רע"א 4655/14 "אפיק" חברה לתעשיה ואחסנה בע"מ נ. עיריית תל אביב

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ח' טובי ) בת"א 59085-03-11 מיום 30.5.2014, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לתיקון כתב התביעה שהגישה נגד המשיבה (להלן: "העירייה" ).

עיקרי העובדות

2.

על-פי האמור בבקשה ובכתב התביעה המקורי, המבקשת היא חברה אשר התקשרה במהלך שנות ה-50 של המאה הקודמת בהסכם עם העירייה לחכירת המקרקעין הידועים כגוש 7107 חלקה 280 (לשעבר חלקות 206, 207) (להלן: "הסכם החכירה" ו- "המקרקעין" , בהתאמה). תקופת הסכם החכירה נקבעה ל-60 שנה, וכללה אופציה להארכתו לתקופה נוספת של 49 שנים –

"על בסיס חוזה חכירה שיהיה נהוג אז לגבי חכירות אדמות העיריה" (סעיף 1(3) להסכם החכירה). הסכמים דומים נחתמו עם חוכרים רבים אחרים באותה תקופה, לחכירת האדמות שהיו בזמנו חלק מאדמות המושבה הטמפלרית שרונה , ושנרכשו מאת שלטונות המנדט על-ידי העירייה וקרן קיימת לישראל (להלן:

"קק"ל" ), במאמץ משותף להגדלת שטחי העיר תל-אביב.

3.

לטענת המבקשת, בשנת 2010, המועד בו הסתיימה תקופת החכירה לפי שיטת העירייה, ביקשה המבקשת בצוותא עם חוכרים אחרים לממש את האופציה להארכת הסכם החכירה, בהתאם לתנאים שננקבו בו. דא עקא, שבהתאם לנוהל החדש שקבעה העירייה, נדרשו במסגרת חוזה החכירה החדש שהוצע לחוכרים דמי חכירה מהוונים בגובה 91% משווי הקרקע כמפותחת – תמורה שנטען כי היא גבוהה ביותר וחסרת פרופורציה ביחס להסכמי חכירה דומים בעיריות אחרות או ברשות מקרקעי ישראל. כמו כן נטען כי ההסכם החדש, שמקורו באותו נוהל, הפלה לרעה את החוכרים והתעלם מהנסיבות ההיסטוריות הייחודיות לחכירת המקרקעין. עוד הלינו החוכרים נגד תנאים נוספים בהסכם, כגון אי-קיומה של אופציה נוספת להארכת ההסכם, הדרישה להסכמת העירייה להעברת זכויות, מנגנון קביעת שווי המקרקעין והחובה לתשלום דמי חכירה נוספים במקרה של השבחת המקרקעין, בנוסף לחובה לתשלום היטל השבחה. החוכרים טענו כי פגמים אלו עולים כדי תניה מקפחת בחוזה אחיד, כי התנאים שנקבעו בנוהל הם בלתי מידתיים ונגועים במשוא פנים, וכי הופרה זכות הטיעון וחובת השימוע טרם קביעתם. לאחר שהמגעים עם העירייה לא נשאו פרי, הגישה המבקשת בחודש מרץ 2011, יחד עם חוכרים נוספים, תביעה לסעד הצהרתי נגד העירייה, לפיו יורה בית המשפט כי הנוהל החדש שקבעה העירייה הוא פסול, כי עליה לגבש נוהל מתוקן, וכי כוונת הצדדים להסכם החכירה היתה להעניק לחוכר זכויות שווֹת ערך לזכויות בעלות במקרקעין, ולחלופין לקבוע דמי חכירה סמליים בלבד, וזכויות הצדדים וחובותיהם ישארו זהים או דומים עם חידוש החכירה.

4.

החל משנת 2010 הוגשו תביעות נוספות על-ידי קבוצות חוכרים שונות, הנוגעות להארכת הסכמי החכירה מול העירייה. תביעות אלו אוחדו וכיום מתנהלים במאוחד בבית המשפט המחוזי כ-15 תיקים שונים המאחדים כ-200 חוכרים. ביום 12.12.2012 פרשה המבקשת מקבוצת התובעים אליה השתייכה, החליפה את יצוגהּ, והחלה לנהל את תביעתה באופן עצמאי, במסגרת התובענה המאוחדת. במשך שנים מספר ניהלו הצדדים הרבים לתובענה המאוחדת את ההליכים המקדמיים, ובסופם – בחודש אפריל 2014 קבע בית המשפט המחוזי מועדים להגשת תצהירי עדויות ראשיות מטעם הצדדים ולישיבות הוכחות. במקביל, הופנה התיק בהסכמת הצדדים להליך של גישור. בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי (אשר בקשת רשות ערעור עליה נדחתה בהחלטת בית משפט זה ברע"א 7522/12 משה בוגומילסקי נ' עיריית תל אביב (18.12.2013)), מצויים הצדדים במגעים לתשלום מיידי של דמי שימוש חלקיים עבור הקרקע כמקדמה על חשבון דמי החכירה הסופיים, עד לתום בירור התביעה לפני בית המשפט.

5.

ביום 7.4.2014 הגישה המבקשת את בקשתה לבית המשפט המחוזי לתיקון כתב התביעה, וזאת בטענה כי בשל פרישתה מקבוצת התובעים המקורית והחלפת באי-כוחה, היא מבקשת להעלות טענות נוספות אותן היתה מנועה בעבר מלהעלות. טענות אלו נוגעות לכך שהמבקשת היא החוכר המקורי של המקרקעין, בניגוד לתובעים רבים אחרים במסגרת ההליך. כמו כן מבקשת המבקשת להוסיף טענה כי תקופת החכירה הראשונה מסתיימת לכל הפחות בשנת 2017 ולא בשנת 2010, וכן טענות נוספות כגון טענה אפליה בהסכם זה אל מול הסכמים עם חוכרים אחרים, משמעות מעמדה של קק"ל בקרקע ביחס לתנאי החכירה, אופן חישוב ערך הקרקע, ועוד. בנוסף התבקש צירופם של הממשלה או שר הפנים לכתב התביעה המתוקן, וזאת בטענה כי הסכם החכירה ואף הסכם ההארכה טעונים אישור הממשלה, וזה לא ניתן או שניתן באופן בלתי סביר. את השיהוי בהגשת הבקשה נימקה המבקשת בכך שהתוודעה לחלק רחב מהעובדות והטענות רק לאחרונה, בעקבות מסמכים שקיבלה במסגרת ההליכים המקדמיים, בהעדר גישה מלאה למערכת "נט המשפט", ובהיותה עד לאחרונה חלק מקבוצת תובעים, שבכתב התביעה מטעמם נטענו אך ורק הטענות המשותפות לכולם. העירייה התנגדה לבקשה, בעיקר עקב השיהוי הרב שבהגשתה ולאור הפגיעה בהתקדמות ההליך ובבעלי הדין במידה וזו תתקבל.

6.

לאחר קיום דיון במעמד הצדדים דחה בית המשפט את הבקשה לתיקון כתב התביעה. בהחלטתו קבע כי: "לבד מהעובדה כי הבקשה הוגשה בשיהוי רבתי, לא מצאתי טעם מבורר המצדיק היעתרות לבקשה. כתב התביעה המקורי הוגש בחודש מרץ 2011 כאשר התובעת היתה אחת מקבוצת חוכרים (תובעת 10). והנה חלפו עברו להם 3 שנים – בהן נסתיימו כל ההליכים המקדמיים בכ-15 תיקים מאוחדים המייצגים מאות חוכרים – נזכרה לפתע התובעת (בשנת 2014) כי מן הראוי שתביעתה תתוקן שכן יש באמתחתה טענות נוספות על זה שטענה בתביעה המקורית... העובדה שהתובעת בחרה להחליף את עורך דינה, אין בה כדי להוות נימוק לשיהוי האמור... העתרות לבקשה, בחלוף למעלה מ-3 שנים ממועד הגשתה לראשונה, תחייב בהכרח פתיחה מחדש של כל ההליכים המקדמיים לרבות הגשת כ. הגנה, כך ששמיעת התביעות המאוחדות תעוכב עת רבה – דבר אשר יפגע במאות החוכרים האחרים. גם לגופו של עניין לא מצאתי בבקשה ממש. הטענה בדבר היות התובעת חוכרת מקורית, כמו גם שאלת מועד סיום החכירה בעניינה – אין בהן כדי להצדיק היעתרות לבקשה".

עיקרי בקשת רשות הערעור

7.

מכאן הבקשה דנן, בגדרה טוענת המבקשת כי שגגה נפלה מלפני בית המשפט המחוזי וכי יש לאפשר לה לתקן את כתב התביעה. המבקשת טוענת כי בית המשפט פעל בניגוד לגישתם הליברלית של בתי המשפט לסוגיית תיקון כתב טענות, הנותנת עדיפות לאינטרס בעל הדין מבקש התיקון ולזכות הטיעון שלו. עוד היא מציינת, כי הטענות שהיא מבקשת להוסיף בכתב התביעה הן טענות מהותיות והכרחיות לבירור השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים. המבקשת אינה מתכחשת לשיהוי הארוך שבהגשת הבקשה, ואולם לטענתה המידע שהוביל לצורך בתיקון כתב התביעה התגלה לה רק במסגרת הליכי גילוי המסמכים. בנוסף נטען כי אין להעניק משמעות רבה לשיהוי האמור, לאור הנסיבות המיוחדות לתיק זה, שהוא תיק מאוחד הכולל צדדים רבים והדיון בו צפוי להימשך זמן רב. התיק נמצא עדיין בפועל בשלב דיוני מוקדם למדי, והצדדים ממילא אף יגיעו להסדר ביניים הכולל תשלום חלקי כמקדמה, כך שלא יגרם נזק רב מחמת העיכוב. המבקשת מוסיפה וטוענת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, מאחר והפגיעה בצדדים עקב תיקון כתב התביעה תהיה מצומצמת ביותר. זאת, משום שהטענות שהיא מבקשת להעלות הועלו זה מכבר על-ידי בעלי דין אחרים בתובענה

המאוחדת, ופסק הדין שיינתן עתיד להכריע ממילא בנושאים אלו. לעומת זאת, דחיית הבקשה לתיקון כתב התביעה עלולה להוביל, לטענת המבקשת, לפגיעה קשה בקניינה ובזכות הטיעון שלה, ותימנע את הירידה לחקר האמת בנוגע לעניינה.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה ונתתי דעתי על נימוקיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כלל נקוט בידינו כי תיקון כתב תביעה הוא עניין דיוני מובהק הנתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ובית משפט לערעורים יתערב באופן הפעלת שיקול דעת זה רק לעיתים נדירות (ראו רע"א 2919/13 בנק דיסקונט לישראל נ' קווי אשראי לישראל שירותים פיננסיים

(28.5.2013), פסקה 3; רע"א 871/14 איתן קונדה נ' חיה אברמוביץ'

(3.3.2014), פסקה 4; רע"א 7615/13 מובלי עטיה שבתאי נ' בע"מ נ' מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל , פסקה 4; רע"א 3997/13 ברכת אבות בתי וורשא נ' רשם ההקדשות (15.7.2013), פסקה 4; רע"א 6760/12 אריה לייזרוביץ' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (30.11.2012), פסקה 8; רע"א 2203/07 אלי ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ (13.8.2007), פסקה 8) . העניין שלפנינו איננו אחד מאותם מקרים נדירים.

9.

גם לגופו של עניין דומה שאין מקום להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. אמנם, הסמכות להתיר תיקונו של כתב תביעה, המעוגנת בתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, פורשה על-ידי בתי המשפט באופן ליברלי וברוחב לב, וזאת כל עוד יש בתיקון כדי לקדם את בירורן של השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת בין הצדדים (רע"א 2345/98 סלים דנגור נ' חנוך ליבנה , פ"ד נב(3) 427, 431 (1998) (להלן: "עניין דנגור "); אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי

(מהדורה אחת עשרה, 2013) 349 (להלן: "גורן" ). בפרט ננקטה גישה מקלה עם מבקש התיקון, מקום בו ניתן להתגבר על הפגיעה הדיונית באופן של השתת הוצאות (רע"א 3385/08 מרקט-פלייס מערכות בע"מ נ' טלטל ערוצי תקשוב בע"מ (25.9.2008), פסקה ט"ו וההפניות שם (להלן: "עניין

מרקט-פלייס "). יחד עם זאת, לגישה זו קיימים גם חריגים, אשר המשותף להם הוא כאשר בקבלת הבקשה יהיה משום פגיעה בהוגנות הדיונית או בעיקרון תום הלב. כך נפסק כי בקשת רשות הערעור תידחה מקום בו ננקט שיהוי רב ללא הצדקה, במקרה של חוסר תום לב, או כאשר תישלל מהצד שכנגד הגנה שהיתה קיימת לו עובר לתיקון, כגון טענת התיישנות (עניין דנגור , 431). כך למשל נדחתה בקשה לתיקון סכום התביעה שהוגשה לאחר מתן פסק דין חלקי בשאלת האחריות (ראו עניין מרקט-פלייס ), כאשר התיקון הוסיף עילה חדשה, כאשר דובר בהרחבת חזית גרידא, או כאשר התיקון סתר חזיתית עמדה בה החזיק המבקש קודם לכן (רע"א 3179/12 יוסי לנגוצקי נ' רציו חיפושי נפט (1992) שותפות מוגבלת (16.7.2012), פסקה 4; גורן 350-356). אשר לשיהוי שבהגשת הבקשה נקבע כי לא בנקל יותר תיקונו של כתב תביעה מקום בו זה נתבקש בשיהוי רב, ואולם יש לבחון את השלכותיו של השיהוי בנסיבות העניין, כאשר עצם מעבר הזמן כשלעצמו אין לו השפעה מכרעת, אלא בראי התקדמות ההליך (עניין דנגור , 432; גורן , 351 וההפניות שם).

10.

מן הכלל אל הפרט. בענייננו השתהתה המבקשת שיהוי רב ומשמעותי, והגישה את בקשתה למעלה מ-3 שנים לאחר הגשת התביעה. החלפת הייצוג ופרישתה של המבקשת מקבוצת התובעים המקורית אליה השתייכה, אירועים שהתרחשו בשלהי שנת 2012, אינם יכולים להצדיק שיהוי כה רב. הסבריה הנוספים של המבקשת בדבר החשפות למסמכים חדשים במהלך ההליכים המקדמיים לא בוארו דיים, ונדחו על-ידי בית המשפט המחוזי. כך גם הטענה שנטענה לפני בית משפט קמא בדבר חוסר גישה למערכת "נט המשפט", אשר מוטב שלא היתה נטענת. בעניין דנן, השלכתו של השיהוי האמור רבה במיוחד. כידוע, תיקון כתב-התביעה איננו עומד בפני עצמו, אלא גורר אחריו הגשת כתב הגנה וכתב תשובה מתוקנים, וכן פתיחתם מחדש של ההליכים המקדמיים, הנמשכים כזכור בין הצדדים להליך הנדון כבר שנים מספר. בתיק כגון זה שלפנינו משמעות הדבר עיכוב עצום, בהתחשב בכמות בעלי הדין ועוד יותר לאור העובדה שבמסגרת התיקון מתבקש גם צירופה של המדינה כנתבעת נוספת.

11.

הפסיקה הצביעה על האינטרסים השונים שיש לשקול בבחינת בקשה לתיקון כתב תביעה, וחילקה אותם לשלושה: אינטרס מבקש התיקון להעלאת טענה אמיתית, אינטרס המשיב שיריעת המשפט לא תורחב שלא לצורך, ואינטרס הציבור ביעילות ההליך ובמניעת הימשכות ההליכים שלא לצורך (עניין מרקט-פלייס , פסקה ט"ז וההפניות שם). דומה כי בענייננו קיים אינטרס נוסף, והוא זה של הצדדים השלישיים, מאות בעלי דין אחרים בתיק המאוחד המתנהל בבית המשפט המחוזי, אשר בירור עניינם ידחה באופן משמעותי כתוצאה מתיקון כתב התביעה, על כל משמעויותיו.

12.

המבקשת טוענת אמנם כי הטענות שהיא מבקשת להוסיף בכתב תביעה מתוקן הן טענות המצויות בתביעותיהם של בעלי דין אחרים, וכי המשיבה עצמה הודתה בכך, והיא מבקשת להיבנות מכך ולהמעיט בהשלכה שתהיה לכך ביחס לעול שמטילה בקשת התיקון על העירייה בהכנת כתב הגנה מתוקן. יחד עם זאת, עובדה זו עצמה מצביעה באותה מידה גם על כך שהטענות הנוספות ידונו ממילא במסגרת התובענה המאוחדת, וקביעותיו של בית המשפט ביחס לטענות האמורות צפויות להינתן כלפי כלל המתדיינים. לאור זאת, הצדק עם בית המשפט המחוזי בסברו כי גם חיוניות התיקון אינה כה גדולה, בוודאי כאשר שוקלים מולו את הפגיעה שתיגרם ליתר בעלי הדין ולציבור כולו.

13.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

משלא נתבקשה תגובת העירייה, אין צו להוצאות.