ע"א 250/16 אריאלה שפירא נ. נתן מוסט

1.

בקשת עיכוב ביצוע פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט י' גייפמן ), בו חויבו המבקשים לשלם למשיב סכום של 400,000 ₪ נכון ליום 6.7.2009 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, וכן 15,000 ₪ בגין עגמת נפש, והוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 30,000 ₪.

2.

בשנת 2009 מכר המשיב את דירתו למבקשים תמורת סך של 97,000$. לאחר זמן תבע מהם המשיב סעדים שונים, על בסיס הטענה כי התנהלותם במהלך המשא ומתן לרכישת הדירה עולה כדי עושק. בית המשפט המחוזי קבע כי אכן הוכחה עילת העושק, ועל יסוד חוות דעת שמאי מטעם בית המשפט פסק כי המבקשים ישלמו למשיב 400,000 ₪ נכון ליום חתימת הסכם המכר; וכן כי ישלמו לו פיצויים בגין עגמת נפש (הפיצויים נפסקו כלפי המבקשת 1) והוצאות משפט.

3.

על פסק הדין הוגש ערעור, וכן גם בקשה זו שלפני לעיכוב ביצוע פסק הדין.

בקשת עיכוב הביצוע

4.

בבקשה לעיכוב הביצוע עומדים המבקשים על הכלל הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לפיה הגשתו של ערעור אינה מצדיקה כשלעצמה את עיכוב ביצועו של פסק הדין עליו מערערים. כמו כן הם עומדים על אמות המידה לחריגה מכלל זה: על המבקש לשכנע את בית המשפט כי סיכוייו לזכות בערעור טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן ברור.

5.

המבקשים מערערים על ארבע קביעות בפסק הדין; לטענתם, הסיכויים לשכנע את בית המשפט בכך ששגתה הערכאה הדיונית בקבעה קביעות אלו – הם סיכויים גבוהים. הקביעות עליהן משיגים המבקשים בערעורם הן כדלקמן:

(א)

בית המשפט המחוזי אימץ את חוות דעת השמאי מטעם בית המשפט; על כך טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט משום שממצאיה של חוות דעת זו, שניתנה בדיעבד, שגויים על פניהם, באשר הם סותרים את הנתונים האובייקטיביים של רשויות המיסוי שניתנו ב'זמן אמת'.

(ב)

בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשים נהגו בחוסר תום לב במשא ומתן לקראת כריתת החוזה; על כך הם טוענים כי שגה בית המשפט משום שקביעה זו מנוגדת להודאותיו של המשיב ולחומר הראיות שהונח לפני בית המשפט.

(ג)

בית המשפט המחוזי קבע כי הונחו לפניו "ראיות למכביר" המוכיחות את קיומה של עילת העושק; על כך טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט משום שגם קביעה זו מנוגדת להודאותיו של המשיב ולחומר הראיות שהונח לפני בית המשפט.

(ד)

בית המשפט המחוזי קבע כי היו יחסי תלות בין המשיב לבין המבקשת 1; על כך טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט משום שגם קביעה זו מנוגדת להודאותיו של המשיב ולחומר הראיות.

6.

לעניין מאזן הנוחות טוענים המבקשים כי הוא נוטה בבירור לטובתם. עסקינן במבקשים גמלאים, החיים על בסיס כספי הפנסיה שלהם, והם חסרי אמצעים כלכליים משל עצמם. הנכס היחיד העומד לרשותם הוא דירת המגורים שנרכשה מהמשיב, באמצעות הלוואה כספית שקיבלו מקרובי משפחתם מחו"ל, וזאת על-מנת לאפשר לבנו של המבקש 2, הסובל מלקות נפשית, קורת גג משל עצמו. משמעות פסק הדין היא כי המבקשים יאלצו למכור את הדירה נשוא הערעור או לשעבד את הדירה בתמורה להלוואה בנקאית שבאמצעותה ישלמו את החיוב. לעומת זאת, המשיב הוא אדם פרטי, גמלאי, המתגורר לבדו בדיור מוגן, אשר עשוי לעשות שימוש בכספי פסק הדין לצרכיו השונים. כך שיתכן שכאשר ינתן פסק דין לטובתם בערעור לא יוכלו המבקשים לממשו ולהשיב את הגלגל לאחור.

7.

עוד ציינו המבקשים כי הם מסכימים להוצאת צו שיפוטי שיאסור כל דיספוזיציה בדירה נשוא הערעור עד למתן פסק דין בערעור, וזאת על מנת למנוע מצב בו לא יוכל המשיב לממש את פסק הדין אם ינתן לטובתו.

דיון והכרעה

8.

דין הבקשה להידחות אף מבלי להזדקק לתשובתו של המשיב.

9.

משעמדו המבקשים על כללי עיכוב ביצועו של פסק דין, לא אחזור כאן על מושכלות ראשונים. אוסיף רק כי בין שני השיקולים לעיכוב ביצוע פסק הדין – סיכויי הערעור ומאזן הנוחות – מתקיימים יחסי גומלין המוכרים כ"מקבילית כוחות", לפיהם ככל שישתכנע בית המשפט כי סיכויי הערעור טובים יותר, תידרש הוכחה מוצקה פחות לכך שמאזן הנוחות נוטה לטובת המערער; וכן להפך (ע"א 5671/11 אנדרסון מדיקל בע"מ נ' אוניפארם בע"מ , פסקה 8 (1.9.2011)).

10.

בעניין שלפנינו סבורני כי המבקשים לא הרימו את הנטל הנדרש לצורך עיכוב ביצועו של פסק הדין. עסקינן בעיכוב ביצועו של סעד כספי, ובמצב זה נדרשת הוכחה מוצקה לכך שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. ככלל, סעד כספי ניתן להשבה, ומשכך אין עילה לעכב את ביצועו כל עוד לא הוכח כי הדבר יפגע במבקשים באופן חריג, או כי קיימת סכנה ממשית לכך שהכספים לא יושבו במידה ויתקבל הערעור (ע"א 9296/03 אהרוני נ' מנשה , פ"ד נח(2) 301, 304 (2003) (להלן: עניין אהרוני ); רע"א 8317/06 טהוליאן נ' ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ , פסקה 10 (21.1.2007) (להלן: עניין טהוליאן )). בענייננו, המבקשים מציינים במפורש כי יוכלו לשלם את החיוב באמצעות שיעבוד הנכס בתמורה להלוואה בנקאית; אלא שהם חוששים שהמשיב ישתמש בכספים ולא יוכל להשיבם בסופו של יום. ברם, טענה מעין זו צריכה להיות מנומקת כדבעי ולהתבסס על תשתית עובדתית אשר מגלה חשש סביר לכך שהכספים 'יעלמו' (בש"א 3158/91 פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון , פ"ד מה(5) 499, 504 (1991); עניין אהרוני , עמוד 306; עניין טהוליאן , פסקה 10). זאת לא עשו המבקשים. הטענה בדבר חוסר היכולת של המשיב להשיב את הכספים, אם וכאשר יתקבל הערעור, נטענה בעלמא. במצב זה אין לראות במבקשים כמי שמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתם.

11.

לעמדתי, כאשר עסקינן בסעד כספי, די בכך שמאזן הנוחות אינו מצביע על צורך בקבלת הבקשה על מנת לדחותה, אלא אם כן סיכויי הערעור הם כה גבוהים עד כדי כך שהם ניכרים גם בבחינה לכאורית שלהם. והנה, בדיקת הערעור דנן מגלה כי אין זה מן המקרים שבהם סיכויי הערעור בולטים וניכרים כבר בבחינה לכאורית זו. עסקינן בערעור אשר משיג על הסתמכותו של בית המשפט על מומחה מטעמו, וכן על קביעות שלגביהן נטען שהן נסתרות מחומר הראיות. ההתערבות של ערכאת הערעור בקביעותיה של הערכאה הדיונית בנושאים אלו – מצומצמת למדי (ראו חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 482-484 (מהדורה שלישית, 2012)). אף אם אין מדובר בהשגה על הקביעות העובדתיות לגופן אלא על המסקנות המשפטיות העולות מהן – קשה לומר כי מן הערעור ניכר על פניו שסיכויו כה גבוהים, באופן המצדיק עיכוב ביצוע של סעד כספי בר-השבה; זאת, כאשר לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לכך שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים.

12.

משכך נדחית הבקשה; משלא התבקשה תשובת המשיב, אין צו להוצאות.