רע"ב 393/97 סמיר סרסאוי נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע בבית המשפט הצבאי בלוד בתיק במל"ד 239/88, בעבירות של חברות ופעילות בהתאגדות בלתי מותרת, הנחת חפץ מבעיר, החזקת רימון יד, זריקת רימון יד, זריקת חפץ מבעיר, שידול לזריקת חפץ מבעיר, שידול להנחת חפץ מבעיר ושותפות לזריקת רימוני יד, ונידון ביום 25.12.89 למאסר עולם, אותו הוא מרצה בבית סוהר שיקמה. המבקש הגיש לשירות בתי הסוהר (להלן: "השירות") בקשה לאפשר לו לבקר את אביו החולה בכפרו אבטן שבגליל, והשירות דחה בקשה זו, בין היתר לאחר שקילת שיקולי בטחון המדינה ושלום השוטרים ואנשי הבטחון שילוו את המבקש. השירות הציע להעביר המבקש לבית מעצר קישון בחיפה, שם יבקרו אביו. על ההחלטה הנ"ל הגיש המבקש באוגוסט 1996 עתירתו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעתירה 7709/96.

2.בית המשפט המחוזי (כב' השופט סגל), בהחלטתו מיום 15.10.96, דחה עתירת המבקש לאחר שמצא, כי החלטת השירות היא סבירה. כן אפשר בית המשפט המחוזי למבקש להגיש עתירה נוספת במידה וימציא תעודה רפואית מוסמכת שאין כל אפשרות לאביו של המבקש לצאת את ביתו, וכן לאחר שיתן הסבר כיצד מתיישבת טענת המבקש שאביו אינו יכול לצאת את ביתו עם העובדה שהאב יצא מישראל לירדן בתאריך 21.9.96 ושב חזרה בתאריך 4.10.96.

3.ביום 3.11.96 הגיש המבקש עתירה שניה לבית המשפט המחוזי (עתירה 7930/96), אליה צירף תעודה רפואית מבית חולים בירדן לפיה סובל אביו מטרשת עורקים ונמצא במעקב רפואי. האישור אינו מציין דבר באשר לקיום מגבלות כלשהן על תנועותיו של האב. בהחלטתו מיום 8.1.96 מחק כב' השופט סגל את העתירה על הסף, מאחר ולא התקיימו התנאים שנקבעו בהחלטה מיום 15.10.96.

4.מונחת בפני בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי. בבקשתו חוזר המבקש על הטענות והנימוקים שהעלה בפני בית המשפט קמא, ואיננו מעלה כל נימוק חדש המסביר מדוע לא יוכל אביו לבקרו בכלא קישון בחיפה. בתגובתה, המונחת בפני, מתנגדת המשיבה לבקשה.

5.לאחר שעיינתי בבקשה ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא כי "תפקידו של שופט בית המשפט המחוזי, הדן בעתירת אסירים, הוא תפקיד ביקורת של רשות שופטת על החלטותיה של הרשות המבצעת" (רע"ב 2410/93 מדינת ישראל נ' רוני לוי , פ"ד מז(3) 802). סבירות החלטת שירות בתי הסוהר, במקרה דנן, נבחנה על ידי בית המשפט המחוזי שמצא אותה סבירה. רשות ערעור בכגון דא תינתן רק במקרים חריגים ומיוחדים, בהם מתעוררת שאלה משפטית כללית או עניין ציבורי של ממש (רע"ב 7/86 לואיס וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אין זה המקרה שבפני. כן שוכנעתי כי לא נפל בנסיבות המקרה פגם שמקורו בהפרה של כללי הצדק הטבעי, וכי למבקש ניתנה הזדמנות הוגנת להביא את טענותיו לפני שידונו בעניינו.

הבקשה נדחית.