ע"א 4234/02 דולב חברה לבטוח בע"מ נ. דוד נאמן

1.בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (כבוד השופטת ד' פלפל), בפסק דינו מיום 16.4.02, חייב את המערערות - חברות ביטוח - לפצות את המשיב עבור נזקים שנגרמו לו בתאונת דרכים. לפי חישוב המערערות עומד הסכום שנפסק על 899,487 ₪ ואחרי ניכוי מס הכנסה על 690,786 ₪. מהחלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה לתיקון פסק דין שהגישו המערערות עולה כי הסכום שנפסק הוא לפני ניכוי מס הכנסה. המערערות שילמו למשיב 350,000 ₪ על חשבון החיוב ובבקשה שהגישו לבית המשפט המחוזי בקשו לעכב את תשלום היתרה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד' פלפל), בהחלטתו מיום 28.5.02, דחה את הבקשה.

המערערות ערערו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ובמסגרת הערעור ביקשו לעכב את ביצוע פסק הדין לגבי היתרה עד להכרעה בערעור. לחילופין הציעו שהמשיב יפקיד ערובה להבטחת השבתו של הסכום שישולם לו, אם יזכו המערערות בערעורן; או להורות כי היתרה שתשולם למשיב תופקד בידי בא כוחו עד להכרעה בערעור. המשיב השיב על הבקשה. המערערות הגיבו על תשובת המשיב.

בהחלטתי מיום 10.6.02 המלצתי לבעלי הדין לבוא בדברים במטרה להגיע להסכמה לענין הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בעלי הדין הודיעו, כי הדבר לא עלה בידם.

2.המערערות טוענות, כי "אם תתקבלנה טענותיהן עשויים חיובי פסק הדין לקטון באופן משמעותי". כמו כן טוענות הן, כי מהחלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לתיקון פסק הדין שהגישו, עולה שעליהן לשלם למשיב 690,786 ₪ בלבד אחרי שינכו מס הכנסה בסך 208,000 ₪ מהסכום המקורי. מסכום זה יש להפחית 350,000 ₪ שכבר שולמו. עוד טוענות הן, כי לפי עדותו של המשיב בבית המשפט המחוזי, רמת השתכרותו ירדה למן תאונת הדרכים ולפיכך לא יהיה בכוחו להשיב להן את הסכום שישולם לו אם יתקבל ערעורן.

המשיב טוען, כי סיכויי הערעור קלושים. לטענתו, בהחלטה בבקשה לתיקון פסק הדין, קבע בית המשפט שהסכום שנפסק הוא ברוטו "אך ברור שמדובר בסכומים שמהם כבר נוכה המס". עם זאת, הסכים שסכום של 208,000 ₪ - שהמערערות טוענות שעליהן להעביר לרשויות מס הכנסה – יופקד בקופת בית המשפט. כמו כן טוען הוא, כי אין ראיה לכך שלא יוכל להשיב את הסכום שישולם לו אם יתקבל ערעורן של המשיבות. לטענתו, נגרם לו נזק עצום בשל עיכוב התשלום שכן הנזק שנגרם לו בתאונת הדרכים גרם לפגיעה קשה בהכנסותיו ואין הצדקה לעכב את ביצוע פסק הדין רק משום שהמערערות אינן שבעות רצון מתוצאותיו.

3.לפי סעיף 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". מקובל עלינו, כי אין לסטות מכלל זה אלא אם מתקיימים מספר תנאים: למערער סיכויים טובים להצליח בערעור; יהיה קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו אם לא יעוכב הביצוע והערעור יתקבל; ביצועו המיידי של פסק הדין יגרום למערער נזק שאינו ניתן לתיקון. עוד יצוין כי, כאשר מדובר בחיוב כספי, הנטיה היא שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין (ראו, בין היתר: ב"ש 227/87 קרן כימיקלים בע"מ נ' ויטקו כימיקלים בע"מ , פ"ד מא(1) 713, בעמ' 715-716; ב"ש 396/86 שטיין נ' חזן ואח' , פ"ד מ(3) 133; ב"ש 5/88 גורן נ' מחסני ערובה , פ"ד מב(1) 755; בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבנין בע"מ ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , פ"ד מג (2) 172, בעמ' 174; בש"א 8240/96 (ע"א 6626/96) חנני נ' פקיד שומה חיפה , פ"ד נ(5) 403, בעמ' 405-406; ראו גם: זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, תשנ"ה), בעמ' 859-864).

4.אשר לסיכויי הערעור, בפי המערערות שתי השגות עיקריות: האחת, על כך שהמומחה מטעם בית המשפט קבע למשיב נכות "הן בגין פגיעה במפרק הירך והן בגין פגיעה בשרירים הפועלים באותו מפרק". זאת בניגוד להוראת סעיף 11(ד) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1965 (להלן – "התקנות") המורה, כי "בקביעת דרגת נכות של נפגע בקשיון או בהגבלת תנועה של פרק לא יבוא בחשבון נזק שנגרם לשרירים הפועלים באותו פרק"; השניה, על כך שהמשיב לא הניח תשתית עובדתית להוכחת הפגיעה בכושר השתכרותו בעתיד.

השגתן הראשונה של המערערות היא על קביעות בחוות דעת של מומחה. חוות הדעת - כפי שצוטטה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי - קובעת למשיב 20% נכות לפי סעיף 48(1) לתקנות עבור ההגבלה בתנועות

פרק הירך ו-20% נכות לפי סעיף 51(2) לתקנות עבור החולשה של שרירי העכוז . מכאן שלכאורה לא מדובר ב"נזק שנגרם לשרירים הפועלים באותו פרק " לפי סעיף 11(ד) לתקנות. העיון בהשגתן השניה של המערערות מראה שהיא מכוונת נגד ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי, שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהם ( זוסמן , לעיל, בעמ' 856-857). מכאן, שסיכויי הערעור אינם גדולים.

אשר לחשש כי יקשה על המבקשות להשיב לידיהן את הסכום שישלמו למשיב אם יזכו בערעורן, מסופקני אם יש לו יסוד. המערערות לא הביאו ראיות בדבר מצבו הכלכלי של המשיב, ובדבר רמת השתכרותו היום. גם עדותו של המשיב בבית המשפט המחוזי בדבר הירידה שהיתה ברמת השתכרותו מאז תאונת הדרכים אינה הוכחה לכך שלא יוכל להשיב להן את הסכום שישולם לו, אם יזכו המערערות בערעורן.

5.לא נמצא, אפוא, טעם מספיק המצדיק את עיכוב הביצוע. הבקשה לעיכוב הביצוע נדחית, כפוף לכך שהמערערות יפקידו בקופת בית המשפט המחוזי סכום של 208,000 ₪ ₪ מן הסכום שנפסק עד להחלטה בערעור.

המערערות ישלמו למשיב שכר טרחת עורך דין בסך 7,000 ש"ח.