בג"ץ 4630-17 בג"ץ 4630-17

1.עניינן של העתירות שבכותרת נסוב על משך הטיפול ואי-קבלת החלטות בבקשות מקלט שהגישו נתיני סודן מחבל דרפור, חבל הרי הנובה והנילוס הכחול (להלן: בקשות המקלט ו-מבקשי המקלט). הרקע לעתירות הינו בכך שבמשך שנים התעכב הטיפול בבקשות המקלט, ולא התקבלה החלטה על אימוץ מדיניות לטיפול בבקשות אלו. על רקע זה, במסגרת העתירה בבג"ץ 4630/17 (להלן: העתירה הראשונה), עתרו העותרים כי בית המשפט יורה לשר הפנים לאמץ, ללא דיחוי, עמדה עקרונית לצורך הכרעה בבקשות המקלט ולחלופין כי ייקבע שאימוץ עמדה עקרונית כאמור אינו נדרש לצורך הכרעה בבקשות מקלט פרטניות. במסגרת העתירה בבג"ץ 7552/17 (להלן: העתירה השנייה), התבקש בית המשפט להורות כי למבקשי המקלט שבקשותיהם טרם הוכרעו יוענק מעמד מטעמים הומניטאריים בישראל ולמצער כי יוענק להם רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5 (להלן: רישיון א/5), עד להכרעה בבקשות המקלט שהגישו.

2.ביום 25.4.2021 ניתן פסק הדין בעתירות שבכותרת. בפסק דינו קבע בית המשפט, פה אחד, כי עד ליום 30.12.2021 יש לקבל החלטה על אימוץ עמדה עקרונית באשר לטיפול בבקשות המקלט, לפי אחת האפשרויות המוזכרות בפסקה 26 לפסק הדין, אשר כללו: קביעת מדיניות עקרונית לצורך הכרעה בבקשות המקלט; הכרעה פרטנית בבקשות בלא שתגובש מדיניות שכזו; הענקת מעמד מטעמים הומניטאריים; גיבוש מתווה שיאפשר את יציאתם של מבקשי המקלט מישראל – לרבות חזרתם לסודן – מרצון או בכפוף לבחינת בקשות מקלט פרטניות (להלן: הסעד הראשון). עוד נקבע בפסק הדין, בדעת רוב (הנשיאה א' חיות והשופט ג' קרא, נגד דעתה החולקת של השופטת י' וילנר), כי ככל שלא תאומץ עמדה עקרונית באשר לטיפול בבקשות המקלט, עד ליום 30.11.2021, יוענק לכל מבקשי המקלט שהגישו את בקשת המקלט שלהם לפני "המועד הקובע" (11.6.2017), רישיון א/5, עד להכרעה בבקשותיהם (להלן: הסעד השני).

3.ביום 21.8.2023 הגיש העותר 1 בעתירה השנייה (להלן: המבקש), את הבקשה שבכותרת, שהינה בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט (להלן: הפקודה). בבקשתו, פירט המבקש כי אף שחלפה תקופת זמן ארוכה מן המועד שנקבע כמועד האחרון לאימוץ עמדה עקרונית באשר לטיפול בבקשות המקלט, עד למועד הגשת הבקשה לא אומצה כל עמדה עקרונית כאמור. על רקע זה, נתבקשנו ליתן צו לפי סעיף 6 לפקודה, לאכיפת הסעד הראשון וכן לקבוע כי עד לקיום הסעד הראשון יינתן רישיון א/5 לכל מבקשי המקלט שבקשתם למקלט הוגשה עד ליום 20.8.2019, וטרם ניתנה בה החלטה.

4.בתשובתם לבקשה, ציינו המשיבים כי משלא עלה בידיהם למלא אחר הסעד הראשון, עד למועד שנקבע, הוענק למבקשי המקלט שהגישו את בקשתם לפני "המועד הקובע" (11.6.2017), רישיון א/5, עד להכרעה בבקשתם (כמתחייב מהסעד השני, כהגדרתו לעיל). המשיבים הוסיפו כי אף שעד לעצם היום הזה טרם אומצה עמדה עקרונית ביחס לבקשות המקלט, אין בכך משום אי-קיום פסק הדין המקנה זכות לסעד אכיפה לפי הפקודה. המשיבים הטעימו כי במסגרת פסק הדין דנן ניתנו שני סעדים: אחד סעד "נורמטיבי" (הסעד הראשון); והשני סעד "אופרטיבי" (הסעד השני). המשיבים טוענים כי משעה שאין חולק שהסעד השני קוים, ובשים לב להלכה לפיה צו לפי הפקודה יכולה להינתן רק ביחס לאי-קיום צו אופרטיבי, אין מקום למתן צו לאכיפה, על פי הפקודה, בנסיבות המקרה דנן.

המשיבים הוסיפו וטענו כי אין מקום למתן הצו המבוקש בענייננו, גם משום שפתוחה בפני המבקש מסגרת דיונית מתאימה יותר לקבלת הסעד המבוקש על ידו – קבלת רישיון א/5 – על דרך הגשת עתירה מתאימה לבית המשפט לעניינים מינהליים. המשיבים ציינו כי כך נעשה בפועל, עת שכשנה עובר להגשת הבקשה דנן, הוגש לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, העתירה בעת"מ 68138-11-22 (להלן: העתירה המנהלית). בעתירה המנהלית התבקש בית המשפט לחייב את המשיבים להעניק רישיון א/5 לכל מבקשי המקלט, אשר הגישו בקשותיהם לאחר "המועד הקובע" כהגדרתו בפסק הדין. לפיכך, לשיטת המשיבים, בהינתן שהעתירה המנהלית היא המסגרת הדיונית המתאימה לדרישת הסעד המבוקש בבקשה דנן, ובהינתן שעתירה זו עודנה תלויה ועומדת, אין מקום לקבלת הבקשה.

עוד יצוין כי במסגרת תשובתם פירטו המשיבים כי במסגרת ההליך בעתירה המנהלית, הוגשה על ידם, לאחרונה, הודעה מעדכנת בה צוין כי הוחלט להביא את נושא אימוץ העמדה העקרונית ביחס למבקשי המקלט, כאמור בסעד הראשון, לפתחו של שר הפנים, וכי לאחר שתקוים בנושא ישיבה בנוכחותו, תוגש הודעת עדכון נוספת.

5.מבלי להכריע בשאלה האם ניתן לנקוט בהליך של בזיון בית המשפט נגד המדינה (ראו, למשל: בש"פ 3327/20 שם טוב נ' מדינת ישראל, פסקה 5 והאסמכתאות שם (25.5.2020)), לאחר קריאת טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין הבקשה דנן להידחות.

6.טענת המשיבים כי הסעד הראשון, שאין חולק כי לא קוים עד היום, הינו "סעד נורמטיבי", להבדיל מ-"סעד אופרטיבי", אינה מקובלת עלינו. סעד המורה כי על רשות מוסמכת לקבל החלטה לעניין אימוץ מדיניות בסוגיה מסוימת (ועוד כאשר פסק הדין קובע מועד שעד אליו יש לקבל החלטה כאמור), הינו סעד אופרטיבי לכל דבר ועניין.

עם זאת, נוכח העובדה שאת הסעד לו עותר המבקש בבקשה דנן ניתן להשיג באמצעים חלופיים, שהינם אף יעילים ומתאימים מהסעד המבוקש בבקשה דנן, סבורים אנו כי דין הבקשה להידחות. נבהיר.

7.בפסק הדין נושא הבקשה נקבע כי נוכח הימשכות ההליכים בעניינם של העותרים בעתירה הראשונה, וכדי למנוע עינוי דין מתמשך עד שתאומץ עמדה עקרונית באשר לטיפול בבקשות המקלט, כפתרון זמני, יוענק לכל מבקשי המקלט שהגישו את בקשת המקלט שלהם לפני "המועד הקובע" (11.6.2017), רישיון א/5, עד להכרעה בבקשותיהם (בהתאם לעמדה העקרונית שתאומץ).

בבקשה דנן, טוען המבקש כי יש לאכוף את הסעד הראשון (אימוץ מדיניות שתאפשר להחליט בבקשות המקלט), אולם מיד לאחר מכן מתרכז באינטרס הישיר של העותרים בעתירה השנייה באותו סעד – מעמדם, עד שתינתן ההחלטה בבקשותיהם (בהתאם למדיניות שתאומץ) – וכפי שצוין לעיל המבקש אכן כולל בבקשתו עתירה לסעד של מתן רישיון א/5 עד לקבלת החלטה כאמור.

ברור שסעד כאמור לא ניתן לתת במסגרת צו לפי הפקודה, אולם העתירה לו מלמדת על מהותו של הסעד המתאים לעניינו של המבקש, עקב ההפרה הנטענת של הסעד הראשון שנפסק על ידי בית משפט זה, כפי שהוא לדעת המבקש עצמו.

ברם, את הסעד האמור – רישיון א/5 עד להכרעה בבקשות המקלט – ניתן להשיג דווקא באמצעות מסלול דיוני חלופי: הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, תוך הסתמכות על פסק הדין נושא הבקשה (וזאת, כמובן, מבלי שנביע דעה על גורלה של עתירה שכזו). ואכן, חלופה זו אינה בגדר אפשרות תיאורטית גרידא, שהרי, כמתואר לעיל, עתירה כאמור אכן הוגשה והיא עודנה תלויה ועומדת. כך, ברי כי אם תתקבל העתירה המנהלית, ויוענק לעותרים רישיון א/5, עד לאימוץ העמדה העקרונית באשר לטיפול בבקשות המקלט, יבוא המבקש על סיפוקו.

אשר על כן, בהתאם להלכה לפיה מנגנון האכיפה לפי הפקודה הינו מנגנון שיורי, אשר השימוש בו יעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד, לאחר מיצוי דרכי אכיפה שחומרתן פחותה (רע"א 2389/22 חברת פריימן הפקות בע"מ נ' גל ביתר שירותי פרסום והפקות בע"מ, פסקה 12 (21.7.2022); בג"ץ 4299/13 ברקוביץ נ' שר האוצר, פסקה 8 (7.5.2015); רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט(4) 49, 57 (2004)), ונוכח קיומו של מסלול דיוני חלופי להשגת הסעד לו עותר המבקש בבקשה דנן, הרי שדין הבקשה להידחות.

8.למען הסר ספק, אין בדחיית הבקשה דנן כדי לספק הכשר למשיבים להמשיך ולהתמהמה בקיום פסק הדין, לעניין הסעד הראשון שנפסק במסגרתו.

9.על רקע האמור לעיל, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.