ע"א 4005/04 שון לביא [גרשון ליבל] נ. יעקב רויכמן

השופטת ד' ביניש :

הערעור שלפנינו מופנה כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ע' אזר ז"ל ) לדחות על הסף את תביעת המערער. התביעה הוגשה נגד מר יעקב רויכמן, אחד מארבעת האחים רויכמן - שהחברה הקבלנית שבבעלותם הקימה את הקניון בחדרה - בגין תשלום עבור עבודות שבוצעו במהלך בניית הקניון. המערער היה מנהלה של חברת "מכשירנות" (להלן:

מכשירנות ), שביצעה את עבודות המסגרות בקניון עבור חברת האחים רויכמן. עקב חילוקי דעות לגבי הסכום שהגיע למכשירנות בגין אותן עבודות, נחתם בין הצדדים הסכם בוררות. פסק הבוררות ניתן על ידי השופט בדימוס שילה ז"ל באוגוסט 1994. לאחר שורה של הליכים, אושר פסק הבוררות בבית משפט זה ועל פיו שילמו האחים רויכמן למכשירנות סכום של כ- 3.5 מליון ₪. לאחר שהסתיימו הליכי אישור הבוררות הגיש המערער את התביעה נשוא הערעור, בה תבע באופן אישי את המשיב. בתביעתו טען המערער כי הבוררות נועדה רק לקבוע את מחירי העבודות ולא היה בה כדי לסיים את הפרשה וכי זכאי הוא, על פי הבטחה אישית בעל פה שניתנה לו על ידי המשיב, לתשלום עבור מחיר העבודות בתוספת 10% וגם לכל הוצאותיו בבוררות. על פי הטענה, אישר המשיב גם במהלך הבוררות את הבטחתו האמורה ולשם כך הצביע המערער על דברים הרשומים בפרוטוקול הבוררות מפי המשיב.

על יסוד הפרוטוקול הנ"ל קיבל בית המשפט קמא את טענת המשיב כי על פני הדברים אין תשתית לתביעה ולטענה בדבר הבטחה וכי השיחה בין הצדדים התקיימה לפני הבוררות והתייחסה למכשירנות ולא לתובע באופן אישי. בית המשפט קבע כי המערער הצביע באופן סלקטיבי על חלק מן הדברים עליהם העיד המשיב בבוררות וכי עיון בדפי הפרוטוקול הרלוונטיים בשלמותם אינו תומך בטענותיו. כן קבע בית המשפט קמא שאם אמנם ניתנה למערער הבטחה אישית לתשלום סכומי כסף נוספים, היה עליו להצטרף לבוררות כבעל דין ישיר ולא להמתין שנים רבות לאחר מתן פסק הבורר עד להגשת התביעה האישית בשנת 2002. עוד ציין בית המשפט קמא כי כדי להתגבר על טענת התיישנות טען המערער כי לפי ההסכמה בינו לבין המשיב החיוב היה אמור לקום רק לאחר שפסק הדין בבוררות יאושר באופן סופי. בית המשפט קמא דחה את תביעת המערער על הסף בקובעו כי בפסק הבוררות נידונו כל הטענות אותן מבקש המערער לעורר מחדש בתביעתו. המערער היה עד בפני הבורר, ופירט בפניו את כל העניינים אשר מבקש הוא עתה לעורר מחדש בתביעתו; אלא שבהליכי הבוררות טען המערער בשם מכשירנות ועכשיו טוען הוא בשמו שלו. על כן קבע בית המשפט קמא כי המערער מושתק מלעורר את טענותיו בשלב זה כחליפה של החברה וכי פסק הבוררות יצר מעשה בית דין ביחס לכל הסכסוך. בסיכומו של פסק הדין דחה בית המשפט את התביעה הן בשל הקביעה כי היה מעשה בית דין והן בשל העדר יריבות בין המערער לבין המשיב, בהתחשב בכך שכל העבודות נשוא הפרשה בוצעו על ידי מכשירנות ולא על ידי המערער. מכאן הערעור שבפנינו.

לא מצאנו ממש בערעור וקביעותיו של בית המשפט קמא מקובלות עלינו. פסק הבוררות היה מקיף והתייחס לכל ההתחשבנות בין מכשירנות לבין חברת האחים רויכמן. אין כל אחיזה בחומר לכך שמי שביצע את העבודות היה המערער ולא החברה אותה ניהל. אם אמנם היה הוא זה שביצע את העבודות, היה עליו לתבוע באופן אישי בבוררות. המערער היה פעיל בהליכי הבוררות כמי שהיה מנהלה של מכשירנות. הוא העיד בפני הבורר והעלה בהליך הבוררות את כל הטענות הנוגעות להתחשבנות שבין הצדדים. בכל ההליכים הללו לא טען המערער כי המשיב חייב לו באופן אישי בגין ביצוע העבודות. מפרוטוקול הבוררות עולה כי השיחה שבין המערער למשיב, עליה מבסס המערער את תביעתו, התקיימה לפני הבוררות. המשיב נחקר על תוכן אותה שיחה ואישר כי המערער פנה אליו בזמנו בטענה כי הוא מפסיד כסף בעבודות שהוא מבצע ועל כך ענה המשיב כי אין כל סיבה שיפסיד כסף ושאם יגיש לו חשבונות הוא יקבל ממנו את תמורתם בצירוף 10% רווח על כל עבודה אשר ביצע. אולם, לטענת המשיב, המערער מעולם לא הגיש לו חשבונות אלה ובסופו של דבר הגיעו הצדדים להליך הבוררות. יתרה מזו, אין כל ספק שמדובר בחשבונות שמכשירנות הייתה אמורה להגיש והחוב הכספי למכשירנות אכן נפסק באותה בוררות.

אין כל אחיזה, על פני הדברים, לטענת המערער כי הנתבע התחייב בפניו לתשלום אישי עבור העבודות שביצעה מכשירנות. מכלול היחסים והחיובים התבררו בבוררות שהתנהלה והמערער לא הצביע על כל עילה לפתיחת הליכים מחודשים על יסוד תביעה אישית ונפרדת מתביעתה של מכשירנות.

אשר על כן, דין הערעור להידחות. המערער יישא בתשלום שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 15,000 ₪ וכן בהוצאות משפט.