עע"מ 3307/04 קול אחר בגליל נ. המועצה האזורית משגב

בפניי בקשה לפטור את המערערות מהפקדת ערבון בהליך שבכותרת. לטענת המערערות, המדובר בהליך של ערעור על פסק דין בעתירה מינהלית, אשר עניינו במדיניות של המשיבים שלא לאפשר פעילות פוליטית או מעין פוליטית בכל המקומות הציבוריים שבמיתחם השירותים של המשיבה 1. המערערות טוענות, כי פסק הדין נשוא ההליך פגע פגיעה חמורה בחופש הביטוי הפוליטי. עוד נטען, כי המבקשת 1 הינה עמותה ללא מטרת רווח, שמשאביה ומקורותיה מוגבלים. אשר למשיבה 2, האגודה לזכויות האזרח, נטען כי חיובה בהפקדת ערבון בהליך מסוג זה עלול לפגוע אנושות ביכולתה להעניק סעד משפטי בזכויות אדם.

מקורה של החובה להפקיד ערבון בהליך זה נמצא בתקנה 34 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א – 2000. תקנה זו מפנה, בכל הנוגע לערעור המתברר בבית משפט זה, כנגד החלטה של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, להוראות תקנות סדר הדין האזרחי. בכלל הוראות אלה מצויות הוראות שונות, המחייבות את מגיש הערעור בהפקדת ערבון להבטחת הוצאות בעל הדין שכנגד. הגיונן של הוראות אלה יפה גם לערעורים בעניינים מינהליים, שכן משעה שפסק בית משפט לטובת בעל דין, נסתרת ההנחה המקורית בדבר שיוויון בין בעלי הדין, ומן הראוי כי בעל דין שעמדתו נדחתה יערוב להוצאות בעל הדין שכנגד, אשר מוצא עצמו נושא בהוצאות בהיותו משיב להליך ערעורי, אף כי זכה בדין.

עם זאת, במקרים בהם מדובר בעתירה שיש בה עניין ציבורי, קיים אינטרס שלא להכביד יתר על המידה בקביעת ערבון. אינטרס זה נובע מן הצורך במנגנונים של פיקוח על החלטות הרשות בעניינים מסוג זה, אשר אף כרוכה בהם, לא אחת, פגיעה אפשרית בזכויות הפרט. ברוח זו נאמרו בעע"ם 1545/02 יערי נ' מדינת ישראל משרד האוצר, תק-על 2002(2), 6, שם היה מדובר בהליך שעניינו בחוק חופש המידע, הדברים הבאים:

"אכן, העובדה שעילת המבקש מבוססת על חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 איננה מצדיקה מתן פטור. חובת ההפקדה נועדה להבטיח את אינטרס המשיבים בהליך.

התעלמות מחובת ההפקדה עלולה להכביד על המשיבים, לעודד הליכי סרק, ובעיקר לחייב את המשיבים להיזקק להליכים משפטיים נוספים לצורך גביית הוצאות, אם ייפסקו לטובתם. ריבוי הליכים משפטיים שעניינם גביית הוצאות עלול להכביד על הצדדים ועל בתי המשפט גם יחד, ובסופו של דבר להוביל לחסימת שערי בתי המשפט עקב ריבוי הליכים והתמשכותם.

יחד עם זאת, הכלל הוא שבהליכים מינהליים שיעור הערבון שנקבע אינו גבוה. בסוג זה של הליכים קביעת ערבון בשיעור גבוה עלולה להרתיע עתירות בעניינים שערכם הכלכלי ליחיד אינו גדול, אך הם בעלי משמעות חברתית או ציבורית. קביעת ערבון בשיעור גבוה עלולה לפגוע באינטרס הציבורי הקיים בהעצמת הפיקוח על השלטון המרכזי והמקומי (עע"מ 1545/02 א', יערי נ' מדינת ישראל)."

בדברים אלה יש ביטוי לאפשרות כי גם עותר אשר בפיו טענות בעלות היבט ציבורי כללי יחוייב בהוצאות, במקרה מתאים (ראו, למשל, בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון נ' המועצה הארצית לתיכנון ולבניה, פ"ד מה(3) 678). מנגד, יש בהם ביטוי גם לצורך שלא להניח מחסומים גבוהים מדי בפני הליכים מינהליים, אשר עשויה להיות להם השלכה ישירה על זכויות הפרט. מובן, כי אין בדברים אלה כדי למנוע מתן פטור מהפקדת ערבון מקום בו הוכחה אי יכולת כלכלית להפקידו, כאשר ההליך הערעורי מגלה טענות הראויות לבירור.

נראה לי, כי מן הראוי להחיל איזון דומה על המקרה שבפניי. במקרה זה, לא הונחה תשתית של ממש בדבר יכולתן הכלכלית של המערערות. הטענה הכללית שבבקשה שבפניי, אשר נטענה בלא תצהיר ובלא עובדות הנוגעות למצבן הכלכלי של המערערות, אינה יכולה להוות בסיס מספיק למתן פטור מהפקדת ערבון. עם זאת, נוכח השיקולים המפורטים לעיל, אני סבור כי ניתן להסתפק, בנסיבות מקרה זה, בערבון בשיעור נמוך יחסית של 6,000 ₪. הערבון יופקד תוך 15 ימים מקבלת החלטה זו, ולא – יידחה ההליך, בלא צורך בכל הודעה נוספת. אין צו להוצאות בבקשה זו.