ע"פ 4765/98 נידאל אבו סעדה נ. מדינת ישראל

בפנינו בקשה לפיצוי בשל מעצר והוצאות הגנה, שהוגשה על ידי המבקש בהתאם להוראות סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז1977-.

המבקש נעצר ביום 24.9.97, בחשד כי בעת שהיה עציר מינהלי בכלא מגידו רצח ביחד עם שניים אחרים עציר מינהלי אחר. עם תום החקירה, הוגש נגד המבקש כתב אישום בו יוחסה לו האחריות לרצח האמור. מעצרו של המבקש הוארך מעת לעת בבית המשפט המחוזי בנצרת, עד לסיום ההליכים נגדו בהרשעתו בביצוע הרצח, בגינו נגזר עליו עונש של מאסר עולם.

הרשעתו של המבקש התבססה בעיקר על עדותו היחידה של עציר מינהלי אחר - שהיה עצור בשעתו יחד עם המבקש - בשם זאקזק. על חומר החקירה שלא הוצג לעיונו של ב"כ של המבקש, הוטל חסיון על ידי השר לביטחון פנים מכח הוראותיו של סעיף 45 לפקודת הראיות; ומשבקש ב"כ של המבקש להסיר את החסיון - הצהירה ב"כ התביעה כי אין בחומר החסוי דבר העשוי לסייע לסניגור בהגנה על המבקש. בית המשפט שעיין בחומר האמור, הגיע גם הוא למסקנה דומה.

במצב דברים זה הושאר החסיון על כנו.

המבקש ערער על הרשעתו לבית משפט זה. עם פתיחת הדיון בערעור, הודיע ב"כ המדינה: כי משעיין בחומר החקירה כולו - לרבות החלק החסוי - התברר לו כי כלולות בו ראיות, שהיה בכוחן, על פי טיבן, לשמש בסיס לכירסום של ממש במהימנות הגירסה שהציג זאקזק בבית המשפט; וכי המדינה מסכימה להחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי לשמיעת עדותו של זאקזק מחדש, על רקע גילוי החומר החסוי - ככל שהוא דרוש לחקירתו של זאקזק - לסניגור. זאת, בתנאי שיהיה בידי המדינה לגרום להתייצבותו של זאקזק בבית המשפט, לאחר שבינתיים עזב את הארץ לירדן. משהתברר כי לא ניתן לגרום להתייצבותו של זאקזק בבית המשפט כאמור, הביעה התביעה את דעתה שיש "לזכות את המערער מן הספק".

בית משפט זה בחן את את החומר החסוי שנמנע מן הסניגור במהלך משפטו של המבקש; והגיע לכלל מסקנה כי יש לזכותו זיכוי מלא - ולא מחמת הספק בלבד - בהתחשב בכוחו הסגולי להשמיט את הקרקע מתחת להרשעה על פי עדותו היחידה של זאקזק.

ביקשנו את תגובת המדינה לבקשה. בתגובתה, מדגישה המדינה כי הגורמים שטיפלו בתיק מטעמה פעלו בתום לב; וכי אין לומר "שלא היה יסוד להאשמה". יחד עם זאת, אין המדינה חולקת על כך, כי התקיימו במקרה דנא "נסיבות אחרות המצדיקות" תשלום הוצאות הגנתו של המבקש, כלשון סעיף 80(א) הנ"ל. לצורך קביעת סכום הפיצוי יש, לשיטתי, להחזיר את הדיון בדבר לערכאה הדיונית; וזאת בהתאם להוראות של תקנה 2 לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב1982-.

עמדת המדינה מקובלת עלינו. תקנה 2 לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר) התשמ"ב1982-, קובעת במפורש כי: "בקשה תוגש לבית משפט עם תום הדיון בענין המעצר, האישום או המאסר של המבקש; הוגשה הבקשה לאחר סיום הדיון, תוגש לערכאה הראשונה שדנה בענינו של המבקש " (ההדגשה שלנו - י.ק.).

במצב דברים זה אנו מחליטים להעביר את הבקשה שבפנינו לבית המשפט המחוזי בנצרת - שהוא "הערכאה הראשונה שדנה בענינו של המבקש" - לקיום הדיון הדרוש לקביעת סכום הפיצוי.

המזכירות תעביר איפוא את בקשתו של המבקש לתשלום הוצאות ההגנה מאוצר המדינה לנשיא בית המשפט המחוזי בנצרת אשר יקבע את המותב שידון בה.