מ"ח 6835/05 עבדל חלים חג' יחיא נ. מדינת ישראל

1.כנגד המבקש הוגש, ביום 12.3.2002, כתב אישום בבית משפט השלום בכפר-סבא. כתב האישום ייחס למבקש עבירות של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה (עבירות לפי סעיפים 418 אמצע, 420 ו- 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). על פי עובדות כתב האישום, בשנת 1998 הציע המבקש לאחד משה סטולר (להלן – המתלונן) לרכוש עבורו מגרש באיזור העיר טייבה. בסמוך לכך, ערכו המבקש והמתלונן הסכם נאמנות לפיו המבקש יקנה עבור המתלונן את המגרש. המתלונן שילם למבקש באותו מעמד מחצית מתמורת המגרש. בהמשך, הכין המבקש חוזה מכר מזויף לפיו אחיו של בעל המגרש מכר לו (למבקש) את המגרש. המבקש הציג למתלונן את חוזה המכר המזויף וטען שרכש עבורו את המגרש.

2.בית משפט השלום בכפר סבא (השופטת ק' רג'יניאנו) הרשיע את המבקש, ביום 9.9.2004, בעבירות המיוחסות לו. בפני בית המשפט עמדו עדויות המעורבים בפרשה. המבקש, בעדותו, העלה מספר טענות. נטען, שהכסף אותו שילם המתלונן ניתן בתמורה לחובות אחרים מעסקאות קודמות. נטען עוד, שבינו לבין המתלונן הייתה שותפות להקמת מיזם עסקי על המגרש נשוא הפרשה. "חוזה המכר" אמנם מזויף, אך המתלונן – ולא המבקש – זייפוֹ. לפי טענה אחרת שהעלה המבקש, העביר הוא מגרש אחר שבבעלותו למתלונן, כבטוחה להשבת הכסף אותו שילם לו המתלונן. המתלונן בעדותו שלל את טענת המבקש לפיה הם היו שותפים למיזם עסקי במגרש. המתלונן טען, כי הכסף ששילם למבקש ניתן עבור אותו מגרש, על אף שהיו ביניהם בעבר יחסים עסקיים אחרים. כן דחה הוא את הגירסה לפיה הוא, המתלונן, זייף את חוזה המכר; בהכרעת דינו קבע בית המשפט קביעות מהימנות. נקבע, שעדותו של המתלונן, ככלל, אמינה. "גם אם היו שינויים בגרסתו, הם לא ירדו לשורשו של עניין". לעומת זאת, בית המשפט סירב לתת אמון בעדות המבקש. בית המשפט התרשם כי המבקש הוא "אדם מניפולטיבי שהאמת היא ממנו והלאה" וכי קו ההגנה אותו הציג אינו עקבי; מלבד עדויות המבקש והמתלונן, עמדו בפני בית המשפט עדויות נוספות של המעורבים בפרשה, מסמכים הקשורים לעניין וכן שתי חוות דעת מומחים לזיהוי כתב יד. על סמך כל אלו, פרש בית המשפט את התשתית העובדתית הרלוואנטית. נקבע, כי הכסף אותו שילם המתלונן בהסכם הנאמנות ניתן עבור המגרש, ולא כהתחשבנות מעסקאות קודמות. נשללה טענתו של המבקש לפיה העביר הוא מגרש אחר שבבעלותו כבטוחה לתמורה שהועברה בהסכם הנאמנות. עוד קבע בית המשפט כי המבקש הוא שזייף את חוזה המכר הפיקטיבי. בעשותו כן, בית המשפט העדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם התביעה – שהעריך בסבירות גבוהה שהמבקש הוא שזייף את חוזה המכר – על פני חוות דעת המומחית מטעם ההגנה. על המבקש הוטל (ביום 21.10.2004) עונש של 14 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 50,000 ש"ח.

3.על הכרעת הדין וגזר הדין הוגש ערעור (ע"פ 71908/04; השופטים ד' ברלינר, ז' המר, י' שיצר). זמן מה לאחר הגשת הערעור, ביקש המבקש להוסיף ראיות חדשות לערעור. בין היתר, ביקש המבקש להראות כי התקיימו מערכות עסקיות קודמות בין המתלונן לבינו. בכך, טען המבקש, נפגמת מהימנותו של המתלונן, שהעיד כי לא הוציא לפועל אף עסקה עם המבקש. עוד ביקש המבקש להראות בראיות אלו כי התקיימה בינו לבין המתלונן שותפות עסקית שקרסה, ומכאן שהכספים שהועברו שולמו במסגרת התחשבנות קודמת ולא עבור המגרש. בית המשפט דחה (ביום 23.6.2005) את בקשת המבקש להצגת הראיות הנוספות. גם הערעור על הכרעת הדין נדחה באותו יום. הערעור על גזר הדין התקבל, במובן זה שהקנס שהוטל על המבקש הופחת בחצי. בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש נדחתה ביום 7.7.2005 (רע"פ 6521/05; השופט א' א' לוי).

4.המבקש הגיש, ביום 14.7.2005, בקשה זו למשפט חוזר, מכוח סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט) . לבקשה זו צירף המבקש ראיות – שלטענתו לא היה באפשרותו להציג בעבר – אשר מוכיחות לכאורה את חפותו. בעיקרן, דומות ראיות אלו לראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי בבקשה לצירוף ראיות. כך, צירף המבקש ראיות על עסקת מקרקעין קודמת בירושלים. לפי הנטען, ראיות אלו מקעקעות את אמינותו של המתלונן, שטען כי לא הכיר את המבקש עובר לפרשה זו וכי המבקש אינו קשור לעסקיו בירושלים. ראיות אלו מוכיחות כי התשלום בהסכם הנאמנות הוא חלק ממערכת חשבונות כוללת. עוד צירף המבקש חתימה קודמת של המתלונן אשר דומה, לפי הנטען, לחתימה המזויפת בחוזה המכר הפיקטיבי. ראיות אלו מוכיחות, כך נטען, כי המתלונן הוא שזייף את חוזה המכר. עוד טוען המבקש כי נגרם לו עיוות דין בכך שבית המשפט העדיף את עדות המומחה מטעם התביעה ולא המומחית מטעמו. בהסתמכו על חוות דעת המומחה מטעם התביעה שגה – כך סבור המבקש – בית המשפט.

5.המשיבה מתנגדת, בחוות דעת מטעם היועץ המשפטי לממשלה מיום 31.8.2005, לעריכת משפט חוזר בעניינו של המבקש. נטען, כי הראיות שצירופן מבוקש בבקשה למשפט חוזר הן אותן ראיות שצירופן נדחה במסגרת הערעור לבית המשפט המחוזי. קבלתן תוביל לפגיעה קשה בעיקרון סופיות הדיון. לעניין הראיות החדשות עצמן, טוענת המשיבה כי בית משפט השלום היה ער לכך שבין המבקש והמתלונן התקיימה מערכת עסקית קודמת ברמה זו או אחרת. משכך, הצגת הראיות האמורות לא תשנה את תוצאת המשפט. לעניין החתימה טוענת המשיבה כי אף בעין לא-מקצועית ניתן להבחין שאין כל זהות בין החתימות, ומכל מקום, טענה זו לא נתמכה בחוות דעת מומחה. כמו-כן, הקביעה כי המבקש זייף את חוזה המכר אינה נשענת רק על חוות דעת המומחה מטעם המשיבה. היא נתמכת גם במארג הראייתי הכללי ובמיוחד בהעברת הכסף מהמתלונן למבקש בעבור רכישת המגרש. טענות המבקש – ובמיוחד הטענות לפיהן שגתה הערכאה הדיונית בהעדיפה את דעת המומחה מטעם המשיבה – מהוות למעשה טענות שהיה מקום להביאן בערעור ולא בבקשה למשפט חוזר; עוד מבקשת המשיבה להטיל על המבקש הוצאות משמעותיות, עקב התנהלותו הפסולה. נטען, כי המבקש לא התייצב לריצוי עונשו שלוש פעמים. הוא החל לרצות את עונשו רק לאחר שזוהה ונעצר בדרך מקרה. המבקש הביע זלזול בצווים השיפוטיים שהוצאו נגדו. אפילו את הבקשה למשפט חוזר הגיש בזמן בו התחמק מריצוי עונשו.

דיון

6.הסמכות לקיומו של משפט חוזר מוקנית בסעיף 31 לחוק בתי המשפט. חוק זה קובע מספר עילות שבהתקיימותן קמה סמכות לנשיא בית המשפט העליון להורות על משפט חוזר. לענייננו רלוואנטיות העילות השנייה והרביעית שבסעיף 31(א) לחוק:

"31.(א) נשיא בית המשפט העליון...רשאי להורות כי בית המשפט...יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

...

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

...

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין"

ביסוד הסמכות לעריכתו של משפט חוזר – כך נפסק לא אחת – עומד האיזון בין הצורך להבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, לבין השאיפה לסופיות הדיון (ראו למשל: מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג (1) 529, 559, והאסמכתאות המפורטות שם). איזון זה אין פירושו כי משפט חוזר הינו ערעור נוסף. "נקודת המוצא לדיון בבקשה למשפט חוזר היא, שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו" (מ"ח 4057/02 סובחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). משפט חוזר הוא החריג ולא הכלל. על הטוען למשפט חוזר להניח תשתית מוצקה להתקיימותה של אחת העילות שבסעיף 31 לחוק בתי המשפט (ראו: מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 241, 249; להלן – פרשת ברנס ).

7.עיינתי בחומר המונח לפניי. הבקשה אינה מגלה עילה למשפט חוזר ודינה להידחות. המערער משיג על קביעות שקבעה הערכאה הדיונית. בין היתר, הוא חולק על קביעות מהימנות, על העדפת חוות הדעת של המומחה מטעם התביעה ועל נכונותו המשפטית של פסק הדין. מרבית טענותיו של המבקש הן טענות שמקומן בערעור ולא בבקשה למשפט חוזר. נחה דעתי כי גם הראיות אותן מציג המבקש אין בכוחן לשנות את תוצאת המשפט לטובתו, כנדרש בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. ראשית , המבקש מעוניין להראות כי בינו לבין המתלונן התקיימה מערכת יחסים עסקית קודמת, שעניינה רכישת קרקעות בירושלים. בכך, הוא מבקש לפגום באמינותו של המתלונן, שטען כי המבקש אינו קשור לאותה עסקת מקרקעין בירושלים. עוד מבקש הוא להוכיח בכך כי התשלום שהעביר לו המתלונן ניתן במסגרת התחשבנות קודמת ולא כנגד אותו מגרש. ראיות אלו – על קיומה של מערכת עסקית קודמת בירושלים – אין בכוחן לשנות את תוצאת המשפט. בית המשפט היה ער לכך שבין המבקש למתלונן התקיימה מערכת עסקית קודמת. בית המשפט בחר, ככלל, ליתן אמון בעדותו של המתלונן, הגם שבעדות זו נפלו אי דיוקים. זאת ועוד: קביעותיו של בית המשפט, לרבות הקביעה שאין מקורו של התשלום בהתחשבנות קודמת, אינן מבוססות רק על עדותו של המתלונן. הן מעוגנות גם בראיות אחרות, לרבות באחת מגרסאותיו של המבקש עצמו (ראו: עמוד 7 להכרעת הדין מיום 9.9.2004). עיינתי בראיה ה שנייה

שהציג המבקש, המוכיחה לכאורה כי המתלונן הוא זה שזייף את חוזה המכר. גם בראייה זו אין כדי לעמוד בתנאי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. קביעת בית המשפט כי המבקש זייף את חוזה המכר מעוגנת הן בחוות דעת המומחה והן במכלול הראיות בעניין. נמצא כי המבקש לא הראה כי יש בכוחן של הראיות החדשות לשנות את תוצאת המשפט, כנדרש בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. אף לא עלה בכוחו להראות כי הרשעתו מעוררת חשש של ממש לעיוות דין, כלשון סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. יוער, כי יש טעם לפגם בכך שהמבקש טוען למשפט חוזר עקב ראיות חדשות שאת חלקן לפחות יכול היה להציג בערכאה הדיונית ( פרשת ברנס , 249-250).

אשר על כן, הבקשה נדחית.