רע"א 75127-09-24 רע"א 75127-09-24

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' ברקוביץ) בת"א 41391-06-23 מיום 4.9.2024, בה נדחתה בקשת המבקשות למתן פסק דין כנגד המשיבים כבר בשלב קדם המשפט מכוח תקנה 63(ב)(16) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות או תקנות סדר הדין).

הרקע לבקשה

2.המשיבים הם בני זוג המתגוררים עם ילדיהם הקטינים במכולה שניצבת בסמוך לטיילת חוף הים בתל אביב-יפו (להלן: המכולה). המקרקעין עליהם מוצבת המכולה ידועים כחלקה 1, גוש 7015 ומצויים סמוך לרחוב נחום גולדמן 8 בתל אביב-יפו (להלן: המקרקעין).

3.בבית משפט קמא עתרו המבקשות 1 ו-2 (להלן בהתאמה: העירייה ו-הוועדה המקומית) כי בית המשפט יוציא צו מכוח סעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הצבור), 1943 (להלן: הפקודה), המורה למשיבים למסור להן את החזקה בחלק מהמקרקעין. זאת לאחר שבשנת 1989 פרסמה הוועדה המקומית הודעה בדבר הפקעת המקרקעין לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודה.

4.לאחר שהוגש כתב ההגנה בתיק, ביקשו המבקשות כי בית משפט קמא יקבל את התביעה כבר בשלב קדם המשפט מכוח תקנה 63(ב)(16) לתקנות סדר הדין. זאת שכן לטענתן, כתב ההגנה של המשיבים אינו מגלה הגנה כלל; וזאת אף אם בית המשפט יאמץ את כלל הטענות העובדתיות כפי שהן מופיעות בו.

5.ביום 4.9.2024 דחה בית משפט קמא את הבקשה למתן פסק דין בשלב קדם המשפט, וקבע כי אין מקום למתן פסק דין בטרם הבאת ראיות. בהחלטתו קבע בית המשפט כי יש לתת למשיבים את יומם בבית המשפט, במיוחד הואיל ולטענתם המקרקעין משמשים כמקום מגוריהם מזה שנים רבות. כל זאת, תוך שבית המשפט הביא בחשבון את עמדת המבקשות לפיה אף אם יתקבלו כלל טענות ההגנה – לא יהא בהן כדי להדוף את התביעה.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

6.בבקשת רשות הערעור טוענות המבקשות כי היה על בית משפט קמא לקבל את הבקשה למתן פסק דין כבר בשלב קדם המשפט. זאת בין היתר, כדי למנוע מהמשיבים לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט – בשים לב להצהרותיהם לפיהן הם צפויים לעשות כל שביכולתם כדי לגרום להימשכות ההליכים שלא לצורך. נטען כי למשיבים אין כל הגנה מפני התביעה, ולכן דחיית הבקשה משמעה כי עלול להתנהל הליך ארוך ומיותר, תוך פגיעה באינטרס הציבורי בשימוש יעיל במשאבי המערכת השיפוטית. המבקשות הדגישו כי התביעה נושא הבקשה דנן הוגשה כאשר הפיתוח של המקרקעין הגיע לשלבי הסיום שלו, כך שיש צורך לקבלה במהירות.

7.המשיבים טענו כי דין הבקשה להידחות. לגישתם, יש בסיס איתן לטענתם כי התביעה לוקה בשיהוי. כמו כן, נטען כי אף אם התקיימו התנאים הפרוצדורליים המאפשרים את פינוים, אין בכך כדי להצדיק פינוי של משפחה קשת יום מביתה ללא מתן פיצוי הולם. הם הוסיפו כי במקרים דומים, שילמה העירייה פיצוי מתאים כנגד פינוי דיירים מהמקרקעין נושא התביעה.

דיון והכרעה

8.אני סבורה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף, שכן מבוקש בה לערער על החלטה הנוגעת ל"שלבי הדיון בהליך", החלטה שעליה חל סעיף 1(4) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: הצו או צו בתי המשפט). לכן, גם בהנחה שיש ממש בטענות המבקשות, אין מקום לדון בהן במסגרת בקשת רשות ערעור. יש לסלק את בקשת רשות הערעור על הסף אף שמדובר בטענה שהמשיבים לא העלו, וזאת בהתאם להלכה לפיה במקרים מסוימים כאשר טענות הסף באות לשרת מדיניות שיפוטית, בית המשפט רשאי להידרש אליהן גם אם לא נטענו על ידי מי מהצדדים (בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, מח(4) 403, 411 (1994)). כפי שיובהר להלן, כזה הוא המקרה דנן.

סמכות בית המשפט לתת פסק דין בשלב קדם המשפט

9.המבקשות ביססו את טענותיהן על תקנה 63(ב)(16) לתקנות סדר הדין המסמיכה את בית המשפט בישיבת קדם המשפט – למחוק או לדחות את כתב התביעה; או לתת פסק דין "אם מצא שכתב ההגנה אינו מגלה הגנה כלל".

10.מתן פסק דין כבר בשלב קדם המשפט טומן בחובו סיכון של קבלת הכרעה שגויה; ובחלק מהמקרים – פגיעה בזכות הגישה לערכאות ובהזדמנות שתינתן לבעל הדין שעמדתו נדחתה – להשמיע את טענותיו בבית המשפט (בע"מ 7367/22 פלונית נ' פלונית, פסקה 22 לפסק דינו של השופט סולברג (26.1.2023) (להלן: עניין פלונית)). דברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר בית המשפט מחליט לקבל תביעה כבר בשלב קדם המשפט, בעיקר לעומת החלטה המורה על מחיקה של כתב התביעה המאפשרת לתובע לחזור ולהגיש את תביעתו (ראו החלטתי ברע"א 5500/23 פלונית נ' ג'ונסון אנד ג'ונסון, פסקה 10 (10.10.2023) (להלן: עניין ג'ונסון)).

יחד עם זאת, גם המשך ניהולו של הליך משפטי מיותר (בין אם משום שאין ממש בטענות התביעה או משום שאין ממש בטענות ההגנה) – מעורר קושי מבחינת האינטרס של הצד המבקש את הסילוק על הסף ומבחינת האינטרס הציבורי. כך, מבחינת האינטרס הציבורי – ניצול זמנו המוגבל של בית המשפט לצורך דיון בהליך כזה, אינו מאפשר לו כמובן לנצלו לדיון בהליכים אחרים.

יתרה מכך, לכאורה גם הצד שעמדתו עתידה להידחות בתום ההליך, בדומה לצד שכנגד – עשוי להעדיף שבית המשפט ידחה את טענותיו כבר בשלבים המקדמיים שלו, כדי להימנע מהשקעת משאבים בניהול הליך סרק. אולם, למעשה צד כזה עשוי להעדיף את קיום ההליך רק כדי לשפר את הסיכוי לכך שיוכל להתפשר עם הצד שכנגד. כך, העובדה שבית המשפט אינו מכריע בדבר גורל התביעה בשלב המקדמי של ההליך גם כשיש לו כלים לעשות כן, עלולה להביא את הצד שעמדתו תתקבל בסופו של דבר להסכים להתפשר בפשרה שאינה יעילה ואינה משקפת את סיכויי ההליך (עניין פלונית, בפסקאות 25-23; השוו רע"א 1120/06 לאואר נ' ע.מ.ש חברה לבנין ופתוח בע"מ (בפירוק), פסקה 11 (16.4.2007)). תוצאה כזו אינה רצויה – הן לאור האינטרס של הצד שייאלץ להסכים לפשרה שלא היה מסכים לה אלמלא היה נכפה עליו לנהל הליך מלא ומיותר; והן לאור האינטרס הציבורי שייפגע אף הוא כתוצאה מפשרות לא יעילות כאלה.

11.לאור האמור לעיל, ישנו יתרון ברור למתן פסק דין, במקרים המתאימים, כבר בשלבים המוקדמים של ההליך. המקרים המתאימים הם כאלה בהם הסיכון למשגה רק משום שההליך לא התקיים במלואו – הוא מצומצם מאוד או לא קיים כלל. זהו בדרך כלל המצב כאשר אין בין הצדדים מחלוקת עובדתית אלא מחלוקת משפטית גרידא. בנסיבות כאלה, כל המידע הרלוונטי הנדרש לצורך קבלת הכרעה מצוי לפני בית המשפט, כך שניתן לקבל הכרעה ללא צורך בדיון נוסף. אם בית המשפט סבור כי דין התביעה להתקבל, הוא יכול אפוא (לאחר ששמע את הצדדים והודיע להם על האפשרות שיינתן פסק דין בשלב קדם המשפט), להכריע בתביעה כבר באותו שלב (ראו עניין פלונית, בפסקה 34 לפסק דינו של השופט סולברג שם הותוו התנאים המהותיים והדיוניים למתן פסק דין בשלב קדם המשפט מכוח תקנה 63(ב)(16) לתקנות).

12.עם זאת, העובדה שישנם מקרים בהם יש תועלת רבה במתן פסק דין בשלב קדם המשפט כאשר כתב ההגנה אינו מגלה הגנה כלל, אין פירושה בהכרח כי צד שנפגע מהחלטה שהוא סבור שהיא שגויה בהקשר זה, רשאי לבקש לערער עליה במהלך המשפט. זאת לאור הוראת סעיף 1(4) לצו בתי המשפט.

הדיון להלן יתייחס לפרשנות הצו ותחולתו על המקרה דנן – אולם הוא אינו בא לגרוע מהאמור לעיל ביחס לחשיבות שבמתן פסקי דין – במקרים המתאימים – כבר בשלב קדם המשפט, כדי למנוע את הנזקים מקיומם של הליכים שהתארכו לשווא.

תחולת צו בתי המשפט על החלטה הדוחה בקשה למתן פסק דין בקדם המשפט

13.סעיף 1(4) לצו בתי המשפט קובע כדלקמן:

"1. לא תינתן רשות ערעור על החלטה מן הסוגים המפורטים להלן:

...

(4) החלטה בעניין שלבי הדיון בהליך, למעט החלטה שהדיון יישמע במפוצל או שיתקיים דיון נפרד בתביעה שכנגד ובהודעה לצד שלישי;" [ההדגשה אינה במקור, ר. ר.]

14.הפסיקה התייחסה במספר לא רב של מקרים לשאלת תחולתו של סעיף 1(4) לצו על החלטה הדוחה בקשה למתן פסק דין בשלב קדם המשפט. ברע"א 7212/18 יוסף נ' פוסטיבנדר (11.11.2018) (להלן: עניין פוסטיבנדר; השופט ע' גרוסקופף) נקבע שהחלטה הדוחה בקשה למתן פסק דין בשלב קדם המשפט לפי תקנה 143(9) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הישנות; שהוחלפה בתקנה 63(ב)(16) לתקנות), נופלת לגדרי סעיף 1(4) לצו, ולכן לא ניתן לבקש רשות ערעור עליה. בדומה, נקבע כי החלטה שדחתה בקשה למתן פסק דין חלקי מכוח תקנה 191 לתקנות הישנות, היא החלטה בעניין "שלבי הדיון בהליך" שבאה בגדר סעיף 1(4) לצו (רע"א 2891/20 פלונית נ' פלוני (18.5.2020)).

עם זאת, במספר מקרים בהם הוגשו לבית משפט זה בקשות רשות ערעור על החלטות שדחו בקשה למתן פסק דין בשלב קדם המשפט – הוא לא נדרש לשאלת תחולתו של צו בתי המשפט ודן בהן בהתאם למבחנים הרגילים הקבועים בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) (ראו עניין ג'ונסון; רע"א 246/24 Hero Investment and Trading Corp נ' אוטמזגין (26.3.2024)).

15.יוער כי באופן דומה, הובעו בפסיקה דעות שונות ולא אחידות בשאלה האם החלטות שהורו על דחיית ההכרעה בטענות סף לשלב מאוחר יותר של ההליך הן החלטות בעניין שלבי הדיון בהליך שסעיף 1(4) לצו חל עליהן. ברע"א 1635/13 מדינת ישראל - משרד הבטחון נ' אלדר, פסקה 14 (12.3.2013) וברע"א 2414/14 חברת הימנותא בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (22.4.2014) הובעה עמדה לפיה החלטות שדחו את בחינת הבקשה לסילוק על הסף לשלב מאוחר יותר של ההליך אינן כלולות בסעיף 1(4) לצו. מנגד, ברע"א 7016/19 סימון נ' מדינת ישראל (28.10.2019) נקבע כי מדובר בהחלטה בעניין שלבי הדיון בהליך לצורך תחולת צו בתי המשפט.

לצד זאת, ערכאת הערעור התערבה בפועל לא אחת, במסגרת בקשות רשות ערעור, בהחלטות שהורו על דחיית ההכרעה בטענת התיישנות לשלב מאוחר יותר של ההליך (רע"א 6552/20 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' א.לוי השקעות ובניין בע"מ (2.12.2020); רע"א 6209/22 מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל נ' פאהום (2.11.2022)). זאת אף שלכאורה ניתן לראות גם בהחלטות אלה כהחלטות בעניין שלבי הדיון בהליך, שכן הן עוסקות במועד ההכרעה בטענת ההתיישנות.

16.מכאן שהגישה לפיה הצו חל על החלטות על דחיית בקשה למתן פסק דין בקדם המשפט טרם השתרשה בפסיקתו של בית משפט זה (ראו עניין ג'ונסון, פסקה 8); ושאלת תחולתו של הצו על סוג ההחלטות דוגמת ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור דנן טעונה בירור לגופה.

פרשנות לשונית ותכליתית של צו בתי המשפט

17.כדי לבחון האם המבקשות היו רשאיות לבקש רשות לערער על ההחלטה דנן, יש להידרש לפרשנותו של צו בתי המשפט. זאת כדי לקבוע האם "החלטה בעניין שלבי הדיון בהליך" כוללת החלטה לדחות בקשה למתן פסק דין בשלב קדם המשפט עוד לפני שמיעת הראיות. ראשית יש לבחון את לשון הצו; ואם הלשון "סובלת" יותר מפרשנות אחת – יש לבחון מהי הפרשנות המיטיבה להגשים את תכלית החקיקה (ראו רע"א 6801/15 ברנשטיין נ' נכסים ח.ומ.ג בע"מ, פסקה 19 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (24.7.2016) (להלן: עניין ברנשטיין); ראו גם ע"א 8093/23 שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ נ' הוועדה המיוחדת לתכנון ובניה חריש, פסקה 16 (22.9.2024)).

18.מבחינת לשונו, יכול סעיף 1(4) לצו "לסבול" פרשנויות שונות: ניתן לפרשו כנוגע לנושאים דיוניים טכניים (למשל בעניין הסדר הפנימי של שמיעת העדים); וניתן גם לפרשו כמתייחס להחלטות דיוניות-ניהוליות משמעותיות יותר דוגמת ההחלטה מתי לדון בבקשה לסילוק על הסף או מתי לתת פסק דין – בראשית הדיון או בסופו. יובהר כי בניגוד להחלטה בה בית המשפט נמנע מלדון ולקבל בקשה למתן פסק דין במהלך קדם המשפט, החלטה בה בית המשפט מקבל בקשה כזו היא החלטה שעליה ניתן לערער בזכות – שכן עם קבלת הבקשה ניתן פסק דין.

19.ומה לגבי תכליתו של הצו? תכליתו של צו בתי המשפט היא לאפשר לערכאה הדיונית לנהל את ההליך באופן רציף וללא התערבויות ולהפחית את העומס על ערכאת הערעור, וזאת תוך שמירה על זכויותיהם המהותיות של בעלי הדין (רע"א 290/15 ברנד פור יו בע"מ נ' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ, פסקה 8 (8.12.2015) והאסמכתאות הרבות המובאות שם; בע"מ 1967/24 פלוני נ' פלוני, פסקה 12 (5.6.2024) (להלן: עניין פלוני); מיכאל קרייני "סדרי דין הנקראים לסדר פעם שנייה: גבולותיה החדשים של אופציית הערעור על החלטת ביניים בהליך האזרחי" מחקרי משפט כח 153, 163 (2012)).

20.כנגזרת של תכליתו, הצו חל אפוא על החלטות המתאפיינות בכך שהן נוגעות לאופן ניהול ההליך ולא למהותו, החלטות שערכאת הערעור ממילא ממעטת להתערב בהן (רע"א 4917/13 פלונית נ' פלונית, פסקה ו' (28.11.2013)). החלטות כאלה הן חלק מהפררוגטיבה של הערכאה הדיונית – המחליטה באיזה אופן לנהל את ההליך, על כל הכרוך בכך. זאת לאור ההיכרות שיש לה עם ההליך, עם הצדדים ועם המשמעות האופרטיבית של החלטות כגון דחיית בקשה למתן פסק דין לשלב מאוחר יותר; פיצול הדיון או הכרעה בכלל השאלות בעת ובעונה אחת; וכיוצא באלה עניינים. ההחלטות השונות שהערכאה הדיונית מקבלת ביחס לאופן ניהול ההליך, עשויות להיות כרוכות זו בזו, ולנבוע מהאסטרטגיה הכוללת של ניהול ההליך בהתאם לשיקול הדעת של השופט הדן בו. בהחלטות מסוג זה – צריכה ערכאת הערעור למעט להתערב. יוער במאמר מוסגר כי ביחס לחלק מהחלטות הביניים הנוגעות לאופן ניהול ההליך, מסתבר בתום הדיון כי הטענות לגביהן התייתרו לאור תוצאות ההליך ואין עוד צורך לבחון אותן בערעור.

21.כמו כן, צו בתי המשפט מגשים את תכליתו באמצעות חסימת האפשרות לערער על עניינים שאין מניעה כי יידונו בפסק הדין הסופי, כאשר הנזק שעשוי להיגרם מכך שהם ייבחנו בשלב מאוחר של ההליך ולא במהלכו, הוא בדרך כלל נזק לא מהותי ((ראו רע"א 4846/11 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' אברג'ל, פסקה י"א (10.8.2011) (להלן: עניין אברג'ל); רע"א 1049/19 פלינטנשטיין נ' רבינוביץ, פסקה 3 (13.8.2020) (להלן: עניין רבינוביץ); עניין ברנשטיין, בפסקה 14; עניין פלוני, בפסקה 12; חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 234 (מהדורה שלישית, 2012)).

במאמר מוסגר יצוין כי בית משפט זה הבהיר זה מכבר כי שאלת ריפוי הנזק (שנגרם עם דחיית הערעור על החלטת הביניים לתום ההליך) איננה עולה כדי שיקול מכריע כאשר בוחנים מבחינה פרשנית האם צו בתי המשפט חל לגבי סוג החלטות מסוים. כך, גם אם ההחלטה עשויה להוביל לפגם שלא ניתן לריפוי באופן מלא – יהיה מקום להכיר בה כהחלטה שצו בתי המשפט חל עליה (עניין ברנשטיין, פסקה 33).

22.זאת ועוד. ההחלטות המנויות בצו הן החלטות שלא בנקל היו צולחות את אמות המידה הקבועות בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט. לכן, גם אלמלא הצו – סביר מאוד להניח כי ערכאת הערעור לא הייתה מתערבת בהן. סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט מתייחס למקרים בהם מוצדק שערכאת הערעור תתערב בהחלטת ביניים של הערכאה הדיונית. הוא קובע כי בית המשפט ייתן רשות לערער על החלטת ביניים כאשר שוכנע כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי "יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה".

בהתאם לסעיף – אין מקום אפוא לתת רשות ערעור על החלטות שגם אם יסתבר כי היו שגויות, המשמעות של הדבר היא לכל היותר כי התנהל הליך מיותר שחיזק (או למצער לא שינה) את המסקנה שבית המשפט יכול היה להגיע אליה כבר במועד קדם המשפט. זאת להבדיל מהחלטות שקבלת הערעור עליהן לאחר שניתן פסק הדין עשויה להביא לידי ביטול פסק הדין ולהחזרת הדיון לערכאה הדיונית על כל העלויות הכרוכות בכך (ראו בעניין זה גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער (ב'גלגול שני'): דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל(1) 71, 82 (2006)).

23.אם כן, גם אלמלא צו בתי המשפט, הנטייה של ערכאת הערעור להתערב במהלך הדיון בהחלטות המנויות בו – היא מצומצמת מאוד. צו בתי המשפט מאגד למעשה "החלטות אחרות" שעד להתקנתו לא הייתה ניתנת בהן ברוב רובם של המקרים רשות לערער תוך כדי ההליך. ביחס להחלטות כאלה קבע הצו הוראה מנדטורית שאינה מאפשרת עוד לבקש רשות ערעור ביחס לעניינים המנויים בו. בכך חסם מחוקק המשנה לחלוטין את הדרך – שהייתה מצומצמת מאוד ממילא – להגשת בקשות רשות ערעור בנושאים המנויים בצו. זאת גם במחיר אפשרי של הנצחת טעויות מסוימות שנעשו בערכאה הדיונית בנושאים אלה (עניין רבינוביץ, בפסקה 3; רע"א 3783/13 אי די בי חברה לפיתוח בע"מ נ' שמיע, פסקה 14 (5.6.2013)).

24.מהאמור עולה כי כדי לבחון האם החלתו של הצו בעניין מסוים תגשים בצורה המיטבית את תכליתו – יש לבחון האם מדובר בעניין שערכאת הערעור ממילא אינה נוהגת להתערב בו – בהיותו נוגע לדרך ניהול הדיון (נושא שלערכאה הדיונית יתרון מובנה בו); או מאחר שאינו צולח ברגיל את אמות המידה הקבועות בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט (עניין ברנשטיין; פסקה 15). כמו כן יש לבחון האם מדובר בהחלטה שהעדר התערבות בה במהלך הדיון תגרום לנזק משמעותי שאינו בר תיקון לצד המבקש לערער עליה (עניין ברנשטיין, פסקה 33).

פרשנות הצו לאור הוראות אחרות בו

25.לצורך פרשנות הצו ניתן להיעזר גם בחריגים שנקבעו בסיפא לסעיף 1(4) בו. כך, נקבע כי על אף האמור בסעיף – ניתן לערער ברשות על החלטות בגדרן נקבע כי "הדיון יישמע במפוצל או שיתקיים דיון נפרד בתביעה שכנגד ובהודעה לצד שלישי". מדובר בהחלטות הקובעות את סדר הדיון בשאלות המשפטיות השונות הדורשות הכרעה (למשל תוך הפרדה בין הדיון בשאלת האחריות לבין הדיון בשאלת גובה הנזק), שלגביהן קובע הסעיף כי חרף האמור ברישא – ניתן להגיש עליהן בקשות רשות לערער.

נראה אפוא כי מתקין צו בתי המשפט סבר כי החלטה לשמוע את הדיון במפוצל היא החלטה בעניין שלבי הדיון – ולכן נדרשה ההבהרה בסיפא. כלומר אלמלא הסיפא, לא ניתן היה לבקש רשות לערער על החלטה לפיה בית המשפט ידון קודם כל בשאלת האחריות ורק לאחר מכן בשאלת הנזק. מכאן ניתן להסיק כי גם החלטה ביחס לשלב שבו יינתן פסק הדין (בשלב קדם המשפט או בשלב מאוחר יותר) – קרי החלטה ביחס לשלב שבו יתבררו טענות הצדדים לגופן, היא החלטה שעניינה בסדר הדיון בתובענה.

26.יוער כי אף שמכוח הסיפא לסעיף – ניתן לבקש רשות לערער על החלטה המורה על שמיעת הדיון במפוצל, הרי שהפסיקה קבעה לא אחת כי לא ניתן לבקש לערער על החלטה הדוחה בקשה לשמיעת הדיון במפוצל (ראו מיני רבים: רע"א 401/15 א.מ.א אינטרטור בע"מ ו-80 אחרים נ' לופטהנזה נתיבי אוויר גרמניים, פסקה 2 (11.2.2015); רע"א 63900-09-24 ממשלת ישראל נ' בתי זקוק לנפט בע"מ, פסקה 34 (2.12.2024)). זאת למרות שמדובר בהחלטה שיש לה השלכה על אורכו של הדיון וטעות בה עלולה להביא לבזבוז זמנם של הצדדים ושל בית המשפט לחינם. כך, אם שאלת האחריות היא שאלה פשוטה שניתן להכריע בה על נקלה (אולי אף ללא עדויות); ואילו שאלת הנזק היא מורכבת – החלטה הדוחה בקשה לפיצול הדיון עלולה להביא לדיון ארוך ויקר בשאלת הנזק שעשוי להתברר בסופו של דבר כמיותר. חרף האמור בתי המשפט לא אפשרו כאמור לבקש רשות לערער על החלטה כזו.

27.זאת ועוד. גם מסעיפים אחרים בצו בתי המשפט עולה כי מחוקק המשנה היה סבור שאין די בקיומו של חשש מפני ניהול הליך מיותר – כדי להוציא החלטה מסוימת מתחולתו של הצו. כך למשל, סעיף 1(7) לצו מונע אפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה המבטלת פסק דין. ואולם, אם בדיעבד – לאחר דיון בתביעה לגופה, יתברר כי לא היה מקום לבטל את פסק הדין, משמעות הדבר היא כי התנהל הליך מיותר.

באופן דומה, סעיף 1(9) לצו קובע כי לא תינתן רשות לערער על "החלטה ליתן רשות להגן ולקבל התנגדות לביצוע שטר או התנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב לפי סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967". גם במקרה כזה – אם יסתבר כי לנתבע אין למעשה טענת הגנה, יתנהל הליך מיותר תוך בזבוז משאביהם של הצדדים ושל בית המשפט.

מהאמור לעיל עולה כי עמדתו של מחוקק המשנה הייתה כי צו בתי המשפט לא נתן משקל מכריע לשאלה האם בלא רשות לערער ישנו סיכון כי יתנהל הליך מיותר (עניין ברנשטיין, בפסקה 15).

מן הכלל אל הפרט

28.אכן, וכפי שהובהר לעיל, קבלת בקשה למתן פסק דין בשלב קדם המשפט כאשר כתב ההגנה אינו מגלה הגנה כלל, עשויה למנוע קיומו של הליך ארוך ומיותר ופשרות לא יעילות. יחד עם זאת, לאור כלל האמור לעיל, אני סבורה כי ההחלטה דנן – המורה על המשך הדיון בתובענה חלף מתן פסק דין בשלב קדם המשפט – היא החלטה שהצו חל עליה, וכי לכן אין מקום ליתן רשות ערעור עליה, וזאת מבלי לחוות דעה לגוף השאלה האם היה על בית משפט קמא לקבלה.

29.מבחינת לשון הצו, ההחלטה דנן היא החלטה הנוגעת על פני הדברים ל"שלבי הדיון" – קרי לשאלה מתי יקבל בית המשפט הכרעה ביחס לגורל התביעה. מבחינת התכלית – מדובר במקרה בו ההשלכה העיקרית של החלטה שגויה תהיה הארכה של הדיון – אך לא קבלת החלטה שגויה בו. הפגיעה העיקרית במבקשות תהיה כי אם אכן דין תביעתן להתקבל – היא תתקבל בתום ההליך ולא כבר בשלב קדם המשפט. אף אם המבקשות יינזקו מכך (ואין לכחד כי הארכת ההליך עלולה אכן לגרום לנזק), אין מדובר בנזק המצדיק פרשנות לפיה הצו אינו חל על ההחלטה.

לא זו אף זו, הפגיעה בענייננו, הנובעת מהתארכות ההליך, היא בדרך כלל כזו שניתנת לריפוי באמצעות פסיקת הוצאות. זאת בייחוד אם יתברר כי הנתבע האריך את ההליך שלא לצורך (ראו שיקולי פסיקת ההוצאות בתקנות סדר הדין האזרחי, ובפרט תקנות 153(ג) ו-156; כן השוו לרע"א 6938/19 אילני נ' ברוך, פסקה 25 לפסק דינו של השופט גרוסקופף (20.8.2020) והאסמכתאות המובאות שם).

30.בנוסף, ההחלטה האמורה היא כזו שערכאת הערעור ממילא הייתה נוטה שלא לקבלה גם אלמלא הצו – מכוח אמות המידה הקבועות בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, וגם אילו היא הייתה סבורה שראוי היה לפעול בדרך דיונית אחרת. ראשית, כאמור, גם אם ההחלטה שלא ליתן פסק דין בשלב קדם המשפט היא החלטה שגויה – היא תביא לכל היותר לניהול הליך מיותר שבסופו יגיע בית המשפט להכרעה שיכלה להינתן עוד קודם לכן. ואולם, אין מדובר במקרה בו ערכאת הערעור עשויה להורות בסוף ההליך על החזרת הדיון לערכאה הדיונית על כל העלויות הכרוכות בכך.

שנית, מדובר בהחלטה שהתקבלה על ידי הערכאה הדיונית – שהיא המנהלת את ההליך כולו בהתאם לשיקול דעתה ולאופן המיטבי בו היא סבורה כי יש לנהלו; ותוך קביעת המתווה הדיוני הנכון בעיניה. כאמור, ככלל אין מקום להתערב בכך – גם אם ערכאת הערעור סבורה כי מוטב היה לנהוג בדרך אחרת. חסימת האפשרות לבחון לגופן את הטענות ביחס להחלטה כמו ההחלטה נושא הבקשה דנן, מגשימה את תכלית הצו שכן היא חוסכת בזמן השיפוטי של ערכאת הערעור ומאפשרת לערכאה הדיונית לדון בהליך באופן רצוף ולהשלימו בהתאם למתווה שנקבע על ידיה ללא הפסקות.

31.בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם, יודגש כי בית המשפט יהיה רשאי לשוב ולשקול את האפשרות לתת פסק דין לפני תום בירור ההליך גם בהמשך הדרך, ועוד לפני השלמת ההליך כולו. בית המשפט יוכל למשל לבחון את האפשרות לתת פסק דין גם לאחר ישיבת קדם המשפט האחרונה. משכך, אם יסבור בית משפט קמא עם התקדמות ההליך כי המשך ניהולו הוא "מיותר" – הוא לא ינהל אותו בהכרח עד תומו. ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור אם כן, אינה מהווה סוף פסוק בעניין זה.

לאור כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית; בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות.