רע"א 605/19 לאה ידען נ. מנהל מקרקעי ישראל

אחרת.

רקע והליכים קודמים

1.

בלב המחלוקת בין הצדדים לתיק דנן ניצבת שאלת הבעלות בגוש 30031, חלקה 87 ברחוב אמיל בוטה בירושלים (להלן: "המקרקעין" ). כפי שיפורט להלן, המבקשת טוענת כי אביה המנוח, מר מרדכי אליהו ז"ל (להלן: " המנוח" ), היה בעל זכות הבעלות במקרקעין, וכי עם פטירתו ב- 13.9.2014 עברה הבעלות אליה בהתאם לצו ירושה. המשיבה טוענת כי המקרקעין בבעלותה, ודורשת את פינוי המבקשת ומשפחתה מהם. רשות ערעור זו עניינה בבקשה לעיכוב ביצוע פינוי המבקשת מן המקרקעין עד תום בירור המחלוקת (דיוני הוכחות נקבעו לחודשים יוני ויולי 2019), אך למען יקבל הקורא תמונת מצב מלאה, יובאו להלן עיקרי העובדות בתיק המתברר בבית המשפט קמא.

2.

בשנת 2012 הובא לידיעת המשיבה כי המנוח יושב במקרקעין. המשיבה נקטה מספר הליכים לפינויו, ובין היתר הוגשה נגדו תביעה לפינוי ולתשלום דמי שימוש (ת"א 7715-12-13). ביום 13.3.2014 ניתן נגד המנוח פסק דין בהעדר התייצבות, אשר הורה לו לפנות את המקרקעין, וכן לשלם דמי שימוש במקרקעין בסך של 1,581,424.38 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (להלן: "פסק הדין לפינוי" ). לאחר מות המנוח, נתחוור למשיבה כי המבקשת יושבת במקרקעין, וביום 26.12.2016 הומצא לה פסק הדין לפינוי. ביום 29.1.2017 נפתחו בהוצאה לפועל שני הליכים נגד עזבון המנוח לשם מימוש פסק הדין לפינוי, במסגרתם הורה רשם ההוצאה לפועל על ביצוע תחליף המצאה למען של המנוח, בו מתגוררת כיום המבקשת.

3.

ביום 29.12.2017 המבקשת הגישה תביעה לבית המשפט קמא, בו נתבקש בית המשפט להצהיר על בעלותה במקרקעין, וכן להצהיר כי פסק הדין לפינוי, וכן הליכי ההוצאה לפועל שננקטו מכוחו, אינם יפים כלפיה. ביום 29.3.2018 הגישה המבקשת בקשה דחופה לעיכוב ביצוע הליך הפינוי, עד לתום בירור טענותיה. ביום 18.4.2018 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט רם וינוגרד ) את בקשת עיכוב הביצוע, בציינו כי המבקשת לא הצביעה על מקור חוקי לזכויותיה בנכס, וכי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתה; מנתונים שהציגה המשיבה עלה כי המבקשת עברה למקרקעין לאחר מות אביה, קרי אין מדובר בנכס בו התגוררה במשך שנים כה רבות אשר יצדיקו את הטיית מאזן הנוחות לטובתה (להלן:

"ההחלטה הראשונה" ). על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, אך היא נדחתה ולא נדונה לגופה בשל אי תשלום אגרה ומכיוון שלא הופקד בה עירבון. בהתאם ובהמשך לאמור, ביום 18.11.2018 הורתה רשמת ההוצאה לפועל על פינוי המקרקעין.

4.

ביום 26.12.2018 הגישה המבקשת בקשה שנייה, אשר ממנה (ומכמה מסמכים שהגישה במועדים שונים) עלה כי היא חוזרת ומבקשת את עיכוב ביצוע הפינוי. לאחר שהתקבלה תשובת המשיבה, שהתנגדה למבוקש, נדחתה ביום 22.1.2019 הבקשה על ידי בית המשפט קמא. בנימוקי הדחייה הסביר בית המשפט קמא כי המבקשת לא עמדה בתנאים שקבע החוק לעיון מחדש בסעד זמני (תקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי" )); המבקשת לא הצביעה על שינוי נסיבות בין ההחלטה הראשונה לבין בקשתה השנייה, וכן לא נמצא כל דופי בהחלטה הראשונה.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות הצדדים

5.

המבקשת, אשר מייצגת את עצמה בהליך בבית המשפט קמא וכן במסגרת בקשה זו, טוענת כי פינויה מהמקרקעין יסבו לה ולמשפחתה נזק בלתי הפיך. הנכס שבמקרקעין הוא בית המגורים היחיד של המבקשת ומשפחתה, ודחיית בקשתה לעיכוב ביצוע משמע השלכתם מביתם בלא מענה אלטרנטיבי. לעומת זאת, לדידה, היעתרות לבקשתה לא תפגע במשיבה. בנוסף, המבקשת טוענת כי נפלו פגמים בפסק הדין לפינוי שניתן נגד אביה. זאת הן משום שפסק הדין ניתן בהעדר הגנה עת היה חולה וזקן, ועל כן לא הבין את משמעות ההליך, והן משום אי סדרים ברישום המקרקעין ברשות לרישום והסדר זכויות מקרקעין.

6.

המשיבה טוענת כי סיכויי תביעת המבקשת קלושים – היא לא המציאה אסמכתאות לביסוס טענתה לזכות במקרקעין, ולא הצביעה על כל מקור חוקי לישיבתה במקרקעין. בנוסף, על פי המידע שבידי המשיבה, המבקשת התיישבה במקרקעין לאחר שהומצא לאביה פסק הדין לפינוי, כאשר מאז הולדתה התגוררה בלמעלה מ-13 כתובות שונות. מכאן נלמד לטענת המשיבה כי זכויות המבקשת במקרקעין אינן יכולות לנבוע ממגורים בהם. מכך גם נלמד, לשיטתה, כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת. בנוסף, המשיבה טוענת כי המבקשת פועלת בהעדר תום לב, שכן פנתה לקבלת סעד מבית המשפט קמא מבלי שפירטה את התשתית העובדתית הנדרשת, ובקשתה לעיכוב ביצוע הפינוי הוגשה בשיהוי (למעלה משנתיים מאז הומצא לה פסק הדין לפינוי המקרקעין, ולמעלה משנה מאז ניתנה התראה בתיק ההוצאה לפועל).

דיון והכרעה

7.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות, וערעור הוגש על פי הרשות שניתנה. לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטה באשר לסעד זמני, אשר נתונה על דרך הכלל לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית. עם זאת, מצאתי כי המקרה דנן בא בגדרם של אותם מקרים בהם יש מקום להתערבות בית משפט זה. בטרם אפרוט את נימוקי ההחלטה, אציין כבר בשלב זה כי דין הערעור להתקבל.

8.

בית המשפט קמא דחה כאמור לעיל את בקשת המבקשת משום שסבר כי נסיבות המקרה לא השתנו בין מועד מתן ההחלטה הראשונה לבין מועד מתן ההחלטה מושא ערעור זה, וכן כי לא נפל פגם בהחלטה הראשונה. בכך יישם בית המשפט את תקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי, המגדירה את אמות המידה לעיון מחדש בצו זמני שניתן. ואולם, במקרה בו עסקינן המבקשת אינה מיוצגת, ומצבה הכלכלי אינו מן המשופרים, וככל הנראה בשל שילובם של שני אלה לא נבחנה ההחלטה הראשונה על ידי ערכאת ערעור. במצב דברים זה, ובשים לב להשלכות הקשות שיש לדחיית הבקשה על המבקשת, ולכך שלפי לשונה תקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי אינה חלה במישרין בענייננו, סברתי כי יש הצדקה לבחינה מעמיקה יותר של הבקשה למתן סעד זמני.

9.

תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת שלושה שיקולים מרכזיים שינחו את בית המשפט בבואו להכריע בבקשה למתן סעד זמני: ראשית , קיומה של עילת תביעה. לעניין זה נפסק כי די להראות שהתביעה איננה תביעת סרק. שנית , מאזן הנוחות, בגדרו נבחן הנזק שעלול להיגרם למבקש אם בקשתו לסעד תדחה, לעומת הנזק שעלול להיגרם למשיב אם תתקבל, וכן נזק שעשוי להיגרם לצדדים שלישיים; שלישית , שיקולי יושר וצדק (רע"א 4086/18 קוטינה נ' סיאם , פסקה 12 (25.6.2018); רע"א 260/19

כהן נ' כונס הנכסים , פסקה 17 (28.2.2019)). בין שני השיקולים הראשונים מתקיים יחס של מקבילית כוחות, אשר משמעו, ביישום על המקרה דנן, כי ככל שגדל הנזק שייגרם למבקשת אם תדחה בקשתה לעיכוב הביצוע, כך ניתן להקל בדרישת סיכויי תביעתה להתקבל. בבואנו להניח את שני השיקולים על לשון המאזניים, יש לשים לב כי משקלם הסגולי שונה; הפסיקה הכירה בבכורת מאזן הנוחות ביחס לסיכויי התביעה (ראו ע"א 1881/14 שומרז חברה לבנין ופתוח בע"מ נ' שמריז , פסקה 12 (13.4.2014); ע"א 9336/16 וקסמן נ' לויט , פיסקה 18 (05.01.2017)). הדברים יפים ביתר שאת כשעסקינן בבית מגורים, כבבקשה דנן.

10.

במסגרת ההחלטה הראשונה נקבע כי מאזן הנוחות אינו נוטה בהכרח לטובת המבקשת. משום כך, ומשנמצא כי סיכויי התביעה אינם משופרים, נקבע כי אין הצדקה לעכב את ביצוע פינויה של המבקשת ומשפחתה מבית מגוריהם. ואולם, השלב המתקדם בו מצוי בירור ההליך בבית המשפט המחוזי, יחד עם בכורת מאזן הנוחות ומשקלו הרב, מצדיקים בעת הזו תוצאה שונה. אבהיר בקצרה עניינים אלה.

11.

באשר למאזן הנוחות, הרי שהוא נוטה לטובת המבקשת: מדובר בנכס מקרקעין אשר משמש בשנים האחרונות בית מגורים למבקשת ולבני משפחתה. ככלל, כאשר מדובר בנכס מסוג זה, להבדיל מחיוב כספי או ממקרקעין המשמשים למסחר או השקעה, הכף נוטה לכיוון מתן סעד זמני. זאת, נוכח ההשלכות המידיות והקשות מהם עשויים לסבול המפונים מביתם (רע"א 1097/19 פלוני נ' פלוני , פסקה 14 (28.3.2019) (להלן: "עניין פלוני" ); רע"א 2806/18 יקטר נ' אורטנר , פסקה 11 (6.6.2018) (להלן: "עניין יקטר" )). ודוק, לשיקול זה חשיבות מרכזית גם אם המבקשת אינה יושבת בנכס מקדמת דנא, אלא רק בשנים האחרונות, כפי שטוענת המשיבה (המשיבה מציינת כי נודע לה על ישיבת המבקשת במקרקעין רק ביום 6.9.2016). אכן, למשך ישיבתה של המבקשת במקרקעין, ולנסיבות בהן תפסה חזקה בהם, יש נפקות מרכזית ביחס לשאלות אחדות המתעוררות בהליך זה, אך במסגרת בחינת מאזן הנוחות אין בכוחם של שיקולים אלה

להטות את הכף נגד המבקשת (השו ו עניין פלוני ).

12.

המשקל הנכבד אותו יש ליחס למאזן הנוחות, בצירוף השלב הדיוני בו מצוי ההליך בבית המשפט קמא, מובילים למסקנה כי בעת הזו נדרש איזון שונה מזה שנקבע בהחלטה הראשונה. כאמור, בית משפט זה קבע לא אחת כי למאזן הנוחות משקל בכורה על פני סיכויי התביעה. על כן משהובהר כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת, נראה כי מקבילית הכוחות נוטה לכיוון מתן סעד זמני. ודוק, האיזון שהתקבל איננו בבחינת כלל גורף וייתכנו מצבים בהם סיכויי תביעה להתקבל הם כה קלושים עד שיצדיקו פינוי בית מגורים ( עניין יקטר , פסקה 11). ואולם, בענייננו, גם אם סיכויי תביעת המבקשת אינם מן המשופרים, אין לומר כי התביעה מופרכת, ועל כן אין בשיקול זה לבדו כדי להצדיק פינוי המבקשת ומשפחתה מביתם בטרם תתקבל הכרעה בתביעה שהגישה. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לאור מועדי דיוני ההוכחות בתיק, אשר נקבעו כאמור לחודשים יוני ויולי 2019, ובהינתן העובדה כי כלל טיעוני המבקשת (ובכללם טיעוניה מכוח המנוח) טרם נשמעו בין כותלי בית המשפט.

13.

משניתן לצפות כי הכרעה בכתב התביעה של המבקשת יינתן בהקדם, ולאור כל האמור לעיל, אני מוצא שראוי לעכב את פינוי המבקשת ומשפחתה מהמקרקעין עד להכרעת בית המשפט קמא במחלוקת. בנסיבות אלו, אינני נדרש במסגרת זו לדיון בשיקולי היושר והצדק.

14.

סוף דבר – עד לבירור טענות המבקשת לגופן והכרעת בית המשפט ביחס אליהן, יעמוד בתוקף הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 24.1.2019 . בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות.