ע"א 4340/06 עו"ד יוסף לילוף נ. בנק איגוד לישראל בע"מ

1.זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת רונן ), בת"א 1585/00, מיום 10.4.2006.

2.המבקש, עו"ד במקצועו, ניהל חשבון בסניף באר-שבע של המשיב (להלן – הבנק ), שבאמצעותו השקיע וסחר באופציות בשוק המעו"ף בראשית שנת 2000. בתחילה ניהל המבקש את החשבון ללא התערבות הבנק, במצב של "תיק מאוזן", תוך שמירה על בטוחות מספיקות לכיסוי הסיכונים. בשלב מסוים, טען הבנק כי החשבון יצא מכלל איזון ובעקבות זאת הגיעו הצדדים למספר הסכמות. לאחר הדברים האלה, טען הבנק כי המבקש הפר את ההסכמות שביניהם ועל כן מימש את תיק ההשקעות בחשבונו. בעקבות המימוש נוצרה יתרת חובה בחשבון, בגינה הגיש הבנק נגד המבקש תביעה בסדר דין מקוצר לבית-המשפט קמא. יתרת החובה, נכון ליום 30.3.2000 (יום הגשת התביעה), עמדה על סך של 4,661,436 ש"ח. למבקש ניתנה רשות להגן בטענה כי הבנק הפר את ההסכמים שביניהם.

3.בפסק-דינו מיום 4.8.2003, דחה בית-המשפט המחוזי (השופט קלינג ) את תביעת הבנק. בית-המשפט לא קיבל את טענת הבנק לפיה המבקש הוא שהפר הסכמים. הוא קבע כי על הבנק (כתובע) רובץ הנטל להוכיח לא רק כי החוב רשום בספריו, אלא גם כיצד נוצר ומדוע. כן קבע כי ניסיון כזה לא נעשה על-ידי הבנק. בית-המשפט הוסיף, כי אפילו יניח שהבנק עמד בנטל האמור, הרי שמעדויות עובדיו ברור למעלה מכל ספק כי הם ניסו להתמודד בתחום שבו לא היו להם ידע וניסיון, וכי המבקש לא ידע ולא חייב היה לדעת על כך. בית-המשפט סיכם, כי קוצר דעתם של עובדי הבנק ואי-נכונות הבנק ליטול על עצמו את "הסיכון שבהימור שנעוץ במהותו של המסחר במעו"ף", הם שהביאו לתוצאה שהיא נשוא התובענה. הבנק הגיש ערעור על פסק-הדין. בפסק-דינו מיום 21.11.2005, החזיר בית-משפט זה את הדיון לבית-המשפט המחוזי:

"בשלב זה הסכימו הצדדים בהמלצתנו כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שידון ויכריע בעילת ההגנה אשר בגינה ניתנה למשיב רשות להתגונן, קרי: האם הפר המערער את ההסכמים שבינו לבין המשיב בכך שביצע פעולות שהמשיב, על פי טענתו, לא ביקש לעשותן והמערער לא היה רשאי לעשותן מכוח אותם הסכמים. פועלו של פסק הדין נשוא הערעור יושעה עד למתן פסק הדין המשלים בסוגיה הנזכרת לעיל, והעיקולים הזמניים שהוטלו על נכסי המשיב יעמדו בעינם עד למתן החלטה אחרת".

4.בעקבות זאת, הוחזר התיק לבית-המשפט המחוזי. לאחר שהצדדים סיכמו טענותיהם בפניו בשאלה האמורה, נתן בית-המשפט את פסק-דינו, הפעם מפי השופטת רונן . בית-המשפט קבע כי על המבקש מוטל הנטל להוכיח את טענת ההגנה שלו - כי הבנק ביצע פעולות שהוא לא היה רשאי לבצע - וכי המבקש לא עמד בנטל זה. לאחר שבחן את ההסכמים וההסכמות שנערכו בין הצדדים ועמד על פרשנותם, קבע בית-המשפט כי הבנק פעל בהתאם להסכמים המחייבים, בעוד המבקש הוא שהפר אותם, ולפיכך רשאי היה הבנק לפעול למימוש התיק כפי שפעל. לאור זאת, קיבל בית-המשפט את תביעת הבנק וחייב את המבקש בתשלום מלוא הסכום שנתבע, בתוספת הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין.

המבקש הגיש לבית-משפט זה ערעור על הפסק-הדין, ולאחר מכן הגיש לבית-המשפט קמא בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין. בית-המשפט דחה את הבקשה. באשר לשאלת היווצרותו של נזק בלתי הפיך, אם לא יעוכב הביצוע, קבע בית-המשפט כי המבקש - שלא תמך בקשתו בתצהיר - לא טען כי ייגרם לו נזק אם ייאלץ לשלם את הסכום הפסוק. בית-המשפט הוסיף, כי אין חשש שהבנק לא יוכל להשיב למבקש את הכספים, אם האחרון יזכה בערעור. אשר לסיכויי הערעור, חיווה בית-המשפט דעתו כי לא ניתן לקבוע שמדובר בערעור שסיכויי הצלחתו גבוהים ביותר. שכן, לשיטתו, התיק הוחזר אליו לצורך דיון בעילת ההגנה שבגינה ניתנה רשות להגן, ומשזו נדחתה, היה מקום לקבל את תביעת הבנק ולא להסתמך על קביעותיו של השופט קלינג בפסק-דינו.

5.בבקשה שלפניי טוען המבקש כי סיכויי ההצלחה בערעור גבוהים ביותר. לשיטתו, פסק-הדין ניתן תוך חריגה מסמכות, בהיותו סותר את פסק-דינו של השופט קלינג שלא בוטל מעולם, אלא הושעה בלבד עד למתן פסק-הדין המשלים בפלוגתא כפי שנוסחה בפסק-דינו של בית-משפט זה. לעניין זה, הדגיש המבקש את הקביעות הסותרות בשאלת נטל ההוכחה. לטענתו, בית-המשפט המחוזי (השופטת רונן), שלא הוסמך לשבת כערכאת ערעור על פסק-דינו של אותו בית-משפט (השופט קלינג), התעלם לחלוטין מן הממצאים והמסקנות אליהם הגיע השופט קלינג - לאחר ששמע את כל העדויות ובחן את חומר הראיות - ובכלל זה התעלם מן הקביעה החד-משמעית לפיה המבקש לא הפר את ההסכמים. בנוסף, טוען המבקש, כי אי-עיכוב ביצועו של פסק-הדין יסב לו נזקים ניכרים ויהא בו כדי לגרום לו להתמוטטות כלכלית, שכן סכום פסק-הדין עולה על 13 מליון ש"ח. בתצהיר שצירף לבקשה שלפניי ציין המבקש כי כבר עם פרסום פסק-הדין, ביטלו לו בבנקים את מסגרות האשראי וכי הדבר מקשה עליו מאוד.

6.הבנק, מנגד, טוען כי יש לדחות את הבקשה, ולחילופין, יש להתנות את עיכוב הביצוע בתנאים שיבטיחו את זכויותיו והוצאותיו, ובכלל זה הפקדת ערבות בנקאית בסכום נכבד. הבנק מדגיש את חשיבות הגשתו של תצהיר בתמיכה לבקשה ואת הפירוט הנדרש במסגרתו. לגוף הדברים, טוען הבנק כי סיכויי הערעור קלושים וכי לא נטען בפה מלא בתצהירו הכוללני וחסר הפירוט של המבקש כי ייגרם לו נזק בלתי-הפיך, אם לא יעוכב הביצוע. הבנק מזכיר כי הנו בנק וכי מדובר בפסק-דין כספי, כך שאין כל חשש שמא לא יוכל המבקש להיפרע ממנו, אם יזכה בערעור. עוד טוען הבנק, כי יש לדחות טענת המבקש בדבר חריגתו של בית-משפט קמא מסמכותו, באשר היא מנוגדת לפסק-דינו של בית-משפט זה בערעור הקודם, לפרקטיקה הנהוגה בבתי-המשפט, לשכל הישר ולהתנהגות המבקש עצמו. כן טוען הבנק כי בדין הוטל נטל ההוכחה על המבקש, וכי בית-המשפט לא צריך היה להיות כבול במסקנותיו של השופט קלינג בפסק-דינו, שהרי הדיון הוחזר אליו כדי שידון ויכריע באופן סופי במחלוקת שהובאה לפניו. מכל מקום, טוען הבנק, המבקש מושתק מלטעון כל טענה בעניין זה, משלא התנגד להיפוך הנטל כביכול במהלך ההתדיינות.

7.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. הכלל הוא כי פסק-דין ניתן למימוש מיד עם הינתנו והגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו; ועל המבקש לעכב את ביצוע פסק-הדין לשכנע את בית-המשפט בנימוק המצדיק סטייה מן הכלל (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984; בש"א 3158/91 פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון , פ"ד מה(5) 499, מפי השופט אלון ). כוחו של כלל זה יפה במיוחד כאשר מדובר בפסק-דין בו הוטל חיוב כספי, שאז הנטייה שלא לעכב את הביצוע אף גוברת (ראו בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה , נ(5) 403, מפי השופט מצא ; ע"א 6146/00 עיריית תל-אביב-יפו נ' בצלאל , החלטה מיום 19.11.2000, מפי השופטת ביניש (להלן – עניין

בצלאל ); ע"א 3379/06

ברנוביץ נ' נתנזון , החלטה מיום 11.7.2006, מפי השופטת פרוקצ'יה ). על בית-המשפט, בדונו בבקשה לעיכוב ביצוע, להידרש לשני מבחנים מצטברים: ראשית, עליו לבחון את סיכויי הערעור, ואם ימצא כי הערעור אינו משולל יסוד, עליו לעבור לבחינת מאזן הנוחות של הצדדים, היינו הנזק היחסי שייגרם לצדדים ממתן או אי-מתן הצו ובכלל זה לבחון עד כמה ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה ויתקבל הערעור (ראו עניין

בצלאל ). מאזן הנוחות הוא העיקר (ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 859 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995); ב"ש 751/86 מ.ש.א.ב. מחזור שאריות אורגניות בישראל בע"מ נ' אגריקו בע"מ , פ"ד מ(3) 825, מפי השופט חלימה ; ראו גם בר"ם 1190/06 סנדל נ' מינהל מקרקעי ישראל , פסק-דין מיום 18.5.2006, מפי השופטת נאור ).

ומן הכלל אל הפרט: אשר ל סיכויי הערעור , על פני הדברים ומבלי לנקוט עמדה בעניין, רחוק אני מלומר כי הערעור חסר סיכוי. יש ליתן את הדעת לכך שמונחים לפנינו שני פסקי-דין שונים, שניתנו על-ידי שני שופטים שונים בבית-המשפט המחוזי. בשני פסקי-הדין נקבעו תוצאות הפוכות, על בסיס נימוקים שונים ואף סותרים. כך, בין היתר, קבע השופט קלינג כי נטל הוכחת החוב ואופן היווצרותו מוטל על הבנק, ואילו השופטת רונן קבעה כי הנטל מוטל על המבקש דווקא להוכיח כי הבנק ביצע פעולות שלא היה רשאי לבצע. ועוד זאת, טענת המבקש כי בית-משפט קמא חרג מן המסגרת הדיונית שנקבעה על-ידי בית-משפט זה בערעור על פסק-דינו של השופט קלינג, טעונה בירור אף היא.

אשר ל מאזן הנוחות . במקרה שלפנינו מדובר אמנם בפסק-דין המטיל חיוב כספי, שלגביו היכולת להשיב את המצב לקדמותו, אם יתקבל הערעור, היא פשוטה יחסית (ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ-מאגרי בניה בע"מ נ' דמארי , החלטה מיום 2.12.2004, מפי השופטת ביניש ). מה עוד שהמשיב הוא בנק. עם זאת, אין להתעלם מן העובדה כי המבקש חויב בסכום נכבד (העומד כיום לטענתו על למעלה מ- 13 מליון ש"ח) וכי הוא טוען לפניי – ותומך טענתו זו בתצהיר – שביצוע פסק-הדין יגרום לו להתמוטטות כלכלית.

בנסיבות אלו, ולאור מכלול השיקולים, הנני סבור כי יש להיעתר לבקשה. אני מורה אפוא על עיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי עד למתן פסק-הדין בערעור. הוצאות בקשה זו, בסך 5,000 ש"ח, יהיו לפי תוצאות הדיון בערעור.