עע"מ 5835/14ג.ב.ע.ם. לוי נכסים והשקעות בע"מ נ. עיריית קריית ים

1.

מונחת לפניי בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"מ 49974-06-14, כב' השופט ר' סוקול ), אשר דחה את עתירת המבקשת לביטול החלטתה של ועדת המכרזים של המשיבה (להלן: הוועדה ), שלפיה המבקשת לא תוכרז כזוכה במכרז לרכישת מקרקעין שבבעלות המשיבה ויפורסם מכרז חדש.

2.

במרץ 2014 פרסמה המשיבה מכרז פומבי למכירת קרקע שבבעלותה (להלן: המכרז ). שלוש חברות הגישו את הצעותיהן למכרז, וביניהם המבקשת. הצעתה הייתה הגבוהה מבין ההצעות, ועמדה על סך של 1,131,355 ש"ח, ובתוספת מע"מ – סך של 1,334,999 ש"ח (להלן: הצעת המבקשת ). במקביל להצעות, הוגשה לוועדה גם חוות דעת של שמאי, שהעריכה את שווי המגרש בסך של 1,600,000 ש"ח, כולל מע"מ (להלן: השמאי , חוות הדעת ו- האומדן ). בסעיף 10.2 לחוות הדעת, ציין השמאי כי "בעת משא ומתן ו/או הצעות מקובלות במסגרת מכרז כחוק עשויה להיווצר סטייה של כ-15% מהשווי דלעיל". ההפרש בין הצעת המבקשת לבין האומדן הוא 265,001 ש"ח, המהווה סטייה של 16.56%.

לאחר פתיחת מעטפות ההצעות וחשיפת האומדן, העבירה הוועדה את החומר שבפניה לבדיקת היועץ המשפטי של המשיבה. האחרון ביקש גם את עמדת השמאי, אשר בחן את ההצעות, ובחוות דעת משלימה ציין כי סטיית הצעת המבקשת מהאומדן היא "סטייה סבירה ומינורית ביחס לסטייה האפשרית שהוכרזה בסעיף 10.2 לחוות דעתי (בשיעור של 15% בהליך של מכרז)", וכי לדעתו יש לראות בה כסטייה אפשרית. ביום 14.5.2014 התקיים דיון בוועדה, במסגרתו החליטה הוועדה כי סטיית הצעת המבקשת מהאומדן גדולה מדי ואינה סבירה, ועל כן החליטה שלא להכריז על הצעת המבקשת כהצעה הזוכה במכרז (להלן: החלטת הוועדה ). על החלטה זו הגישה המבקשת עתירה לבית המשפט המחוזי.

3.

פסק הדין התמקד בשתי טענות מרכזיות של העותרת. האחת , שלפיה שומה היה על המשיבה לפרסם את עצם קיומו של האומדן (להבדיל מהאומדן עצמו) במסגרת מסמכי המכרז. השנייה , כי הוועדה לא הייתה רשאית להתעלם מהערכות השמאי – המומחה לעניין – לפיהן הפער בין הצעת המבקשת לבין האומדן אינו בלתי סביר, והחלטתה ההפוכה, שהובילה לביטול המכרז, היא שגויה. על פסק הדין הגישה המבקשת ערעור, ולצידו את הבקשה דנא, במסגרתה מבוקש סעד זמני לתקופת הערעור שלפיו המשיבה תימנע מפרסום מכרז חדש תחת המכרז שבוטל, וככל שכבר פורסם מכרז חדש – וכך אכן אירע – תימנע המשיבה מלדון או לקבל החלטה בעניינו.

4.

כידוע, בבקשה למתן סעד זמני בערעור, על המבקש לראות כי סיכויי הערעור הם טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו. עקרונות אלה – החלים בהליך האזרחי – יפים גם לעניין מתן סעד זמני במסגרת ערעור על עתירה מנהלית (ראו, למשל, עע"מ 5047/13 שוטשוילי נ' משרד הפנים, רשות מינהל האוכלוסין וההגירה , בפסקה 6 וההפניות שם (27.8.2013)).

באשר לסיכויי הערעור, על פני הדברים נראה כי אלה אינם גבוהים באופן המצדיק מתן סעד זמני עד להכרעה בערעור. טענתה הראשונה של המבקשת ביחס לאי פרסום דבר עצם קיומו של האומדן במסמכי המכרז קיבלה מענה מפורט בפסק הדין. התקנות הרלוונטיות הן תקנות העיריות (מכרזים), התשמ"ח-1987 (להלן: התקנות ). תקנה 11(ב) לתקנות קובעת כי חובה על הרשות להכין אומדן ולהפקידו בתיבת המכרזים. בית המשפט המחוזי קבע כי שומה היה על המבקשת לדעת זאת. אמנם, וגם זאת צוין בפסק הדין, ייתכן כי מוטב היה להפנות את תשומת לב המשתתפים במכרז לקיומו של אומדן. ואולם, אפילו נפל פגם במסמכי המכרז משלא פורסם דבר האומדן, אין מדובר בפגם היורד לשורש העניין. כך, ומבלי לקבוע מסמרות, לא מצאתי בהסתייגות המבקשת מהנימוק האמור טעם שמטה את הכף לטובתה במסגרת בקשה זו.

הטענה המרכזית השנייה של המבקשת נוגעת להחלטת הוועדה לגופה, ולמשקל שיש לייחס להערכות השמאי. גם ביחס לטענה זו, קביעותיו של בית משפט קמא הן מנומקות. בקליפת האגוז, טוענת המבקשת כי השמאי אשר קבע את האומדן הוא גם אשר קבע את שיעור הסטייה הסבירה ממנו. במבט ראשון, אכן יש עקביות בעמדה זו. אלא, נדמה על פני הדברים, שלא נפלה טעות בקביעת בית משפט קמא, שלפיה וועדת המכרזים היא הגורם אשר אמור לקבוע מהי סטייה סבירה מהאומדן. בראייה זו, והואיל ומדובר בסטייה גם על פי חוות הדעת של השמאי (הראשונה), עולה לכאורה כי החלטת הוועדה סבירה. גורם, גורם – על פי תפקידו. על פי קו זה, שיקול הדעת הסופי הוא של הוועדה. ושוב, מבלי להכריע בעניין, סיכויי המבקשת לזכות בערעור על רקע זה אינם נראים בשלב זה כחזקים דיים כדי להצדיק את מתן הסעד המבוקש.

אף מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת. אמנם, ניתן לטעון כי החלטת הוועדה לבטל את הכרזת הצעת המבקשת כהצעה הזוכה לצד פרסומו של מכרז חדש גורמות נזק למבקשת. ואולם, מנגד יש להביא בחשבון את הנזק שנגרם למשיבה בהתקשרות שאינה סבירה מבחינתה. נזק זה הוא למעשה נזק ציבורי בהיבט רחב יותר, בהיות המשיבה גוף ציבורי המייצג את האינטרסים של כלל תושביה.

הנה כי כן, השילוב של שני השיקולים הרלוונטיים – סיכויי הערעור ומאזן הנוחות – מוביל למסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה.

5.

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה ושכר טרחת עו"ד בבקשה זו בסך של 10,000 ש"ח.