שפעל ביחד עם הרוכש כיד אחד במהלך כל ניהול ההליך" (סעיף 15 לתגובת החייב לבקשת רשות הערעור). יתרה מזאת, לשיטתו, ההלכה הנוהגת היא כי בעלי תפקיד מטעם בית המשפט, מתוקף תפקידם לסייע לבית המשפט, נדרשים לצרף תצהיר כאשר מדובר בעניין מהותי, ולשיטתו, זהו המקרה דנן.

19.בתגובתו לתשובות, עמד הנאמן על כך שמרבית טענות החייב בתשובתו לבקשת רשות הערעור לא נטענו כלל במסגרת הבקשה לחקירת הנאמן, וממילא לכל היותר נוגעות הן לבקשה לביטול המכירה, ועל כן מהוות הרחבת חזית אסורה. מכל מקום, נטען כי מרבית טענות החייב נוגעות לסוגיות שהוכרעו זה מכבר בהליכים משפטיים שונים אשר נוהלו בין החייב לרוכש מאז החתימה על מסמך הכוונות, וכן במסגרת הליך פשיטת הרגל. עוד הוא מוסיף כי החייב אינו מכחיש כי כלל לא ביקש להורות לנאמן להגיש תצהיר וכי גם בתגובתו לבקשת רשות הערעור לא הצליח החייב להצביע על טעם של ממש המצדיק הגשת תצהיר על ידי בעל תפקיד לאור ההלכה הפסוקה בעניין.

20.בהתאם לבקשתם, התרתי לחייב, לנאמן ולרוכש להגיש תגובות נוספות במענה לטענות הצדדים האחרים. במענה לתגובת הכנ"ר, החייב שב וסקר את התנהלות הנאמן ביחס למכירת המתחם, העלה טענות שונות ביחס לכדאיות של ההתקשרות בהסכם המכר וטען כי הנאמן פועל בחוסר-מקצועיות, תוך משוא פנים, ובניגוד לדין. עוד דחה החייב את טענות הכנ"ר ביחס לסיבת פתיחתו של הליך פשיטת הרגל וכן את טענות הנאמן לפיהן בית משפט קמא לא היה רשאי להורות לנאמן להגיש תצהיר, שכן הבקשה לחקירת הנאמן לא כללה התייחסות מפורשת להגשת תצהיר מטעמו. בעניין אחרון זה, הטעים החייב כי לבית המשפט מסור שיקול הדעת כיצד לנהל את ההליך שבפניו, ואם רשאים הצדדים להגיש בקשה להורות לבעל תפקיד להגיש תצהיר, מקל וחומר שבית המשפט מוסמך לעשות כן בעצמו. הנאמן והרוכש, מצידם, השיבו לטענות החייב באשר להתנהלות ההליכים בין הצדדים עד כה, ובפרט ביחס לטענות החייב ביחס לכריתתו של הסכם המכר, ודחו אותן אחת לאחת. כן יצוין כי בקשת החייב להוסיף ולהגיש התייחסות נוספת מטעמו נדחתה על ידי ביום 11.3.2024.

21.בנוסף, הגיש החייב ביום 8.2.2024 בקשה לצירוף ראייה אשר התגלתה, לדבריו, רק לאחר שהגיש את תשובתו לבקשת רשות הערעור, ואשר יש בה כדי ללמד על התנהלות הנאמן. המדובר במסמך שצורף לבקשה שהגיש אגף מיסוי מקרקעין – תל אביב במסגרת הליך פשיטת הרגל (להלן: הראיה החדשה), ואשר לטענת החייב מעיד כי הנאמן הצהיר הצהרה כוזבת בקשר למתחם, וזאת על מנת להצדיק את המחיר הנמוך שבו נמכר המתחם לרוכש. הרוכש והנאמן הודיעו כי הם מתנגדים לבקשה, הן מטעמי סף והן לגופו של עניין.

22.למען שלמות התמונה יצוין כי החייב הגיש בקשת רשות ערעור מטעמו על חיובו בהוצאות במסגרת החלטת בית משפט קמא, וכן על החלטת בית משפט קמא מיום 14.8.2023, במסגרתה הורה על הגדלת הערובה שהפקיד החייב להבטחת הוצאות הצדדים (רע"א 8135/23). בקשת רשות ערעור זו, ככל שהיא נוגעת להחלטה מיום 14.8.2023, נדחתה בהחלטתי מיום 8.1.2024, ובהמשך, ביום 16.2.2024, הודיע החייב כי הוא חוזר בו מבקשת רשות הערעור שהגיש ביחס לחיובו בהוצאות, ובכך באה בקשת רשות ערעור זו לסיומה.

דיון והכרעה

23.לאחר שעיינתי בכלל טענות הצדדים ובהחלטת בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי הגם שמדובר במקרה גבולי, בו ניתן היה לקבל החלטה שונה מזו שקיבל בית משפט קמא, אין מקום למתן רשות ערעור.

24.נקודת המוצא לענייננו היא כי בעלי תפקיד מטעם בית המשפט (כגון נאמנים, מנהלים מיוחדים, מפרקים וכונסי נכסים; להלן ביחד: בעלי תפקיד) נושאים במעמד מיוחד במסגרת הליכי חדלות פירעון והם נחשבים "כזרועו הארוכה של בית-המשפט" (ע"א 509/00 לוי נ' ברכה, עו"ד נאמן בפשיטת רגל לנכסי בילו, פ"ד נה(4) 410, 423 (2001). כן ראו: רע"א 2438/16 רבוע כחול נדל"ן בע"מ נ' רו"ח טרבלסי, פסקה 15 (3.6.2016); רע"א 1102/23 עו"ד צמיר מפרק שער הגבינות שיווק מזון בע"מ נ' אופיר, פסקה 13 (28.8.2023); ע"א 4401/21 אמיתי נ' קרויז, פסקה 66 (15.11.2023) (להלן: עניין אמיתי)). לצד החובות המוגברות הנגזרות ממעמד זה, הפסיקה שבה והדגישה כי לנוכח מעמדם הייחודי, ובשל שיקולי מדיניות שונים, היחס לבעלי תפקיד במספר מישורים דיוניים הוא שונה מזה הניתן לבעלי דין אחרים.

25.כך, לדוגמה, בכל הנוגע לחקירה על דוכן העדים, בית משפט זה פסק כי חקירת בעל תפקיד תיעשה לעיתים נדירות ובמקרים חריגים בלבד (רע"א 5524/12 עתמאנה נ' עו"ד ארז – בתפקידו כמפרק החברות בני סלים עתאמנה בע"מ (בפירוק) וחברת בלוק הסלע האדום – מפעלי בלוק בע"מ (בפירוק), פסקה 6 (20.11.2012) (להלן: עניין עתמאנה); רע"א 1753/16 אורון נ' התכוף בע"מ (בהקפאת הליכים), פסקה 7 (10.3.2016) (להלן: עניין אורון); ע"א 4189/20 עו"ד ארז נ' עו"ד כהן, פסקה 9 (30.3.2022); עניין אמיתי, בפסקה 66). בהתאם, הנטל להוכיח כי מתקיים מקרה חריג כזה מוטל על הטוען להתקיימותו, ועליו להראות כי קיים בנסיבות העניין נימוק כבד משקל המצדיק זאת (רע"א 3044/18 דיין נ' עו"ד שפלר, מנהל מיוחד לחייב דיין, פסקה 7 (8.5.2018) (להלן: עניין דיין); ע"א 3354/16 סבג נ' עו"ד בנטון – הנאמנת לנכסי החייב סבג, פסקה 27 (13.12.2018) (להלן: עניין סבג)).

26.כלל דומה נקבע ביחס להגשת תצהיר לתמיכה בטענותיו של בעל תפקיד. כידוע, בעלי דין בכלל, ובהליך חדלות פירעון בפרט, נדרשים לצרף לבקשה בכתב או לתשובה לבקשה תצהיר המאמת את העובדות הכלולות בה (ראו תקנה 50 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקסד"א) ותקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלות על הליכי חדלות פירעון מכוח תקנה 2(א) לתקנות חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ט-2019 (להלן: תקנות חדלות פירעון או התקנות). כן ראו, בהקשרים ספציפיים, תקנות 59ב(ב), 68(א), 76(א), 121(ג), 134א(ב), 134ה(א), 150(א) ו-159(ב) לתקנות חדלות פירעון). בעלי תפקיד בהליכי חדלות פירעון, לעומת זאת, אינם מחויבים לתמוך את בקשותיהם בתצהיר אלא אם נקבע אחרת (ראו, למשל, תקנות 50(א), 98(א), 106ה(ב) ו-151(א) לתקנות חדלות פירעון. כן ראו: רע"א 3032/08 רייך נ' עו"ד כהן, בתפקידו כמפרק זמני, פסקאות 11-9 (2.9.2009) (להלן: עניין רייך); רע"א 7791/14 מסיקה נ' שטרנבך, פסקה 12 (14.1.2015) (להלן: עניין מסיקה); ע"א 151/24 עו"ד ניידיק נ' אינוזמצב (16.4.2024) (להלן: עניין ניידיק)). הטעם לכך נעוץ בהנחה שבעלי תפקיד "מביאים בפני בית-המשפט תשתית עובדתית מוסמכת, שלעתים קרובות אינה מצריכה חקירה ודרישה נוספות בדרך של הגשת תצהיר וחקירה עליו" (ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925, 936 (2001) (להלן: עניין לוין). כן ראו: עניין עתמאנה, בפסקה 27; עניין אמיתי, בפסקה 66).

27.הקושי הלכאורי המתעורר במקרה דנן נוגע לכך שההלכה ביחס להגשת תצהיר בידי בעלי תפקיד מתייחסת למצבים בהם התצהיר נדרש לתמיכה בטענות שמעלה בעל התפקיד במסגרת בקשה שהגיש בעצמו, אך לא למצב בו בעל התפקיד הוא המשיב לבקשה, כבענייננו. בנסיבות אלה, השיקולים הנוגעים לעניין עשויים להיות שונים במידת מה. מחד גיסא, נימוק מרכזי לכלל לפיו בעלי תפקיד אינם מחויבים לצרף לבקשותיהם תצהיר הוא פערי המידע עמם מתמודדים בעלי התפקיד אל מול היחיד או החברה המצויים בהליכי חדלות פירעון, המצדיקים שלא לחייבם באימות התמונה העובדתית שאינה גלויה להם במלואה (עניין רייך, בפסקה 10; ע"א 7102/12JKV BETEILIGUNEGES GmbH נ' מונלייט אלחוט בע"מ (בפירוק), פסקה 28 (11.9.2017)). ואולם, במקרים רבים בהם בעל התפקיד משיב לבקשות מצד בעל דין לא יתעוררו פערי מידע כאלו בין בעל התפקיד ליחיד או לנושאי משרה בחברה שבפירוק. על אחת כמה וכמה כאשר הבקשה עוסקת בהתנהלות בעל התפקיד עצמו (ראו והשוו: ע"א 1267/16 בלו סקאי ליסינג תפעולי בע"מ נ' מיטבית סיבל באר שבע 1995 בע"מ (בכינוס נכסים), פסקה 15 (1.8.2016) (להלן: עניין בלו סקאי)). מאידך גיסא, ההנחה שבבסיסו של הכלל בדבר אי-הגשת תצהירים מתקיימת גם כאשר התצהיר מוגש לתמיכה בטענות בעל התפקיד כמשיב. ודוק: גם במקרה זה בעל התפקיד פועל מתוקף מעמדו, וההנחה היא, כאמור, כי בנסיבות אלו מציג בעל התפקיד "תשתית עובדתית מוסמכת" בפני בית המשפט (עניין לוין, בעמ' 936; עניין ניידיק, בפסקה 20 לחוות דעתו של השופט עמית).

28.סוגיה זו לא הוסדרה באופן מפורש בתקנות חדלות פירעון (או בתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985), אך על גישתו של מחוקק המשנה ניתן ללמוד מתקנות העוסקות בסוגיות דומות. כך, בעוד התקנות מציינות בצורה מפורשת, ובהקשרים שונים, כי צדדים להליך נדרשים לתמוך את תשובתם לבקשות שונות בתצהיר (תקנות 19(ד), 25(א), 59ב(ב), 59כ(א), 81(ד) ו-82(א) לתקנות חדלות פירעון), מקום בו בעל תפקיד נדרש להגיש את תשובתו, לא נמצאה הוראה דומה (ראו, בין היתר: תקנות 52(ב), 52(ד), 100(ב) ו-100(ד) לתקנות חדלות פירעון. השוו, ביחס לחתימת הנאמן על תצהיר גילוי מסמכים בעניין ניידיק). אף בנסיבות שבהן מוגשת בקשה להטלת אחריות אישית על בעל תפקיד, או מי שפעל מטעמו – בקשה העוסקת באופן מובהק בהתנהלותו של בעל התפקיד – לא ראה מתקין התקנות לנכון לחייב, ככלל, הגשת תצהיר מטעם בעל התפקיד. מגיש בקשה כזו, קובעת תקנה 159(ב) לתקנות, נדרש לאמת את העובדות הכלולות בה בתצהיר, ואולם אין הוראה דומה חלה על בעל התפקיד, אלא בעל התפקיד "רשאי להגיש תצהיר תשובה" מטעמו (תקנה 159(ג) לתקנות) ובית המשפט רשאי להורות לו על הגשת "דוח על העובדות הנוגעות לבקשה" (תקנה 159(ב) לתקנות) – דו"ח, ולא תצהיר (ויובהר כי אין בכך כדי לגרוע מסמכותו של בית המשפט להורות על הגשת תצהיר, במקרים המתאימים, במסגרת בקשות להטלת אחריות. ראו תקנה 159(ג) לתקנות).

29.נוכח האמור, סבורני כי הרף שראוי לאמץ ביחס להגשת תצהירים מטעם בעל תפקיד במענה לבקשות שהוא משיב להן, ובהן נמסרת גרסתו העובדתית, הוא אולי נמוך קמעה, אך אינו שונה מהותית מהרף הרלוונטי במקרים בהם בעל התפקיד הוא מגיש הבקשה. לפיכך, נקודת המוצא היא כי בעל תפקיד אינו נדרש להגיש תצהיר לצורך אימות טענות עובדתיות הכלולות בדיווח או בכתב טענות שהוא מגיש לבית המשפט. עם זאת, במקרים חריגים בהם ראה בית המשפט צורך לקבל את גרסתו העובדתית של בעל התפקיד ביחס לעובדות המצויות להתרשמותו בליבת המחלוקת, רשאי בית המשפט להורות על הגשת תצהיר מטעמו, בין אם ביוזמתו, ובין אם בעקבות בקשה של בעל דין (עניין רייך, בפסקה 11; עניין מסיקה, בפסקה 12). השימוש בסמכות זו ייעשה במשורה, באותם מצבים בהם מדובר בעובדות המצויות בידיעת בעל התפקיד, כך שאין הוא מצוי בעמדת נחיתות אינפורמטיבית, וכאשר נדרש להערכת בית המשפט לקבל את גרסתו לצורך בירור סוגיה עובדתית המצויה בליבת המחלוקת (השוו: עניין לוין, בעמ' 937; עניין בלו סקאי, בפסקה 15). ויובהר, הדרישה כי במקרים חריגים אלה בעל התפקיד יגיש את גרסתו העובדתית לאירועים השנויים במחלוקת אינה מבטאת, חס וחלילה, חוסר אמון בבעל התפקיד, אלא היא משקפת את התפיסה המקובלת במשפט האזרחי הישראלי לפיה ענייני עדות, להבדיל מדיווח או הבעת עמדה מקצועית, נמסרים לבית המשפט באמצעות תצהיר, המשמש עדות בכתב המחליפה עדות בעל-פה (וראו סעיף 15 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). ואחזור, המדובר במקרים חריגים, בהם הוצג לכך להתרשמות הערכאה המבררת נימוק משמעותי, המלווה בתשתית ראייתית הולמת. מאליו מובן כי אם המקרים בהם יידרש תצהיר מטעם בעל התפקיד הם חריגים – המקרים בהם ייחקר בעל תפקיד הם חריגים שבעתיים.

אעבור עתה לבחינת החלטת בית המשפט קמא, בראי כללים אלו.

30.השגות הנאמן על החלטת בית משפט קמא הן בשני מישורים: ראשית, מבחינה דיונית, בשל כך שבקשתו של החייב הייתה לחקור את הנאמן – ולא להורות על הגשת תצהיר על ידו; שנית, מבחינה מהותית, מאחר שלשיטתו המקרה דנן אינו נופל לגדר המצבים החריגים בהם יש לדרוש הגשת תצהיר מטעם נאמן. אדון בהשגות אלה כסדרן.

31.בטענה הדיונית, לפיה לא רשאי היה בית משפט קמא להורות על הגשת תצהיר, בשל כך שהבקשה שהוגשה הייתה לחקירת הנאמן, אין ממש. בין הגשת תצהיר לבין עריכת חקירה על דוכן העדים קיימת זיקה ברורה, ולמעשה המדובר במדרג אפשרויות שעמד לפני בית המשפט קמא, כאשר חקירת הנאמן היא סעד מרחיק לכת יותר מאשר מתן הוראה לנאמן להגיש תצהיר. ואכן, בצדק, ראה בית משפט קמא את החלטתו לפיה בשלב הנוכחי על הנאמן להגיש תצהיר, כאשר רק לאורו ייבחן הצורך במתן אפשרות לחקור את הנאמן, כפתרון ביניים, הנותן לעת הזו מענה מאוזן לבקשת החייב לקבל את גרסת הנאמן. יתרה מזאת, דומה כי הטענות שהעלה הנאמן בתגובתו לבקשה לחקירת הנאמן היו רלוונטיות גם ביחס להגשת תצהיר (הנאמן אף התייחס במפורש לאפשרות של הגשת תצהיר במסגרת תגובתו לבקשה לחקירת הנאמן. ראו סעיף 36 לתגובתו מיום 27.7.2023). משכך, איני סבור כי העובדה שהחייב לא ביקש באופן מפורש להורות על הגשת תצהיר במסגרת הבקשה לחקירת הנאמן מנעה מבית המשפט מלאמץ פתרון ביניים זה, או גרמה לנאמן לפגיעה דיונית בעלת משמעות.

32.הטענה המהותית, לעומת זאת, מציגה פנים לכאן ולכאן. בית המשפט קמא הכיר בכך שההחלטה להורות לנאמן להגיש תצהיר, ולהכריע בהתאם לתוכנו האם יש מקום לחקירת הנאמן, היא החלטה חריגה (פסקאות 17-16 להחלטה). ואכן, נסיבותיו של ההליך אינן שגרתיות. כפי שהערתי בהחלטה קודמת הנוגעת לאותו הליך, "המצב שנוצר במקרה דנן מורכב, והתנהלות הצדדים אכן מעוררת תהיות ומחשבות" (רע"א 5716/21 גולדברג נ' עו"ד ריבקין – נאמן על נכסי החייב גטאס, פסקה 6 (25.10.2021)). עם זאת, כפי שצוין לעיל, וכפי שקבע גם בית משפט קמא, לא די במורכבות כלשהי, או בקיומם של פערים עובדתיים מסוימים, על מנת לאפשר את חקירתו של בעל תפקיד מטעם בית המשפט. בנסיבות העניין ניתן להטיל ספק אם גם החלופה המידתית יותר – הוראה לנאמן להגיש תצהיר – עומדת באמות המידה שלעיל.

33.מספר שיקולים פועלים בעניין זה – חלקם מצדיקים את החלטת בית המשפט קמא, וחלקם פועלים נגדה.

מחד גיסא, כאמור לעיל – היענות לבקשות לחקירה או למתן תצהיר של בעל תפקיד תהיה מוצדקת מקום בו הסוגיה שבגינה מבוקשת הבקשה נמצאת במוקד המחלוקת בין הצדדים. עיון בטיעוני הצדדים ביחס לבקשה לביטול המכירה מעורר את הרושם כי סוגיות אחרות מאלה אליהן התבקש הנאמן להתייחס נמצאות בליבת המחלוקת. כך, השאלה המקדמית המתעוררת היא האם מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 181 לפקודה, המצדיקים עיון מחדש בהחלטת אישור המכירה. שאלות נוספות העולות נוגעות לאפשרות שעמדה בפני הנאמן להפעיל את זכות החרטה שהוקנתה לחייב במסמך הכוונות ולהימנע מכריתת הסכם עם הרוכש (וראו: סעיפים 17-15 בבקשה לביטול המכירה מיום 15.6.2022 וסעיפים 110-100 לתגובת הנאמן לבקשה לביטול המכירה מיום 27.7.2023). ספק אם הכרעה בשאלות אלה מצריכה את קבלת גרסתו העובדתית של הנאמן ביחס לנושאים לגביהם התבקש להגיש תצהיר, ושעליהם התבקשה חקירתו. אכן, שאלת שוויו של הנכס – שהיא שאלה עובדתית במהותה – גם היא בעלת משקל, ואולם לצורך הכרעה בה הוגשו חוות דעת שמאיות והשמאים נחקרו עליהן, כך שספק אם תצהיר מטעם הנאמן יסייע במתן מענה לשאלה זו. על כך יש להוסיף כי גם לסוגיות שהוגדרו על ידי בית משפט קמא ניתן לתת מענה שלא בדרך של הגשת תצהיר או חקירת הנאמן. כך, התשתית העובדתית שנפרסה בפני בית המשפט של חדלות פירעון בעת הגשת הבקשה לאישור המכירה ניתנת לבחינה למול המסמכים שהגיש הנאמן בשעתו. אף המידע שעל בסיסו התנהל המשא ומתן בין הנאמן לרוכש ניתן לבירור במסגרת חקירת הרוכש (השוו: עניין סבג, בפסקה 25). מכאן, שספק אם לתצהיר מטעם הנאמן, כמו גם לחקירתו לגביו, צפויה להיות תרומה של ממש להכרעה.

מאידך גיסא, לא ניתן לומר בשלב זה כי הסוגיות אליהן התבקש הנאמן להתייחס בתצהירו מנותקות או חסרות משקל בעליל ביחס ליריעת המחלוקת. בענייננו, מצאה הערכאה המבררת, שהיא בעלת ההיכרות הבלתי אמצעית עם התיק, כי המידע שהועבר בין הנאמן לרוכש במהלך המשא ומתן שניהלו על הסכם המכר, כמו גם התשתית שנפרסה בפני בית המשפט של חדלות פירעון בעת הבקשה לאישור המכירה, נחוצים לצורך הכרעה בבקשה לביטול המכירה, ועל כן נדרשת לשיטתה התייחסותו של הנאמן אליהם במסגרת תצהיר (פסקה 20 להחלטה). המדובר בהכרעה המצויה בליבת שיקול הדעת של הערכאה המבררת, ועל כן התערבות ערכאת הערעור בה, במיוחד במסגרת בקשת רשות ערעור, היא מצומצמת במיוחד (השוו, בהקשרים דומים: רע"א 5493/19 נוה נ' גלילי, פסקה 5 (22.9.2019); רע"א 4070/20 לבקוביץ נ' בקרמן, פסקה 8 (22.6.2020); רע"א 3177/20 יצחקי נ' יצחקי, פסקה 20 (28.6.2020)). שיקול זה הוא מרכזי, וכפי שיובהר, מכריע במקרה דנן. כך, במיוחד, בהינתן שהחלטת בית משפט קמא לא הורתה על חקירת הנאמן, אלא על כך שיתבקש למסור את גרסתו בסוגיות שהוגדרו, וכי יעשה זאת במסגרת תצהיר (ולא על דרך של הודעה לבית המשפט בלבד).

וזאת יש לזכור, לבית משפט של חדלות פירעון שיקול דעת נרחב מאד בבואו לבקש הבהרות מבעל התפקיד בקשר להתנהלותו. החלטה כי הבהרות אלה ימסרו בתצהיר, כשלעצמה (להבדיל מהחלטה לאפשר את חקירת בעל התפקיד), היא אומנם משמעותית, אך אין להפריז במשמעותה. היא קובעת את הדרך המשפטית בה תימסר גרסת בעל התפקיד לבית המשפט – לא פחות אך גם לא יותר (ראו והשוו: עניין ניידיק, בפסקה 24 לחוות דעתו של השופט עמית ובפסקאות 5-4 לפסק דינו של השופט דוד מינץ). למעשה, גם בקשת רשות הערעור אינה ממוקדת בטענות כנגד ההוראה להגיש תצהיר כשלעצמה, אלא בהשלכות האפשריות של החלטה זו על המשך ההליך. כך, הנאמן הבהיר כי הוא "איננו חושש מהגשת תצהיר או מחקירה", וכי הוא הגיש את בקשת רשות הערעור דנן כיוון שהוא סבור שהחלטת בית משפט קמא "היא תחילתו של הליך, במסגרתו ה[נאמן] יועמד למעין משפט שדה" (פסקה 72 לבקשת רשות הערעור).

34.מעבר לאמור עד כה, עומדים שני שיקולים נוספים התומכים בקבלת בקשת רשות הערעור. שיקולים אלו הם בעלי משמעות אך איני סבור כי הם מכריעים את הבקשה שבפניי.

ראשית, בקשתו של החייב לא הציגה נימוק מספק לחקירת הנאמן, וניתן להטיל ספק אם מצוי בה נימוק העומד ברף הדרוש לצורך מתן הוראה על הגשת תצהיר מטעם הנאמן. החייב הסתפק בטענה כי הוא מבקש לחקור את הנאמן על מנת להרחיב את התשתית הראייתית שבפני בית המשפט קמא בעניינים בהם לא יציג הרוכש תשובות מספקות. ודוק, רצונו של החייב נשען לא על צורך העולה מעמדת הנאמן, כי אם מעמדת הרוכש, ואף לא על צורך קיים, אלא על צורך עתידי-פוטנציאלי שייתכן כי יתעורר וייתכן שלא. ברי כי עצם קיומן של שאלות פתוחות שבעל התפקיד עשוי לסייע בפתרונן אינה נימוק מספק לצורך חריגה מהכללים שפורטו לעיל. אף את ההסבר החלופי שהציג החייב בתשובתו לבקשת רשות הערעור, ולפיו תצהיר הנאמן נדרש לשם בירור הדיווחים החסרים של הנאמן – לא ניתן לקבל, משלא הועלה במסגרת הבקשה לחקירת הנאמן. לא זו אף זו, הנטל המוטל על החייב להוכיח כי יש מקום להגשת תצהיר מטעם הנאמן הוא, כאמור, משמעותי. ואולם, בקשתו של החייב לחקירת הנאמן, האוחזת שני עמודים, ללא תצהיר וללא פירוט של ממש, איננה מגבשת את התשתית הראייתית הנדרשת לצורך היעתרות לבקשה (והשוו באשר לנטל המוטל על המבקש לחקור בעל תפקיד: עניין לוין, בעמ' 937; עניין דיין, בפסקה 9). ליקויים אלה בבקשה לחקירת הנאמן עשויים היו להצדיק את דחייתה במלואה על ידי בית המשפט קמא. עם זאת, אינני סבור כי די בהם על מנת להצדיק התערבות במסגרת בקשת רשות ערעור בהחלטה מוגבלת ומצומצמת, כמו זו בה עסקינן.

לבסוף, קשה להתעלם מכך שהחייב הגיש את הבקשה בשיהוי ניכר – כשנתיים לאחר הגשת הבקשה לביטול המכירה וערב דיון ההוכחות האחרון בבקשה זו. גם שיהוי זה פועל כמובן לרעת החייב (ראו והשוו: עניין עתמאנה, בפסקאות 3 ו-6; עניין אורון, בפסקה 9). יחד עם זאת, בית משפט קמא היה ער לעניין השיהוי, ואף נתן לו מענה במסגרת פסיקת ההוצאות לחובת החייב. בהינתן שזו אחת מקשת התגובות האפשריות להגשת בקשה בשיהוי, לא מצאתי כי גם בצירוף עניין זה מתקיימים טעמים מספיקים להתערבות ערכאת הערעור.

35.באיזון שבין השיקולים התומכים בהתערבות בהחלטת בית המשפט קמא לשיקולים המצדדים בהותרתה על כנה, יד האחרונים, בנקודות, על העליונה. כך, כמובהר, בשל המשקל הניכר שיש לייחס להתרשמות הערכאה המבררת, כמו גם בהינתן הסעד המתון שניתן בשלב זה – הוראה על הגשת תצהיר מטעם הנאמן, ולא מעבר לכך. ויודגש, העובדה שהנאמן יגיש תצהיר אינה מחייבת את בית המשפט לאפשר לחייב לחקור אותו ביחס לתצהיר זה. אין מדובר בתצהיר המוגש מטעם צד להליך כעדות ראשית, אשר לצד שכנגד יש זכות דיונית לחקור עליו (ראו תקנה 178(ב) לתקסד"א; רע"א 1586/17 גלנצר נ' חגית ואדם חברה להשקעה ופתוח בע"מ, פסקה 11 (8.10.2017); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי כרך ב 1496-1495 (מהדורה שלוש עשרה 2020) (להלן: גורן)). עסקינן בתצהיר המוגש על ידי בעל תפקיד על פי הוראת בית משפט, על מנת שיוכל להתרשם בצורה טובה יותר בדבר הצורך לאפשר את חקירתו. על תצהיר שכזה אין זכות מוקנית לחקירה למי מהצדדים (ראו: ע"א 8493/06 עיזבון המנוח ציון כהן ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד סד(2) 256, 268-267 (2010); ע"א 2582/09 גנאים נ' בית החולים רמב"ם, פסקה 11 והאסמכתאות שם (8.8.2010); גורן, בעמ' 752). ההכרעה בעניין זה, ככל שתוגש בקשה נוספת לחקירת הנאמן, תהיה נתונה לבית משפט קמא, אשר ייתן דעתו להבהרות וההנחיות הכלולות בהחלטה זו, הן ביחס לדין על פיו יש לנהוג, והן ביחס לנסיבות המקרה דנן.

36.טרם סיום אעיר כי במסגרת כתבי הטענות בבקשת רשות הערעור, העלו הצדדים שלל טענות הנוגעות ליתרונות והחסרונות הגלומים בהסכם המכר. לא מצאתי כי עניינים אלו חיוניים לצורך הכרעה בבקשה המצומצמת שלפניי, שעניינה בהכרעת בית משפט קמא בבקשה לחקירת הנאמן. ברי כי כלל טענות הצדדים שמורות להם ביחס לנושאים האחרים. כאן המקום לציין כי לא ראיתי לנכון להיענות לבקשה לצירוף ראייה. החייב לא השכיל להבהיר מדוע ראייה זו רלוונטית למחלוקת המתוחמת המונחת בפניי, ומשכך, ונוכח התנגדות הנאמן והרוכש, לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה לצירוף ראייה.

37.סוף דבר: דין בקשת רשות הערעור להידחות. החלטת בית משפט קמא מיום 7.11.2023 תקוים על ידי הנאמן עד ליום 23.5.2024. לאחר שיוגש התצהיר, יהיה החייב רשאי להגיש בקשה לחקירת הנאמן, ככל שיסבור כי קיימת הצדקה לכך בשים לב לאמור בהחלטה זו. במכלול נסיבות העניין, כמפורט בפסקאות 35-33 לעיל, לא מצאתי לנכון להורות על פסיקת הוצאות ביחס לבקשת רשות הערעור דנן.