בע"מ 1855/08 פלוני נ. פלוני

השופט א' רובינשטיין:

א.

עניינו של ההליך, בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט (להלן הפקודה ). ביום 8.4.08 החליט בית משפט זה, כי המשיבה חטפה את בנם הקטין (יליד 1999) של הצדדים (כמובנו של המונח בחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א - 1991), וכי עליה להחזירו לידי אביו (הוא המבקש) בבלגיה עד ליום 1.6.08 (לגבי מועד ההחזרה היתה ההכרעה ברוב דעות השופטים ארבל וג'ובראן אל מול דעת השופטת פרוקצ'יה). החלטות אופרטיביות נוספות ניתנו ביום 21.5.08 (אז הוארך המועד עד ליום 15.6.08) וביום 1.7.08 (אז נקבע, כי על המשיבה להשיב את "הקטין לאביו לאלתר"; להלן פסק הדין וכן ההחלטות הנוספות ). עד היום לא בוצע הדבר, הקטין לא הושב לאביו; הנסיבות לוטות בערפל, ואליו נידרש להלן.

רקע נדרש וטענות הצדדים

ב.

ביום 9.7.08 נפתח הליך פלילי נגד המשיבה, בעקבות תלונה שהגיש המבקש, והיא הואשמה בחטיפת הקטין ממשמורת ובהפרת הוראה חוקית (ת"פ (מחוזי באר שבע) 8150/08). בתחילה נעצרה המשיבה, אחר כך שוחררה למעצר בית, ולימים שוחררה בערבות צד ג' בסך 250,000 ₪. המשיבה כפרה במיוחס לה, ולעת הזאת נסתיימה שמיעת העדויות וההליך ממתין להגשת סיכומי ההגנה. גירסת המשיבה במשפט הפלילי (שכפי שנראה עליה חזרה בהליך דנא) היא ביסודה, כי לאחר שהסתיים ההליך האזרחי האחרון בעניינו של הקטין. "במהלך שנת 2008 נעלם הקטין מביתם, ומאז אין לה כל ידיעה על מקום הימצאו ואין לה כל קשר עימו" (סעיף 8 לתגובה מיום 30.1.11 הנתמך בתצהיר).

ג.

בשנת 2008 הגיש המבקש בקשה לפי הפקודה לבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע (שם ניתן פסק הדין המקורי נשוא הליך זה). ואולם, כנטען , בית המשפט המליץ למבקש למשוך את הבקשה, שכן אין הוא הערכאה המוסמכת לדון בה - וכך נעשה (בשנת 2009). ביום 18.11.10 הוגשה הבקשה הנוכחית. בין היתר נטען, כי המשיבה מסתירה את הקטין ומסרבת למסור פרטים על מקום הימצאו או דרכי התקשרות עמו, ובכך מפרה ומבזה את הוראות פסק הדין. הוטעם בבקשה ובדיון, כי מטרות ההליך לפי הפקודה שונות מאלה של ההליך הפלילי המתנהל כיום נגד המשיבה: שזה, הפלילי, מטרתו ענישה; וזה, הליך הביזיון, מטרתו הגשמת פסק הדין - ובכוחו להביא להחזרת הקטין לבלגיה. עוד נאמר, כי המבקש הסתמך על פעולת הרשויות לצורך ביצועו של פסק הדין, ומשאלה לא הביאו לתוצאה הרצויה הוגשה הבקשה, ועל כן גם לא הוגשה במועד מוקדם יותר.

ד.

למעשה, בפי המשיבה שלוש טענות עיקריות: ראשית , נטען כי הערכאה המוסמכת לדון בבקשה היא בית המשפט לענייני משפחה (בין היתר בהסתמך על ב"ש 743/85 ספרון נ' ספרון , פ"ד לט(3) 195), ולפיכך הוגשה בקשה להעברת מקום הדיון לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד - 1984; שנית , נטען כי יש לדחות את ההכרעה בבקשה עד להכרעה בהליך הפלילי. הוטעם, כי גירסת המשיבה בהליך הפלילי (שאת תמציתה הבאנו מעלה) היא גם הגנה טובה בהליך לפי הפקודה. עוד נטען, כי גם המבקש מודע לזהות ההליכים, ולפיכך נמנע מהגשת בקשה לפי הפקודה מאז מחיקת הבקשה בבית המשפט למשפחה לפני למעלה משנה; שלישית נטען, כי אין למשיבה כל יכולת מעשית לבצע את פסק הדין, ולפיכך אין מקום לסנקציות לפי הפקודה (בין היתר בהסתמך על בש"פ 62/89 פולק נ' יעיש , פ"ד מד(3) 449). עוד הוזכרו מצבה הבריאותי והנפשי הקשה של המשיבה; ונטען, כי אילו היתה למשיבה אפשרות לבצע את הוראות פסק הדין, היתה עושה זאת כדי להיחלץ מן הסנקציה הפלילית.

דיון והכרעה

ה.

לאחר העיון החלטנו להיעתר לבקשה, ואולם נקדים ונידרש לטענות המשיבה אחת לאחת. את עמדתנו לגבי הסמכות לדון בבקשה בבית משפט זה הבענו בהחלטה שניתנה במהלך הדיון (ביום 31.1.11). אכן, דרך המלך המקובלת היא שבקשה לפי הפקודה תוגש לערכאה הדיונית ולא לערכאת הערעור, אף אם האחרונה שינתה מפסק דינה של הראשונה (עניין ספרון ; מ' קשת, ביזיון בית-משפט (תשס"ב) 195). ואולם, במספר החלטות הקפיד בית משפט זה להדגיש, כי ההלכה הנזכרת אינה שוללת את סמכותה של ערכאת הערעור:

"מקומה של הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט... הוא בערכאה הדיונית ולא בערכאת הערעור... גם אם מוסמכת ערכאתנו לדון בעניין, לא ניתן שום נימוק שיצדיק סטייה מן הכלל" (ע"א 3267/07 שיבולים מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית בע"מ נ' בורה (לא פורסם), החלטה מיום 27.5.08).

(ראו גם ע"א 7880/06 נדל נ' עוז מאור מחקר ופיתוח בע"מ (לא פורסם), החלטה מיום 6.9.09; ע"א 1658/07 גלי גיל מרכז ספורט ונופש קרית מוצקין נ' עיריית קרית מוצקין (לא פורסם), החלטה מיום 21.7.10).

ו.

בענייננו, ובנסיבותיו של תיק זה, סברנו כי אין להורות על השבת התיק לבית המשפט לענייני משפחה; בפרט כך לאחר שזה המליץ (כך נמסר) למחוק את הבקשה הקודמת ולהגישה כאן (ובין אם צדק בכך ובין אם לאו, מידת ההגינות היא שלא להתיש את המבקש בלך ושוב). כדי לעשות שימוש, כפי שנתבקשנו, בסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט, עלינו לקבוע היעדר סמכות כלל בבית משפט זה - וזו אינה עמדתנו כאמור.

אך יתר על כן, וזו אולי עיקר, בסופו של יום מדובר בילד אשר נקבע בפסק דין חלוט של בית משפט זה כי עליו לשוב לבלגיה, וכל עכבה נוספת של ביצוע פסק הדין עלולה לפגוע (ואולי נכון יותר, להגביר את הפגיעה) בטובתו (סוגיה שכבר בשנת 2008 עמדה במוקד פסק הדין). החזרה לבית המשפט לענייני משפחה, ואחר כך לערעור בבית המשפט המחוזי, היתה מוסיפה עוד ועוד לממד הזמן.

ז.

ונזכיר, אין מדובר בפסק דין שעניינו העברת בעלות בחפץ דומם. חברתי השופטת ארבל פתחה את חוות דעתה בפסק הדין נשוא ההליך הנוכחי (בעמוד 25) במלותיו של השופט (כתארו אז) מ' חשין: "קטן אינו חפץ הניתן להיטלטל מיד-אל-יד" (ראו ע"א 6106/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מח(2) 833, 836); מדובר בסוגיה אנושית וממילא דינמית. לא בכדי נדונו שאלות הקשורות ביישום פסק הדין בבית משפט זה (וכבר הוזכרו ההחלטות הנוספות), ודומה כי בנסיבות אלה - בהן שאלות של יישום פסק הדין, לרבות בעניין הארכות המועד שניתנו לביצועו, נדונו כאן - סביר ביותר שבית משפט זה הוא שידון גם בהפרתן ובסנקציה המתאימה (בנסיבות אלה אף ניתן לדמות את ההוראות האופרטיביות שבפסק הדין ובהחלטות הנוספות לאי מילוי צוים שניתנו במהלך הדיון ובטרם הכרעה סופית, אשר לכולי עלמא הסמכות לדון בהם מסורה לערכאת הערעור; ראו סעיף 6(1) לפקודה; עניין ספרון ; רע"א 6494/01 כראם נ' מסארווה (לא פורסם), החלטה מיום 11.9.01). ולבסוף, בנסיבות שיתוארו להלן (במיוחד בפסקה י'), אין לראות תועלת רבה בחקירת

המשיבה, שיכלה להיעשות בבית המשפט לענייני משפחה, ואי אפשר שבית משפט זה (או כל בית משפט) יפעל כשוטה שבעולם מקום שמאשר לפניו עולה כי משטים בו.

ח.

בכל הנוגע לקיומו של ההליך הפלילי והשלכותיו על הבקשה שלפנינו, הלכה היא, המעוגנת במציאות עניינית, כי שני ההליכים נועדו לשרת שתי תכליות שונות (ראו, בין היתר, א' הרנון, בזיון בית משפט על ידי אי-ציות

(תשכ"ה) 342). תכלית ההליך הפלילי היא אכיפה ענישתית (שתוצאותיה מותאמות לנסיבות המקרה ולשיקולי הענישה כולם; ראו ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' מעדי , פ"ד לג(3) 101). ומנגד, תכלית הפקודה

היא:

"לכפות ציות בעתיד להוראות בית המשפט המופרות, ולא לענוש על מה שאירע בעבר. ההוראה [שבפקודה - א"ר] צופה פני עתיד ולא פני עבר. היא נועדה לכוון התנהגות בעתיד ולא לענוש על התנהגות בעבר" (ע"פ 5177/03 מור נ' דנציגר - משק פרחים "דן" , פ"ד נח(4) 184, 189 - הנשיא ברק).

מסיבה זו, גם לשיטת המבקש, השאלה המכריעה היא, האם כיום יכולה המשיבה לפעול לביצוע פסק הדין; ולא השאלה, האם בעבר יכלה לעשות זאת (ראו גם רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט , פ"ד נט(4) 49, 58-57; ע"פ 517/06 מנור נ' KPMG Inc.

(לא פורסם), החלטה מיום 24.7.07 - פסקה 12). מורכבות נוספת קשורה בצורך להביע עמדה לגבי גירסת ההגנה של המשיבה, הזהה בשני ההליכים. יתכן, כי ככל שתתקבל גירסת המשיבה לגבי "היעלמות" הילד (למקום לא ידוע ומבלי יכולת לעמוד עמו בקשר) בהליך הפלילי, יהא לה מקום גם כגירסת הגנה בהליך לפי הפקודה. והנה, נטען כי ההליך הפלילי מצוי לא הרחק מהכרעה (למצער בערכאה הדיונית), והאם יהא זה ראוי לקבוע במסגרת ההליך הנוכחי עמדה לגבי גירסת המשיבה?

ט.

איננו רואים לקבל טענה זו. לשיטתנו, אין להימנע מדיון בבקשה וקבלתה כבר בשלב זה, ואין להיעתר לבקשת המשיבה להמתין עד להכרעה בהליך הפלילי. מבלי להיכנס לשאלה המורכבת של רמת ההוכחה הנדרשת בהליכים לפי הפקודה, המשלבים היבטים אזרחיים ופליליים (ראו קשת , עמודים 190-188), ניתן לומר כי זו נמוכה מן הנדרשת במשפט פלילי (ראו גם ע"פ 1160/98 שיז"פ שיווק יזום פרוייקטים נ' אשכנזי , פ"ד נד(1) 230, 236-235). אין איפוא בקביעה מצדנו, כי המשיבה אכן נמנעה ונמנעת מביצוע פסק הדין כדי להשפיע על תוצאות ההליך הפלילי - המתברר ככל משפטו וחוקתו. זאת ועוד, כיון שאנו סבורים (ראו להלן) שהמשיבה לא עשתה, ואינה עושה, כל שביכולתה כדי לקיים את פסק הדין - יתכן שסנקציות מיידיות לפי הפקודה יוכלו לשמש כלי יעיל עוד לפני מתן פסק הדין בהליך הפלילי (אשר טרם נקבע מועד להכרעתו, גם אם סיכומים עומדים טרם סיום הגשתם, שלא לדבר על סוגיית הערעור). בהתחשב בטיב המאטריה האנושית - העצובה מאוד - בה מדובר, הליכה לקראת המשיבה על ידי המתנה לתוצאות ההליך הפלילי עשויה לבוא על חשבון טובת הילד. ואולם, ככל שבית המשפט הדן בהליך הפלילי יקבע ממצאים עובדתיים העשויים להשפיע על סוגיית הביזיון, תוכל המשיבה להגיש בקשה מתאימה, ושאלת הסנקציות לפי הפקודה תישקל מחדש בהתאם, בלא שניטע כל מסמרות לעת הזאת.

י.

ולבסוף, אשר לטענה כי הילד "נעלם" בשנת 2008 ולפיכך נבצר מהמשיבה למלא אחר הוראות פסק הדין. אכן, "חוסר אפשרות למלא אחר פסק הדין מהוה הגנה טובה בהליכים על-פי פקודת בזיון בית המשפט" (עניין פולק , עמוד 451 - המשנה לנשיא מ' אלון; קשת , עמודים 156-153; הרנון עמודים 112-111). ברם, המשיבה לא טרחה לפרט בפנינו את גירסתה העובדתית המהותית לגבי "היעלמות" הילד או לגבי אפשרות התקשרות עמו (כל שכן לא הגישה תצהיר מפורט בעניין). האמור בתשובתה (שצוטט בפסקה ב' מעלה), בקושי מגלה "טפח גירסה" ובודאי מכסה טפחיים ויותר. הגירסה המקיפה ביותר שנמסרה לנו מצויה בדברי בא כוח המשיבה בדיון:

"הגרסה הוגשה בעדותה בהליך הפלילי [המשיבה - א"ר] העידה שבאותו היום מישהו צלצל בדלת והיא היתה בחדר אחר וכשהיא חזרה לשם הילד לא היה כבר... היא לא יודעת איפה הילד והמשטרה ניסתה לבדוק אם יש לה קשר עם הילד".

בעדותה בהליך הפלילי, שנמסרה לנו על-ידי בא כוחה בשיג ושיח של הדיון, התייחסה המשיבה גם לשיחת טלפון עם בנה מיד לאחר "היעלמותו", שלשיטתה כנראה "הרגיעה אותה" (ראו עמודים 194-193 לפרוטוקול). סבורני, למצער ברמת הוודאות המשפטית הנדרשת בהליך לפי הפקודה, כי קשה לייחס מהימנות רבה לגירסה זו כולה; בודאי כך שעה שלא הוגש תצהיר, ולא נמסר מידע כלשהו לגבי טיב התקשורת שהתקיימה בעבר עם הילד, או לגבי מאמצים שנעשו כדי לאתרו.

י"א.

אטעים נקודה אחרונה זו: לא נמסר לנו דבר על מאמצי האם לאיתור בנה, שכביכול אם "נעלם" צריכה היתה להזעיק שמים וארץ למענו ולא לשקוט ולא לנוח; לא שמענו כי עשתה כן. הגיוני בהרבה לחשוב אחרת. במבט כולל, ובהינתן התשתית הראייתית הדלה שטרחה - או לא טרחה - המשיבה לפרוס בפנינו, מסתברת יותר (באופן משמעותי ) גירסת המבקש, כי "היעלמות" הילד אינה מקרית ובלתי תלויה במשיבה, וכי למשיבה דרכים לעמוד בקשר עם בנה - וממילא, להביא לביצוע פסק הדין. הדעת נותנת כי היא הולכת בדרכה, חרף סבל הקטין בלא הוריו וסבלה שלה כולל נכונות למעצר (ואולי, כמובן איננו מביעים דעה, למאסר), ובלבד שלא יעבור לבלגיה; כיון שרצונה - אם מאהבה עזה לבנה בדרכה שלה, אם מאיבתה לאביו או בשל שני אלה גם יחד - נחוש שלא לקיים את פסק הדין; וכבר אמרנו, אל לו לבית המשפט להיות שוטה שבעולם. בנסיבות אלה אנו נעתרים לבקשה. המשיבה תהיה חייבת לשלם בשלב זה 700 ₪ ליום בעבור כל יום נוסף בו לא יקוים פסק הדין - וזאת

החל מיום ט' באדר א' תשע"א (13.2.2011), כדי לאפשר לה היערכות או התעשתות.

י"ב.

שתי הערות טרם סיום. במוקד התיק עומד ילד בן שתים עשרה כיום, אשר חגג את יום הולדתו האחרון (ביום 18.1.11) במחבוא. איננו יודעים היכן הילד מצוי היום. אך זאת אנו יודעים, הוא אינו נמצא עם אף לא אחד מהוריו. בין אם הוא "נעלם" כטענת המשיבה, מה שאינו מתיישב עם השכל הישר, ובין אם הוא מוחבא בידיעתה במקום שטרם התגלה - מצב זה אינו טוב בעבורו; הוא רע, רע מאוד. לא רק שגורלו של הילד, שבא לעולם להורים מסוכסכים בני לאומים ודתות שונות, לא שפר עליו מתחילה, דרך היסורים שהוא מובל בה בשנים האחרונות רק מוסיפה קושי על קושי וסבל על סבל; וכבר אמור במקורותינו "אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד" (בראשית מ"ב, כ"ב).

י"ג.

טובתו של הילד נדונה בבתי משפט בשלוש מדינות , ונקבע כי בית המשפט בבלגיה הוא הערכאה המוסמכת להכריע בסוגיה זו (סקירה מקיפה מצויה, מטבע הדברים, בפסק הדין נשוא ההליך). תיטיב המשיבה לעשות אם תפנים דבר זה, ותעלה את טענותיה - ככל שיהיו - בפני בית משפט בבלגיה. הערה שניה היא המשך ישיר לדברים אלה. קשה להלום מצב בו ילד "נעלם" לפני למעלה משנתיים, ולרשויות המדינה אין דרך לאתרו. חברי השופט ג'ובראן התייחס בדיון לפרשת יוסל'ה שוחמכר . באותה פרשה הורה בית משפט זה למשטרה:

"לנקוט את הצעדים הדרושים כדי למצוא את הילד יוסף שוחמכר, ולכשימצא - להוציאו מידי המחזיקים בו ולמסרו לידי המבקשים. הצעדים הנ"ל כוללים גם כניסה או פריצה בכל מקום שיש למשטרה יסוד להניח שהילד נמצא בו" (בג"צ 10/60 שוחמכר נ' שטרקס , פ"ד י"ד(1) 780, 781).

בסופו של יום נמצא הילד. לבני דורו של הרכב זה זכורה אותה פרשה, בעת היותנו ילדים או בני נוער; הארץ רעשה בגינה. מצב בו הרשויות אינן מצליחות לאתר ילד ש"נעלם" ובית המשפט הורה להחזירו לאביו אינו רק בעייתי במישור העקרוני - סוגיית אי-ביצועו של פסק דין שניתן בבית משפט; הוא גם מחמיר את הפגיעה בילד, שזו בנסיבות עיקר; אכן, נפתח הליך פלילי, אך קיימות גם דרכים נוספות. אין לנו אלא לקוות - ואיננו יודעים אם להיות אופטימיים, ומכל מקום יש לקוות להתעשתות - שהחלטה זו תסייע להביא פרשה כאובה זו לסופה.

ש ו פ ט

השופטת ע' ארבל :

בפרשה אומללה זו רב הנסתר על הנגלה. עם זאת, ברור הוא סבלם של שלושת המעורבים, האב, האם ובעיקר הילד המנותק מסיבות שלא נתבררו עד תום גם מאביו וגם מאמו וחי במקום מחבוא. גלוי וברור עוד יותר שיש להשיב את הילד לאביו כמצוות פסק הדין.

אני מצטרפת לפסק דינו של חברי השופט רובינשטיין ולנחישותו באשר לחובה לקיים את פסק דינו של בית משפט זה, כמו גם להערתו המופנית לרשויות המדינה, שיש לעשות הכל על מנת לאתר את הילד, ויפה שעה אחת קודם.

ש ו פ ט ת

השופט ס' ג'ובראן :

אני מצטרף לפסק דינו של חברי השופט א' רובינשטיין . בפסק הדין שניתן בפרשה מצערת זו כתבתי כי מקרים מסוג זה מדירים שינה מעיננו. בנסיבות המקרה, קשה היה לדעת מה הוא הפתרון הטוב ביותר ונראה כי היה עלינו להכריע בין פתרון רע לפתרון רע יותר או בין פתרון רע לפתרון רע מעט פחות. אולם נקבע כי אין מנוס מהחזרת הקטין לידי אביו, כבעל זכות המשמורת עליו במדינת המוצא, בלגיה, והשאלה שעמדה בפנינו בעת מתן פסק הדין היא מה הדרך הראויה, בנסיבות העניין, להחזרת הילד לידי אביו. סברתי כי יש לקבוע את מועד החזרה של הקטין לידי אביו בבלגיה כך, שמחד גיסא יאפשר זמן ראוי להתארגנות לקראת המעבר ופעולות מצד רשויות הסעד לשם הכנת הקטין ואמו למעבר, כמו גם שיתוף האב בתהליך ההכנה עוד בטרם מועד החזרה וכל זאת אף על-מנת שניתוקו מאמו ומהסביבה אליה הורגל בשנים האחרונות לא ייעשה באופן חד וקר ומאידך גיסא זמן שלא יהיה ממושך מדי, על-מנת שלא יעצים ויקשה את קשיי הניתוק של הקטין מאמו בעת החזרה.

הזמן חלף, הילד לא הושב לאביו, פסק הדין לא קוים והנזק לכול המעורבים בפרשה הולך ומתעצם. מעבר לביזוי פסק דינו והחלטותיו של בית משפט זה, על כל המשתמע מכך, שהרי פסק דין

של בית משפט אינו בגדר המלצה וקיימת חובה לבצעו ככתבו וכלשונו, מדובר במקרה הנוכחי בילד אשר מצוי במרכזה של פרשה קשה ומצערת. לצד הפגיעה בשלטון החוק מאי כיבוד פסק הדין, נראה כי הילד הוא הנפגע העיקרי. האחריות לשלומו ולגורלו מוטלת בראש ובראשונה על אימו, ומצטרף אני לעמדתו של חברי כי גרסת המבקש מסתברת יותר במקרה דנן, וקרוב לוודאי כי גרסת המשיבה אינה תואמת את המציאות. חשוב להדגיש כי "חטיפת הילד היא עצמה דבר העשוי לפגוע בטובתו. ילד אינו חפץ, ואין לטלטלו ממקום למקום כדי לקבוע את מקום הדיון בזכויות הנוגעות לו. הילד הוא עצמו בעל זכות, וטובתו דורשת כי ההכרעה בזכויותיו תיעשה במקום מגוריו הרגיל, ולא תהא מושפעת מפעולות של חטיפה" (ע"א 7206/93 גבאי נ' גבאי ,

פ"ד נא(2) 241, 251 (1997)). על כן, קיומו המיידי של פסק הדין במקרה דנן הוא לשם הגשמת טובתו של הקטין, וזאת המשיבה צריכה להפנים. כמו כן, כפי שציין חברי בדיון שהתקיים הזכרתי את פרשת יוסל'ה שוחמכר, אשר בעקבותיו הארץ געשה, ותמוה בעיני כיצד ילד נעלם מחזקת אימו, כך נטען, והמשיבה לא עושה הכל למען השבתו.

כולי תקוה כי המשיבה תבין את חומרת מעשיה ותקיים את האמור בפסק הדין ובהחלטות שיצאו מבית משפט זה באופן מיידי. חשוב להדגיש כי אם אמצעי האכיפה שהפעלנו כעת לא יביא למימוש פסק הדין, תהיה פתוחה הדרך לפעול לכפיית פסק הדין גם בדרכים אחרות.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.