ע"א 8154/03מהג'ד אלטורי נ. אריה חברה ישראלית לביטוחי רכב בע'מ

בפניי בקשה לפטור מהפקדת ערבון בהליך שבכותרת. בגדר הדיון בבקשה, העלתה המשיבה טענה לפיה לא היה המערער זכאי להגיש ערעור בזכות על החלטת הערכאה הקודמת, וכי היה עליו להגיש בקשת רשות לערער. אדון תחילה בעניין זה.

האם הוגש ההליך כדין?

1.בבית משפט השלום, ניתנה החלטה לפיה המערער נפגע כתוצאה מתאונת דרכים, במובנו של ביטוי זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. אין חולק כי המדובר ב"החלטה אחרת", אשר לא היתה זכות ערעור לגביה. המשיבה הגישה בקשת רשות לערער כנגד החלטה זו, ובקשתה התקבלה, כך שנקבע כי האירוע שבמחלוקת אינו תאונת דרכים במובנו של החוק הנזכר. עוד נקבע, כי התביעה נגד המשיבה נדחית.

על החלטה זו הוגש הערעור שבכותרת. לטענת המשיבה, לא ניתן היה להגיש לבית משפט זה ערעור בזכות, שכן החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה בהליך ערעורי, ובמצב זה, ניתן לתקוף את החלטת הערכאה הקודמת אך ורק בדרך של ערעור ברשות. המערער חולק על טענה זו. לטענתו, בית משפט קמא לא הסתפק בקביעה כי האירוע הנדון לא היה תאונת דרכים במובנו של מונח זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, אלא אף דחה את התביעה כולה. במצב זה, יש לראות את החלטתו כפסק דין המסיים את ההליך כולו, ופסק דין זה של בית המשפט המחוזי נתון לערעור בזכות.

2.נקודת המוצא מצויה בסעיף 41 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984. הוראה זו קובעת כך:

"(א) פסק דין של בית משפט מחוזי בערכאה ראשונה ניתן לערעור לפני בית המשפט העליון.

(ב) החלטה אחרת של בית משפט מחוזי בענין אזרחי, ופסק דין של בית משפט מחוזי בערעור, ניתנים לערעור לפני בית המשפט העליון, אם ניתנה רשות לכך מאת נשיא בית המשפט העליון או מאת שופט אחר של בית המשפט העליון שנשיאו קבע לכך, או מאת בית המשפט העליון, ובפסק דין - גם אם ניתנה רשות לכך בגוף פסק הדין."

השאלה היא, כיצד יש להשקיף על החלטת בית המשפט המחוזי: האם מדובר בפסק דין בערכאה ראשונה, הנתון לערעור בזכות, או שמא מדובר בפסק דין בערעור, הנתון לערעור ברשות.

3.בנסיבות מקרה זה, התשובה לשאלה האם מדובר בפסק דין ערעורי או בפסק דין של ערכאה ראשונה הינה תשובה מורכבת. הטעם לכך נעוץ בעובדה, שבהחלטת בית המשפט המחוזי שלובים שני מרכיבים: מרכיב ערעורי, הנוגע להשגה על החלטת בית משפט השלום, ומרכיב של ערכאה דיונית, המוצא את ביטויו בדחיית התובענה שהוגשה לבית משפט השלום.

4.אשר לפן הערעורי. בית משפט השלום דן בשאלה האם האירוע נשוא ההליך הינו תאונת דרכים. הוא הכריע בחיוב. על החלטה (אחרת) זו הוגשה בקשת רשות לערער לבית המשפט המחוזי. ההחלטה בהליך זה היא ההחלטה נשוא הערעור שבכותרת. מנקודת מבט זו מדובר בהחלטה שסיימה הליך ערעורי, ואשר יש לתקוף אותה, כמצוות סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, בדרך של בקשת רשות לערער. ההליך נדון בפניי שתי ערכאות שיפוטיות, הן הערכאה הדיונית (בית משפט השלום), והערכאה הערעורית (בית המשפט המחוזי). לכל צד ניתנה הזדמנות מלאה לטעון את מלוא טענותיו בפניי כל אחת מערכאות אלה.

על פי ראייה זו, אין מקום להכיר בזכות ערעור למערער, שכן ההכרה בזכות ערעור תקנה למערער, כעניין של זכות, אפשרות לפרוש את טיעוניו בגלגול שלישי, באותה סוגיה ממש בה טען בשתי הערכאות הקודמות. ככלל, אין לבעל דין זכות מוקנית להישמע בפניי שלוש ערכאות לגופו של עניין, ולבית המשפט נתון שיקול דעת להתיר זאת, במקרים מתאימים, בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מן העניין של המתדיינים המסוימים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ פ"ד לו(3) 123). הגבלת האפשרות להביא עניין מסוים בפניי שלוש ערכאות הוגדרה באותה פרשה כ"... הכרח בל יגונה". כפי שציין באותה פרשה הנשיא שמגר,

"ראשיתו של כל דיון בפני הערכה אליה מוגשות הראיות לפי סדרי הדין התואמים את טיב הדיון ומעליה ובנוסף לה מקויימת לאחר מכן הביקורת הנוספת של ערכאת הערעור. למותר להוסיף, כי אין בכך בלבד כדי למנוע מראש את הישארותה בעינה של כל נקודה השנויה במחלוקת ומה גם שההכרעה שההכרעה האנושית לפי טבעה לעולם אינה יכולה להיות חופשית מסיכון כגון זה; אך לו גם היו מתווספות ערכאות נוספות לרוב לא היה בכך כדי להניח דעתו של כל מתדיין ועיקרו של דבר לא היה בכך, תיאורטית לפחות, כדי להסיר מראש ולחלוטין כל מכשלה מלפני הפוסקים.

....כל הסדר חקיקתי ממוסד - אינו אלא הפשרה בין הרצוי והאופטימלי מבחינת הראות הסובייקטיבית של צד פלוני לבין בר-הביצוע מבחינה אובייקטיבית; תולדתה של הפשרה היא בעיצובה של השיטה הנ"ל בידי המחוקק, לפיה בא ההליך השיפוטי בדרך כלל למיצויו על ידי הדיון בו בשתי ערכאות."

שיקולים אלה תומכים בקבלת הבקשה שבפניי, ובקביעה כי אין למערערת זכות לערער לבית משפט זה, כי אם, לכל היותר, להגיש בקשת רשות לערער.

5.נקודת מבט זו אינה ממצה את ההתבוננות בהחלטת הערכאה הקודמת. מנקודת מבט אחרת, ניתן להשקיף על החלטת בית המשפט המחוזי, נשוא ההליך שבכותרת, כפסק הדין המקורי בהליך, אשר כמוהו כפסק דין של ערכאה דיונית הנתון לערעור בזכות, על פי הוראת סעיף 41(א) לחוק בתי המשפט. גישה כזו נשענת על השתלשלות העניינים בהליך זה. המערער הגיש תביעה. בהחלטת בינים נקבע כי על האירוע נשוא התביעה חל חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות לערער, אשר נתקבלה. במסגרת ההחלטה בבקשת הרשות לערער, נדחתה התביעה. פסק הדין, הראשון והיחיד, בו נדחתה התביעה, הוא פסק דין בית המשפט המחוזי. מנקודת מבט זו, יש לראות את החלטת בית המשפט המחוזי לא רק כפסק דין של ערכאה ערעורית, אלא גם כהכרעה סופית ראשונית בהליך.

על פסק דין המסיים דיון בתובענה עומדת זכות חוקתית לערער. כך נקבע בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, הקובע כי "פסק דין של בית משפט בערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות". אמנם, בית המשפט המחוזי לא ישב, במקרה זה, כערכאה ראשונה, כי אם כערכאת ערעור. ברם, הכרעתו לדחות את התביעה הינה פעולה מובהקת של ערכאה דיונית. פעולה זו הינה, במהותה, פסק דין המכריע, לראשונה, בתובענה כולה. על פסק דין כזה מעניק הדין זכות לערער.

6.ניתן למצוא תימוכין לגישה זו בפסק דינו של בית משפט זה בבש"א 7338/01 וינברג דורון נ' כהנא, פ"ד נו(2) 913. באותה פרשה, התעוררה השאלה כיצד יש לתקוף החלטה של בית משפט מחוזי, אשר הורה על דחיית הליך על הסף, ובכך הפך החלטה (אחרת) של רשם בית המשפט המחוזי בבקשה לדחות הליך על הסף. בית משפט זה פסק, כי יש להגיש על ההחלטה האמורה ערעור בזכות. הטעם לכך היה, שהחלטת בית המשפט המחוזי אשר קיבלה את הערעור היתה "פסק דין, המאחד בתוכו הן את ההחלטה לבטל את קביעת הרשם והן את תוצאתה - מתן פסק דין הדוחה את התובענה." על רקע זה נקבע, כי על פסק הדין ניתן לערער בזכות (השוו להחלטת כב' השופט בך בבש"א 1377/95 בן שטרית נ' צים תקדין עליון 95(2) 1053, שם הגיע בית המשפט לתוצאה אחרת במצב עובדתי דומה).

קיים דימיון ניכר בין המצב שנדון באותה פרשה לבין המצב הנדון בהליך שבפניי. עם זאת, יתכן לסבור כי יש לאבחן בין המקרה שבפניי לבין המקרה שנדון בעניין וינברג הנזכר לעיל. לשם כך, יש להסביר במלים אחדות את הגיונה של הילכת וינברג והלכות הדומות לה. בפרשת וינברג, כמו גם בפרשות שנזכרו בה, נדון מקרה של ערעור על החלטת רשם. בית המשפט המחוזי, באותה פרשה, נתן פסק דין המסיים את הדיון בתובענה, ולעניין זה נקבע כי קיים ערעור בזכות על פסק הדין. ברם, כאשר מדובר בפסק דין של רשם, הוא ניתן לערעור בזכות לערכאה גבוהה יותר, ככל פסק דין אחר של הערכאה בה מכהן הרשם (ראו סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984). הואיל ובית המשפט המחוזי, המקבל ערעור על החלטת רשם, יכול להחזיר את הדיון לרשם על מנת שהלה יתן פסק דין, והואיל שאין חולק כי במקרה כזה היתה נתונה זכות ערעור לבית המשפט העליון, לא נמצא טעם ממשי להבחין בין אפשרות זו לבין מתן פסק דין הדוחה את התובענה, במסגרת ההליך הערעורי שהתברר בבית המשפט המחוזי כנגד החלטת הרשם. לפיכך, הוכר דבר קיומו של ערעור בזכות לבית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת רשם (ראו לקו חשיבה זה בדברי כב' השופט ש' לוין בע"א 13/80 הסמינר למורות נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד לו(1) 267).

נוכח הסבר זה, ברור כי המקרה שבפניי אינו נופל במישרין לגדרי הילכת וינברג. אכן, אילו היה בית משפט קמא פועל ברוח הגיונה של הילכת וינברג, ומחזיר את התיק לבית משפט השלום על מנת שזה ידחה את התובענה, לא היתה נתונה זכות לערער לבית משפט זה, כי אם לבית המשפט המחוזי. בכך שונה המקרה שבפניי מזה שנדון בעניין וינברג. במאמר מוסגר יצויין, כי התוצאה של ערעור לערכאה שכבר דנה פעם אחת בהליך היא על פניה תוצאה בלתי רצויה, שכן היה בה כדי לחייב את בית המשפט המחוזי, בפועל, לשבת פעם נוספת בהליך ערעורי אשר כבר דן בו במותב אחר.

7.נראה לי, כי הכף נוטה לטובת ההכרה בקיומו של ערעור בזכות במקרה שבפניי. ביסוד מסקנתי זו עומדים שלושה טעמים עיקריים.

ראשית, כבר נקבע בעבר, כי די בכך שקיימת זכות ערעור על מרכיב אחד של החלטה, על מנת שניתן יהיה לתקוף, במסגרת הערעור בזכות, גם עניינים שברגיל היו נתונים לתקיפה בדרך של ערעור ברשות בלבד (ראו ע"א 7400/00 יוסי חסון חברה להשקעות בע"מ נ' ועד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי בתל אביב יפו, תקדין עליון 195 (1) 2001). ברוח דומה נפסק גם בפרשת וינברג הנ"ל. הואיל ועל המרכיב של פסק דין בהחלטת הערכאה הקודמת קיימת זכות ערעור, נראה כי ניתן לכלול, במסגרת ערעור בזכות על מרכיב זה, נימוקים הנוגעים לחלקים האחרים של החלטה זו.

שנית, קבלת הטענה כי למערער לא עומדת זכות לערער לבית משפט זה נוטלת ממנה את הזכות לכך שטענותיה כנגד דחיית תביעתה יישמעו בפניי הרכב של שלושה שופטים. אכן, בין שהליך ערעורי על דחיית תביעה אזרחית מתברר בבית המשפט המחוזי, ובין שהוא מתברר בבית משפט זה, קבע המחוקק כי המותב המוסמך להכריע בו הוא של שלושה שופטים (ראו סעיפים 37(א)(2) לחוק בתי המשפט, וסעיף 26, רישא, לחוק האמור). עד עתה, בשל האופן בו התגלגל ההליך, נשמע עניינו של המערער בפניי שופט דן יחיד בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי. שלילת זכותו של המערער, אשר תביעתו נדחתה בפסק דין סופי, להביא את עניינו לעיונו של הרכב של שלושה שופטים, שוללת ממנו מרכיב חשוב של הזכות הערעורית, כפי שזו עוצבה בדין (לקשר בין זכות הערעור על פסק דין סופי לבין ההרכב היושב בדין, ראו בש"פ 7438/01 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 345). אכן, ברוח זו כבר צוין, בהקשר אחר, כי "הדיון בבקשה לרשות ערעור איננו יכול לשמש תחליף לדיון לפני ערכאת ערעור, הן מכיוון שהרכב בית המשפט שונה בשני המקרים, והן מכיוון שבדיון בבקשה לרשות ערעור שיקולי בית המשפט שונים באופן יסודי מהשיקולים בדיון, שמתקיים לגופו של עניין." (דברי כב' השופט י' כהן בהמ' 645/79 סטלה שירותי מכוניות בע"מ נ' חברת נתיבי איילון בע"מ, פ"ד לה(3) 437).

נראה לי, כי שיקול זה גובר על השיקול המתמקד בכך שעניינו של המערער כבר הובא בפניי שתי ערכאות, ומצדיק הכרה בקיומו של ערעור בזכות בהליך זה.

שלישית, התוצאה אליה הגעתי מעוגנת גם בכלל הפרשני המעדיף, במקרה של אי בהירות, את ההכרה באפשרות של ערעור על פני אי ההכרה באפשרות זו (ראו דברי כב' השופט א' גולדברג בבש"פ 2708/95 שפיגל נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (3) 221, בפיסקה 11 להחלטה; ראו גם ר"ע 587/83 ועד הבית ברחוב תנועת המרי 2 נ ' ירדני, פ"ד לח(4) 487). עיקרון זה נקבע על רקע ההכרה בחשיבותה של זכות הערעור ".. לשם הבטחת מערכת שיפוט תקינה והוגנת" (דברי כב' הנשיא שמגר בבג"צ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון, פ"ד מב(1) 353, בעמוד 363). נראה כי יש לייחס לו משקל מוגבר, נוכח ההכרה החוקתית בזכות הערעור בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, ובקביעה כי זכות הערעור היא זכות יסוד (דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן בבג"צ 5580/98 סופר נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נד(4) 319, בפיסקה 13). על פי גישה זו, אף כי המקרה שבפניי הוא מקרה גבולי לעניין קיומה של זכות ערעור, ואין הוא נקי מספקות, נראה לי כי יש להעדיף את ההכרה בזכות זו על פני שלילתה בנסיבות העניין.

8.יצוין, בשולי הדברים, כי עוד לפני כ-30 שנה עמד בית משפט זה על בעיה דומה בכל הנוגע להשגה על החלטות של בית משפט השלום הנוגעות לבקשה למחיקה על הסף. בע"א 251/70 קטיביץ נ' הלמן פ"ד כד(2) 21 דחה בית משפט השלום בקשה למחיקה, ובית המשפט המחוזי, בהרכב של שופט אחד, קיבל את הערעור על החלטה זו. משמעות הדבר היתה פסק דין של מחיקת התובענה. התעוררה השאלה האם פעל בית המשפט המחוזי כדין כאשר ישב בהרכב של שופט אחד. בית המשפט העליון השיב לשאלה זו בחיוב, אך העיר את הדברים הבאים:

"מבחינת היעילות הדיונית אין דעתי נוחה מתוצאה זו. מחיקת תביעה מסיימת את מלאכתו של בית-משפט השלום, כדברי ד"ר זוסמן, ואין ספק שכמוה כפסק-דין שניתן לערער עליו, בזכות, לפני בית-המשפט המחוזי בהרכב של שלושה. אי-מחיקת תביעה, לעומת זאת, אינה סוף פסוק, ומבחינה זו היא "החלטה אחרת" לכל דבר. אך אם יתקבל הערעור שהוגש על החלטה כזאת לאחר נטילת רשות, הרי לעיצומו של דבר, שוב הושם קץ לתביעה, וקשה להבין ולהצדיק, מדוע לא זכה התובע לדיון בערעור שהוגש נגדו בהרכב מלא של שלושה . במקרה דנן החזיר השופט המלומד את התביעה לבית-משפט השלום "לשם מחיקה", ומכאן משתמע, כביכול, שלכשתימחק התביעה בבית-משפט השלום, תהא הדרך פתוחה בפני התובעת לערער על מחיקת תביעתה לבית-המשפט המחוזי וזה ידון בענין, הפעם בהרכב של שלושה. אך גם פתרון זה אינו פתרון. ראשית, אם אפשר יהא לערער על מחיקת התביעה, ייצא שכרו של סעיף 15 (ב) [כיום סעיף 37(ב) לחוק בתי המשפט – ע.ש.] בהפסדו ובסופו של דבר נמצא שדנו בענין לא רק שלושה שופטים אלא ארבעה. ושנית, נראה כי הדיון בערעור לפני שלושה שופטים עלול להיתקל בטענת מעשה-בית-דין. נמצא שאין למצוא לבעיה שלפנינו פתרון מניח את הדעת ורצוי שתזכה לתשומת לב המחוקק."

(ההדגשות הוספו – ע.ש.)

חרף דברים אלה, לא שינה המחוקק את התבנית החקיקתית הנוגעת לסוגיה שבפניי. במצב זה, אין מנוס מהידרשות לשאלת קיומה של זכות לערער בנסיבות העניין שבפניי.

9.התוצאה היא, כי אין מקום למחיקת הערעור. אוסיף, מעבר לנחוץ, כי גם אילו סברתי שלא עומדת למערער הזכות לערער על החלטת הערכאה הקודמת, נראה לי כי המדובר במקרה מובהק של אי בהירות בדין, המצדיקה הארכת מועד, כפי שאף ביקש המערער לחילופין, לשם הגשת בקשת רשות לערער. נוכח מסקנתי כי ההליך הוגש כדין, אין צורך במתן ארכה כאמור.

עניין הערבון

10.על רקע מסקנתי זו, אוכל לפנות לשאלת הפטור מהפקדת ערבון בהליך זה. המשיבה אינה חולקת על טענות המערער למצוקה כלכלית, אך טוענת כי סיכויי ההליך נמוכים. לא אוכל לקבוע, נוכח עיון בהודעת הערעור ובפסק דין הערכאה הקודמת, כי ההליך הוא הליך סרק, חסר כל טענה ממשית. במצב זה, ונוכח מעמדם היחסי של הצדדים (נפגע מול חברת ביטוח), נראה לי כי ניתן להעתר לבקשה. אני פוטר, אפוא, את המערער מהפקדת ערבון בהליך שבכותרת. ההליך יימשך כסידרו.