ע"א 4340/06 עו"ד יוסף לילוף נ. בנק איגוד לישראל בע"מ

לפני בקשה לפטור מאגרה וערבון בהליך שבכותרת.

1.לצורך דיון בבקשה שלפני אתאר בקצרה את ההליכים שקדמו לה. המשיב, בנק איגוד לישראל בע"מ (להלן: הבנק) הגיש כנגד המערער תביעה בסדר דין מקוצר בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בגין יתרת חוב בלתי משולמת בחשבון עו"ש אשר ניהל המערער אצל הבנק. המערער קיבל רשות להגן בטענה לפיה הבנק הפר לכאורה את ההסכמים בינו לבין המערער (החלטת כבוד השופטת צ'רניאק מיום 13.6.00). בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ג' קלינג) דחה את תביעת הבנק. הבנק הגיש ערעור לבית משפט זה (להלן: בית משפט שלערעור) בין היתר, בטענה כי לא נדונה ולא הוכרה טענת ההגנה של המערער (ע"א 8226/03). בהסכמת הצדדים, הדיון בשאלה זו הוחזר לבית המשפט המחוזי. בשל חשיבות העניין לענייננו, אצטט את החלטת בית המשפט שלערעור כלשונה:

"בשלב זה הסכימו הצדדים בהמלצתנו כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שידון ויכריע בעילת ההגנה אשר בגינה נתנה למשיב רשות להתגונן, קרי: האם הפר המערער (הבנק בענייננו, ש.ל.) את ההסכמים שבינו לבין המשיב (המערער בענייננו, ש.ל) בכך שביצע פעולות שהמשיב, על פי טענתו, לא ביקש לעשותן והמערער לא היה רשאי לעשותן מכוח אותם הסכמים. פועלו של פסק הדין נשוא הערעור יושעה עד למתן פסק הדין המשלים בסוגיה הנזכרת לעיל, והעיקולים הזמניים שהוטלו על נכסי המשיב יעמדו בעינם עד למתן החלטה אחרת".

בעקבות פסק דין זה, הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי, והתיק הועבר לטיפולה של כבוד השופטת ר' רונן. בפסק דינה נקבע כי אין מקום לקבל את טענותיו של המערער המתייחסות להסכמים ולהסכמות שקדמו להסכם פשרה שנחתם בין הצדדים. מטעם זה, קיבל בית המשפט את תביעת הבנק נגד המערער ובהמשך לכך נקבע כי הבנק יגיש פסיקתא בה יפורט הסכום הפסוק בהתאם לכתב התביעה.

2.בבקשתו לפטור מאגרה וערבון טוען המערער שהודעת הערעור שהוגשה על ידו היא בפועל השגה (התנגדות) לממצאיו של בית משפט קמא בהתאם לתקנה 456 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). לטענתו, בית משפט קמא היה אמור לדון ולהכריע רק בפלוגתא כפי שנוסחה ע"י בית משפט שלערעור. כמו כן, לפי הנטען, על בית משפט קמא היה לנהוג לפי תקנה 455 לתקנות ולהחזיר את הממצאים לבית משפט שלערעור על מנת שיפסוק בערעור. לטענת המערער, בית המשפט קמא חרג מסמכותו ונתן פסק דין חדש הסותר את פסק הדין שניתן על ידי כבוד השופט קלינג. נוכח האמור, לטענת המערער, ההליך הנדון מהווה אך המשך להליך שנדון בבית משפט זה בע"א 8226/03 הנ"ל והוא הגיש את התנגדותו (לפי תקנה 456 לתקנות) כהודעת ערעור רק למען הזהירות. ולפיכך, כך הטענה, אין המערער נדרש לשלם אגרה ולהפקיד ערבון בהליך שבכותרת. הבנק מתנגד לבקשה. לטענתו, בהחזרת הדיון לבית המשפט קמא לא פעל בית המשפט שלערעור מכוח סמכותו לפי תקנה 455 לתקנות אלא מכוח סמכותו הכללית לפי תקנה 462 לתקנות ולפיכך אין מקום לפטור את המערער מתשלום אגרה והפקדת ערבון.

3.דין הבקשה להידחות. אין מחלוקת כי בית משפט קמא הוציא תחת ידיו פסק דין הכולל בחובו סעד אופרטיבי. המערער סובר כי בית המשפט קמא טעה בדרך הבנתו את הוראת בית המשפט העליון, וכי על פי החלטת בית המשפט שלערעור היה עליו להסתפק בדיון בפלוגתא ובהחזרת ממצאיו ונימוקיו לבית משפט שלערעור, כמצוות תקנה 455. גם אם כך הדבר, ואיני מביעה בעניין זה כל עמדה, הדרך הראויה להשיג על כך היא באמצעות הגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא. ברי כי הגשת ערעור כאמור כרוכה בתשלום אגרה והפקדת ערבון. למעלה מהנדרש אוסיף, כי בע"א 8226/03 הנ"ל הוגש ערעור על פסק דינו של השופט קלינג מטעם הבנק, ואילו בהליך שלפני הוגש ערעור מטעם המשיב על פסק דינה של השופטת ר' רונן. גם אם אניח שיש ממש בטענותיו של המערער לפיהן פסקי הדין סותרים וכן שפסק דינו של השופט קלינג לא בוטל בהחלטת בית משפט זה, ואף בסוגיות אלה איני נדרשת להביע עמדה, ממילא מדובר בשני פסקי דין נפרדים והערעור על כל אחד מהם הוגש על ידי צדדים שונים. לפיכך עסקינן בשני הליכים נפרדים אשר בכל אחד מהם על יוזם הערעור לשלם אגרה ולהפקיד ערבון.

התוצאה היא, שהבקשה נדחית. המערער ישלם אגרה ויפקיד ערבון בסכום של 25,000 ₪ תוך 21 יום מעת המצאת החלטה זו, ולא – יימחק ההליך או יירשם לדחייה, בהתאמה, ללא צורך במתן החלטה אחרת.