ע"א 4790/19 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ. עזבון המנוח עבדאללה דעיבס

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ישראלה קראי-גירון ) בת"א 34506-01-15 מיום 28.5.2019 במסגרתו חויבה מדינת ישראל (היא המבקשת) לשלם למשיבים סכום של 448,314 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין.

רקע והשתלשלות העניינים

1.

המנוח עבדאללה חסן דעיבס (להלן: "אב המשפחה" ), אביהם של המשיבים 4-2 ו-9, היה בעל הזכויות במקרקעין המצויים בגוש 19146 חלקות 69 ו-86 ובמחצית מהזכויות במקרקעין המצויים בגוש 19145 חלקה 11, אשר כולם מצויים כיום בתחומי העיר כרמיאל (להלן, יכונו יחדיו: "המקרקעין" ).

2.

ביום 25.10.1962 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה על כוונה לרכוש את המקרקעין לצרכי ציבור בהתאם לסעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישת לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות" ), וביום 2.9.1965 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה כי המקרקעין הוקנו ונרשמו על שם מדינת ישראל. לאב המשפחה לא שולמה תמורה בגין ההפקעה.

3.

ברבות השנים נפטר אב המשפחה והמשיבים 4-2 ו-9, שהם יורשיו בהתאם לצו הירושה, וכן יתר המשיבים, שהם יורשיהם של יורשי אב המשפחה שהלכו לעולמם, דרשו קבלת פיצויי הפקעה שהגיעו לאב המשפחה בגין זכויותיו במקרקעין.

4.

ביום 18.1.2015, עקב תמורות שחלו בנושא הפיצויים בגין הפקעות מכוח פקודת הקרקעות, הגישו המשיבים תביעה לתשלום פיצויים נגד המבקשת, מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל (להלן: "המדינה" ), בגין הפקעת זכויותיהם במקרקעין, לפי סעיפים 12 ו-13 לפקודת הקרקעות. בעוד המדינה אינה חולקת על עצם הזכאות לפיצויים, התעוררה מחלוקת בין הצדדים ביחס לסכום הפיצויים לו זכאים המשיבים.

הערה : סעיף 13 לפקודת הקרקעות, המאפשר לשום את פיצויי ההפקעה בהתאם לאובדן דמי חכירה פוטנציאליים , בוטל בשנת 2010, ואולם הוא תקף ביחס להפקעות אשר בוצעו לפני מועד ביטולו, ובכלל זאת ההפקעה נושא התובענה.

5.

במסגרת ההליך הוגשו 4 חוות דעת על ידי הצדדים, 2 חוות דעת על ידי המדינה ו-2 חוות דעת על ידי המשיבים, כאשר ביניהן התגלו פערים משמעותיים (לפירוט ראו פסקאות 16-12 לפסק הדין). לאור זאת, מונה מומחה מטעם בית המשפט על מנת שיעריך את סכום פיצויי ההפקעה.

6.

לאחר שהוגשה חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, הסכימו הצדדים על קביעת המומחה בהתאם לסעיף 12 לפקודת הקרקעות ובעקבות זאת ניתן ביום 20.8.2018 תוקף של פסק דין להסכם בין הצדדים בדבר תשלום הפיצוי לפי סעיף זה (להלן: "פסק הדין החלקי" ). יובהר כבר עתה כי סכום זה – העומד על 182,840 ש"ח – כבר שולם ואינו שנוי במחלוקת. יחד עם זאת, נתגלעה מחלוקת בין הצדדים באשר לגובה הפיצוי בהתאם לסעיף 13 לפקודת הקרקעות.

7.

לוז המחלוקת בין הצדדים לעניין חישוב הפיצויים נוגע לחישוב דמי החכירה שישתלמו בנוסף לסכום ששולם על פי פסק הדין החלקי (להלן: " התשלום הנוסף "). המומחה שמונה מטעם בית המשפט קבע את שיעור דמי החכירה על בסיס תשואה של 6% משווי הקרקע בכל שנה, הן ביחס לחלק מהמקרקעין שיועד למגורים והן ביחס לחלק מהמקרקעין שיועד לחקלאות. לעומת זאת, המדינה טענה כי יש להעמיד את שיעור דמי החכירה לפי הייעוד הספציפי של המקרקעין, כך ששיעור התשואה השנתי יעמוד על 1.5% משווי הקרקע ביחס לחלק המיועד לחקלאות ו-2.5% משווי הקרקע ביחס לחלק המיועד למגורים, וזאת בהתאם לחישוב שהוצג בחוות הדעת שהוגשו מטעם המדינה. עוד טענה המדינה כי המומחה מטעם בית המשפט שגה כאשר לצורך קביעת הפיצוי חישב שטח של 1.2 דונם כקרקע למגורים, וזאת בניגוד להלכות שנקבעו בבית משפט זה, לפיהן יש לקחת בחשבון רק דונם אחד בייעוד מגורים ויתרת השטח כייעוד חקלאית.

8.

בפסק הדין שניתן ביום 28.5.2019 אימץ בית המשפט קמא את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, למעט הקביעות שנוגעות לחישוב שטח המקרקעין שיועד למגורים. משכך, נקבע כי בחישוב הפיצויים יילקח בחשבון דונם אחד למגורים ויתרת השטח כייעוד חקלאי. לצד זאת, דחה בית המשפט את החישוב שהציג המומחה מטעם המדינה ואימץ את קביעת המומחה מטעמו לפיה שיעור דמי החכירה, הן ביחס למקרקעין המיועדים לחקלאות והן ביחס למקרקעין המיועדים למגורים, יהא אחיד ויעמוד על תשואה של 6% משווי הקרקע בכל שנה. עוד נקבע בפסק הדין כי יש לדחות את טענת המדינה לפיה מועד תשלום דמי החכירה נעצר עם מתן פסק הדין החלקי, כך שיש לראות את מועד מתן פסק הדין החלקי כמועד הקובע לסיום הזכאות לתשלום דמי החכירה. לפיכך, הורה בית המשפט קמא למומחה שמינה מטעמו להשלים את חוות דעתו ולערוך חישוב של דמי החכירה עד למתן פסק הדין (להלן: "פסק הדין" ).

9.

ביום 14.7.2019 הגישה המדינה ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא ולצידו בקשה בהסכמה לעיכוב זמני של הערעור עד למתן הכרעה בערעורים תלויים ועומדים בבית משפט זה שעוסקים בשאלות משפטיות דומות ( ע"א 8717/17 וע"א 1595/18 ). ביום 18.7.2019 נעתרתי לבקשה.

10.

ביום 23.7.2019 ניתן פסק דין בערעורים הנ"ל, במסגרתו קיבל בית משפט זה את ערעורי המדינה, ביטל את פסקי הדין עליהם נסבו והחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לשם קביעת דמי החכירה האבודים (להלן: "עניין איסמעיל" ). בעקבות זאת, הגישה המדינה בקשה למתן זמן נוסף לצורך גיבוש עמדתה בהליך ומיצוי הניסיון להגיע להבנות עם בעלי הדין האחרים. בהחלטתי מיום 8.8.2019 קבעתי כי המדינה תמסור הודעת עדכון עד ליום 16.9.2019.

11.

ביני לביני, ביום 22.7.2019 הגישו הצדדים בקשה בהסכמה למתן פסיקתה לפיה המדינה תשלם את הסכום הנותר לתשלום, לאחר ניכוי התשלום מפסק הדין החלקי שניתן, דהיינו 448,314 ש"ח. ביום 6.8.2019 חתם בית המשפט קמא על הפסיקתה (להלן: "הפסיקתה" ).

12.

ביום 29.8.2019 הגישה המדינה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט קמא וכפועל יוצא מכך עיכוב פסיקתה שניתנה לאחר מכן, וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש בהליך דנן – זו הבקשה שעומדת לפניי. לצדה של הבקשה, הוגשה גם בקשה לתיקון כתב הערעור לאור פסק הדין בעניין איסמעיל .

13.

בהחלטתי מיום 16.9.2019 קבעתי כי הבקשה לתיקון כתב הערעור תועבר לטיפול לשכת הרשמים ולאחר מכן תידון הבקשה לעיכוב ביצוע. ביום 21.11.2019 קבע רשם בית משפט זה כי מאחר שתלויה ועומדת בקשה לדיון נוסף בעניין איסמעיל , הטיפול בתיק זה יושעה עד למתן החלטה אחרת. לאור זאת, הגישו המשיבים בקשה למתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע.

טענות הצדדים

14.

המדינה טוענת כי הבקשה לעיכוב ביצוע מוגשת משום שסיכויי הערעור להתקבל הם גבוהים מאד לאור פסק הדין בעניין איסמעיל , שנסיבותיו דומה למקרה דנן – אופן חישוב הפיצויים לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות. מכאן, כשם שבעניין איסמעיל הושב הדיון לבית המשפט קמא תוך ביטול פסק הדין שניתן, כך גם צריכה להיות התוצאה בענייננו. עוד מוסיפה המדינה כי סיכויי הערעור טובים גם ביחס לסוגיה השנייה שבבסיס הערעור, שעניינה דרך חישוב הפיצוי ממועד מתן פסק הדין החלקי ועד למועד תשלום הפיצוי המלא, וזאת לאור פסק הדין שניתן בעניין ע"א 7351/17 מדינת ישראל נ' אסדי (23.6.2019) (להלן: "עניין אסדי" ). במסגרת עניין אסדי נקבע כי במקרה בו שולם פיצוי חלקי, המדינה תחוב לשלם פיצוי בגין אובדן חכירה, ביחס לתקופה שמיום התשלום החלקי ועד ליום התשלום המלא, באופן יחסי לאותו חלק שטרם שולם בלבד. אשר למאזן הנוחות, טוענת המדינה כי אם לא יעוכב פסק הדין עלול להיגרם לה נזק בלתי הפיך משום שהיא תידרש לשלם מכספי הציבור סכום משמעותי וזאת ללא כל ערובה שהכספים יוחזרו לה במידה ויתקבל הערעור. לעומת זאת, אותו סכום לא נדרש למשיבים לצורך מיידי ועל כן לא ייגרם להם כל נזק, וזאת גם בשים לב לכך שהמשיבים הגישו את תביעתם בחלוף כ-50 שנים לאחר מועד הפקעת המקרקעין. כמו כן, במידה וערעור המדינה לא יתקבל אין כל חשש כי המשיבים לא יוכלו לגבות את הסכום שייפסק להם.

15.

לשיטת המשיבים אין מקום לעיכוב ביצוע פסק הדין. אשר לסיכויי הערעור של המדינה, טוענים המשיבים כי מדובר בסיכויים זניחים ושוליים, שכן עניין איסמעיל

דווקא מחזק ומעצים את פסק הדין שניתן בענייננו, הואיל ושם נדחתה במפורש העמדה שהוצגה בהליך דנן על ידי המומחה מטעם המדינה, בו היא נאחזת בטיעוניה. בהקשר זה מדגישים המשיבים כי קביעות פסק הדין לעניין שיעור דמי החכירה מעוגנות במציאות העובדתית, בפסיקות בתי המשפט המחוזיים ועולות בקנה אחד עם מדיניות המדינה במקרים דומים. הם אף טוענים כי המדינה מושתקת מלטעון טענות הפוכות מאלה שהיא מעלה בהליכים אחרים, ועל פיהן זוכה בפסקי דין לטובתה. כן טוענים המשיבים כי פסק הדין נשען בעיקרו על קביעות חוות דעת יסודית ומקיפה ביותר שנערכה על ידי מומחה אובייקטיבי שמונה על ידי בית המשפט, כאשר ההתערבות בפסק דין כגון דא תעשה במקרים חריגים. לשיטתם, בערעור המדינה אין כל טענה המצדיקה התערבות כאמור. עוד טוענים כי בידי המדינה סיכוי אפסי להקטין את שיעור פיצויי ההפקעה משום שמדובר בפיצויים צנועים ממילא ביחס להיקף ההפקעה, וזאת גם בשים לב לקביעות בעניין איסמעיל . אשר למאזן הנוחות, טוענים המשיבים כי יש לדחות את טענת המדינה לפיה קיים חשש שיהיה קושי להשיב את הכסף במידה והערעור יתקבל: ראשית , לטענה זו של המדינה אין כל בסיס ראייתי והיא נטענה בעלמא. המדינה לא הביאה כל ראייה לכך שהמשיבים מצויים במצוקה כלכלית כלשהי, שתמנע מהם להשיב את הכספים במידה ויידרשו; שנית , מדובר פסק דין כספי בהיקף נמוך יחסית ועבור מספר משיבים המשתייכים למשפחה וותיקה, מוכרת ובעלת נכסים רבים, כך שאין חשש שלא ישיבו את הכספים במידה ויתקבל הערעור. כן מדגישים הם כי עיכוב התשלום על פי פסק הדין איננו סביר לנוכח האיחור בתשלום של למעלה מ-50 שנים מאז הופקעו המקרקעין.

דיון והכרעה

16.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים שוכנעתי כי יש לקבל בעיקרה את הבקשה לעיכוב ביצוע. תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות" ) קובעת כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים" . ואולם, לכלל זה יש חריג הקבוע בתקנה 467 לתקנות לפיו בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצוע בתנאים שייראו לו (הכלל וחריג זה הועתקו במלואם לתקנה 145 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018). שניים הם השיקולים שנקבעו בפסיקת בית משפט זה לעיכוב ביצוע פסק דין עד להכרעה בערעור: (א) סיכוי הערעור הם טובים; (ב) מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש העיכוב, במובן זה שביצוע פסק הדין יגרום לו נזק בלתי הפיך או כי יהיה קושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו ככל שיזכה בערעור ופסק הדין יבוטל . בין שני השיקולים הללו מתקיים יחס של מקבילית כוחות, לפיו ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך ניתן להקל בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך (ע"א 1881/14 שומרז חברה לבנין ופתוח בע"מ נ' שמריז , פסקה 12 (13.4.2014); ע"א 5432/16 סמואל נ' אליהו , פסקה 13 (18.1.2017)). במקרה דנן, אני סבור כי שני השיקולים מטים את הכף לטובת עיכוב הביצוע, הכול כמפורט להלן.

17.

אשר למאזן הנוחות, כאשר עסקינן בעיכוב ביצוע פסק דין המורה על תשלום סכום כסף, הנטייה היא שלא להיעתר לבקשת עיכוב הביצוע, וזאת מן הטעם שאין מדובר בנזק שאינו בר תיקון ככל שהערעור יתקבל. ואולם, לכלל זה נקבעו מספר חריגים אשר המשותף להם הוא החשש שמא כאשר המבקש את העיכוב יזכה בערעור לאחר שבוצע פסק הדין יהיה זה "מן הנמנע – או קשה מאד – להשיב את המצב לקדמותו" (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 859 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995). עוד ראו: ע"א 7729/18 רכבת ישראל בע"מ נ' בי-בי כבישים עפר ופיתוח בע"מ , פסקאות 18-17 להחלטתי והאסמכתאות המובאות שם (7.1.2019) (להלן: "עניין הרכבת" )).

בענייננו, קיים חשש שאם ישולמו הכספים למשיבים, ייווצר קושי משמעותי להשיב את המצב לקדמותו, במידה והמדינה תזכה בערעור ויבוטל פסק הדין. אומנם מדובר בסכום שאיננו גבוה במיוחד (ראו והשוו: עניין הרכבת ), ואולם הוא אמור להתחלק בין מספר רב של זוכים, באופן העלול להערים קושי על השבת הכספים במידה והדבר יידרש. מאידך גיסא, הנזק שייגרם למשיבים איננו גדול, הן משום שעסקינן בפיצויים עבור הפקעה שהתרחשה לפני שנים רבות ושאינם נדרשים לצרכים מיידים (ראו: ע"א 4623/06 פז גז 1993 בע"מ נ' יעקב חודדה , פסקה 9 (7.8.2006); בש"א 7637/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני , פסקה 7 (13.11.2006)) והן משום שבמידה והערעור יידחה אין קושי בגביית הסכום האמור מהמדינה. עוד יודגש, כי מדובר בעיכוב תשלום רק של חלק מסך הפיצויים שנפסקו למשיבים, שכן המדינה כבר שילמה סכום כסף בעקבות פסק הדין החלקי שניתן.

18.

אשר לסיכויי הערעור, איני סבור, מבלי לטעת מסמרות, כי מדובר בסיכויים קלושים. נושא הערעור הוא בשתי סוגיות מרכזיות: קביעת שיעור דמי החכירה וקביעת המועד הקובע לתיחום תקופת התשלום. לקביעות אלה יש השפעה משמעותית ביחס לגובה הסכום שישולם בסופו של דבר על ידי המדינה. מאז ניתן פסק הדין על ידי בית המשפט קמא ניתנו שני פסקי דין בבית משפט זה הרלוונטיים לסוגיות האמורות – עניין איסמעיל ועניין אסדי – אשר יש בהם כדי להשליך גם על המקרה דנן. זאת ועוד, המקרה דנן עוסק בסוגיה עקרונית בעלת השלכות רוחב נוכח ריבוי ההליכים התלויים ועומדים בפני בית משפט זה ובפני בתי המשפט המחוזיים ואשר עוסקים בשאלות משפטיות דומות (לפירוט התיקים התלויים ועומדים בפני בית משפט זה, ראו סעיף 1 לבקשת המדינה). לפיכך, יש בשיקולים אלה כדי להצדיק את עיכוב הביצוע לצורך הסדרת הסוגיה בצורה יעילה ואחידה.

19.

יחד עם זאת, מאחר שאף לגישת המדינה יש לשלם פיצויים על פי סעיף 13 לפקודת הקרקעות, סברתי כי יהיה זה נכון להורות כבר בשלב זה על תשלום 150 אלף ש"ח מתוך הסכום שנפסק, וזאת מתוך הנחה כי סכום זה למעשה אינו שנוי במחלוקת.

20.

סוף דבר : הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת בעיקרה, במובן זה ש-150 אלף ש"ח ישולמו למשיבים בתוך 30 יום ממועד מתן החלטה זו, ואילו תשלום יתרת הסכום שנפסק לטובת המשיבים יעוכב עד להכרעה בערעור.