בש"פ 3232/09אהרן בוטרשוילי נ. מדינת ישראל

בית משפט השלום באשדוד (כב' השופטת ר' לביא) הורה ביום 4.3.2009 על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו ב-ת"פ 1244/09. ערר של העורר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ב' אזולאי) נדחה בהחלטה מיום 5.4.2009. מכן הערר שבפני.

העובדות וההליכים הקודמים

1.

כנגד העורר הוגש כתב אישום ביום 9.2.2009. כתב האישום כולל שלושה אישומים הנוגעים לשלושה מפגשים שיזם סוכן משטרתי (להלן: הסוכן ) עם העורר בתאריכים 18.11.2008, 26.11.2008 ו-11.12.2008 ובהם העביר העורר לסוכן בכל פעם מנת סם מסוג הרואין במשקל של כ-0.2 גרם, בתמורה לתשלום של כ-100 ש"ח בכל פעם. בגין מפגשים אלו הואשם העורר בשלוש עבירות של סחר בסם מסוכן לפי סעיפים 13 ו-19(א) לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים ). במהלך המפגש השלישי בין הסוכן לעורר, הגיע למקום המפגש אדם אחר והעורר העביר לידיו כמות בלתי ידועה של סם מסוג הרואין בתמורה לסכום כסף בלתי ידוע. בגין אירוע זה הואשם העורר בעבירה של עסקה אחרת בסם מסוכן לפי סעיפים 13 ו-19(א) לפקודת הסמים.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה התביעה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים נגדו. נימוקי הבקשה היו כי בידי התביעה מצויות ראיות טובות להוכחת אשמתו של העורר ובהן עדות הסוכן, דוחות המפעיל, צילומים המתעדים את העסקאות, תמלולים ותפיסת הסמים לאחר המכירה. לעניין עילת המעצר עמדת התביעה היתה כי העבירה המיוחסת לעורר מקימה עילת מעצר סטאטוטורית לפי סעיף 21(א)(ג)(3) לחוק המעצרים. לכך הוסיפה התביעה כי לעורר רישום פלילי ללא הרשעה משנת 2004 בגין עבירת אלימות, וכן תלוי ועומד כנגדו תיק נוסף שעניינו החזקת סכין. עמדת התביעה היתה כי סוג העבירה בה מואשם העורר אינה מאפשרת בחינה של חלופת מעצר. בא כוחו של העורר הסכים כי קיימות ראיות לכאורה לאשמתו של מרשו, אך טען כי הסוכן המשטרתי הדיח את מרשו לעבירה וכן טען כי מדובר באדם נורמטיבי שנכשל לראשונה ולכן יש להקל עימו.

3.

בהתאם להחלטת בית משפט השלום מיום 9.2.2009 הוגש תסקיר מעצר בעניינו של העורר. שירות המבחן הביע את עמדתו כי העורר הינו אדם נורמטיבי אשר מודע לחומרת מעשיו ומעצרו היווה עבורו עונש ממשי. קצינת שירות המבחן התרשמה לחיוב מאשתו של העורר ומילדיו ומנכונותם לשמש כמפקחים במסגרת חלופת מעצר. המלצת שירות המבחן היתה כי ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר באמצעות מעצר בית, בדירתו של העורר באשדוד, בפיקוחם של אשתו וילדיו. לחילופין המליץ שירות המבחן על חלופת מעצר אחרת בדירה שתשכור המשפחה לצורך זה באשקלון.

4.

לאחר שמיעת הצדדים והעיון בתסקיר, ניתנה ביום 4.3.2009 החלטת בית המשפט לפיה העורר ייעצר עד לתום ההליכים נגדו, משום שנוכח המסוכנות העולה ממנו אין די בחלופות המעצר המוצעות אף בתוספת איזוק אלקטרוני. בית המשפט קבע כי המקרה של העורר אינו נופל לגדר החריגים המצדיקים סטייה מההלכה לפיה בעבירות של סחר בסמים אין מקום לשחרור לחלופת מעצר. במיוחד כך הדבר, מקום שבית המשפט התרשם כי הערבים אינם מספקים והעורר מכחיש שימוש בסמים ואינו מוכן להתחייב לטיפול. בית המשפט ציין כי שחרור העורר לחלופת מעצר עשוי להשפיע על שיקול דעתו של השופט שידון בעניינו של העורר.

5.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בא כוח העורר ביקש כי בית המשפט יורה על שחרור העורר לחלופת מעצר על פי המלצת שירות המבחן. התביעה התנגדה לכך מנימוקי בית המשפט קמא. הערר נדחה בהחלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופט ב' אזולאי) מיום 5.4.2009. בית המשפט ציין בהחלטתו כי לטעמו אין לראות בהשפעה על השופט הדן בתיק העיקרי משום נימוק לעניין המעצר, אולם מאחר שמצא טעם ביתר הנימוקים שהנחו את הערכאה הראשונה סבר כי אין להתערב בהחלטה.

הטענות בערר

6.

על החלטה זו הוגש ביום 16.4.2009 הערר שבפני. בא כוח העורר טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את הערר מבלי לשמוע את טענות העורר ומבלי לנמק את החלטתו. לטענתו, נוכח הסתמכותו של בית משפט השלום על נימוק בלתי רלבנטי בדבר ההשפעה האפשרית על השופט שיישב בדין, צריך היה בית המשפט המחוזי לקבל את הערר. לגופו של עניין, טוען הסנגור כי שתי הערכאות שגו בכך שקבעו, בניגוד לעמדת שירות המבחן, כי חלופת המעצר אינה מאיינת את המסוכנות של העורר וכי המפקחים שהוצעו אינם אפקטיביים. לטענתו, החלטה זו התקבלה, על ידי שתי הערכאות, מבלי שבית המשפט ניהל בירור ישיר עם הערבים המוצעים והוא חייב היה לשומעם. עוד הוא טוען, כי בית המשפט המחוזי לא נתן כל משקל בהחלטתו לפסיקה קודמת אשר תומכת באפשרות של חלופת מעצר במקרים של עבירות סמים, וזאת אף שמתן ההחלטה נדחה ב-7 ימים לשם הגשת פסיקה זו. הסנגור טוען כי מתסקיר המעצר עולה שיש בכוחם של בני משפחת העורר לפקח על מעשיו של העורר וכן עולה כי העורר שרוי בסבל עמוק עקב המעצר וכי האירוע הציב לו גבולות ברורים. לפיכך מבקש העורר כי בית המשפט יורה על שחרורו לאחת מחלופות המעצר שהוצעו בתסקיר המבחן. בא כוח העורר קובל גם על ההנמקה הקצרה של בית המשפט המחוזי. לטענתו מרשו זכאי היה לכך שטענותיו ידונו מחדש.

7.

המשיבה תומכת בהחלטתו של בית המשפט המחוזי הנסמכת בעיקרה על החלטת בית משפט השלום.

הכרעה

8.

בא כוח העורר טען למען המערער את כל מה שניתן לטעון, בכתב ובעל פה, אך לא אוכל להיעתר לערר זה. בעניין עבירות סמים שלא לצריכה עצמית חלקי עם הדוגלים שרק בנסיבות יוצאות דופן ישוחררו סוחרי סמים (ראו, למשל, בש"פ 5715/06 אברהם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.7.2006); בש"פ 2748/06 מדינת ישראל נ' חטואל (לא פורסם, 27.3.2006)). אכן שירות המבחן המליץ את שהמליץ בעניינו של העורר, אך ההמלצה, כשמה כן היא, אינה אלא המלצה ובית המשפט אינו חייב לקבלה. כמו בית המשפט המחוזי איני סבורה שנכון היה לשקול את השלכות המעצר או השחרור על גזר הדין, אך שאר נימוקי בית המשפט השלום מקובלים עלי. כפי שציין השופט אזולאי עבירות של סחר בסמים יכולות להתבצע בצורות שונות גם במסגרת פיקוח ומעצר בית, וזה הגיונה של הגישה לפיה רק במקרים נדירים ישוחררו נאשמים בעבירות סמים.

9.

הערר נדחה.