דנ"א 7709/01 נ.ס.נ.ר. ייצור ושווק בע"מ נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הפקדת ערבון. הטיפול בבקשה הועבר אליי על ידי כב' השופט חשין, המטפל בעתירה לדיון נוסף.

1.העתירה לדיון נוסף שבכותרת הוגשה ביום 7.10.01. לאחר שנקבע ערבון בסך 100,000 ₪, ונדחתה בקשה להפחתתו, נקבע בערעור כי הערבון יועמד על 40,000 ₪. על פי החומר שבפניי, ביום 20.2.02 הודע לבא כוח המבקשים על כך, שעליו להפקיד את הערבון בתוך 30 ימים. מן הבקשה שבפניי עולה, כי הערבון לא הופקד בשל טעות, והערבות הבנקאית, אשר הוצאה כבר ביום 28.2.02, לא הופקדה בשל כך שנשכחה בכספת משרדו של בא כוח המבקשים, ביחד עם ערבות בתיק נוסף. לאחר קבלת הודעה על רישום ההליך לדחייה בהעדר הפקדת ערבון, פנו המבקשים בבקשה למתן ארכה.

2.נקודת המוצא לדיון נמצאת בתקנה 7 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984. על פי הוראה זו, רשאי נשיא בית המשפט העליון להאריך את המועד להפקדת ערובה, "אם נתבקש לכך לפני תום המועד ואם ראה טעם מספיק להארכה". חרף לשונה של הוראה זו, כבר נפסק בעבר, כי "אין הדבר מהווה בהכרח סוף פסוק. במקרים הראויים יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו הטבועה ויאפשר הארכת מועד, על מנת שלא להפוך את סדרי הדין 'למיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר -מינן'" (ראו דנג"צ 5566/98 צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום בחדרה , דינים עליון נה 106).

באותה פרשה, נעתר בית המשפט לבקשה למתן ארכה, חרף רשלנות מצד המבקש. נקבע, על רקע טיבו של העניין בו נדון שמו הטוב של המבקש שם, כי לעניין זה יש לאזן בין "... בין הסדר הדיוני והנזק הפוטנציאלי למשיבים .. מזה לבין זכויותיו של העותר והנזק שייגרם לו כתוצאה מאי קבלת בקשתו מזה". רשלנותו של המבקש שם קיבלה ביטוי בפסיקת הוצאות לטובת המשיבים שם, וכן לטובת אוצר המדינה.

בית המשפט נעתר לבקשת ארכה להפקדת ערבון במסגרת עתירה לדיון נוסף גם בפרשת דנ"א 7325/95 קראוס נ' ידיעות אחרונות , דינים עליון מג 736, שם ניתנה ארכה כאשר הבקשה הוגשה באיחור של יומים, על רקע מחלת בא כוחו של העותר שם.

3.השאלה, אפוא, אינה שאלה של סמכות, כי אם של שיקול דעת. ניתן להניח, כי בחלוף המועד להפקדת הערבון יהא הנטל הרובץ על מבקש הארכה כבד מזה הרובץ עליו בטרם חלף מועד זה. בהקשר זה יש גם לתת את הדעת לדינים הנוגעים למועדי הדיון בעתירה לדיון נוסף. אכן, בדין נקבע מועד קצר לצורך הגשת העתירה לדיון נוסף (15 ימים), אשר תחילתו, שלא כרגיל, אינה עם המצאת פסק הדין אלא עם נתינתו. בכל הנוגע להארכת מועד זה נקבעה בדין דרישה לטעמים מיוחדים, אשר נתפרשה בפסיקה באורח קפדני, על רקע הצורך בהבטחת סופיותם של פסקי דין נשוא עתירות לדיון נוסף (ראו המ' 589/68 האניה אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כב(3) 699).

4.כל אלה מקרינים על הדיון בבקשה להארכת מועד להפקדת ערבון במסגרת עתירה לדיון נוסף. הם מצביעים על כך, שעל פני טווח האפשרויות הנורמטיביות הבאות בחשבון, הגישה במסגרת הליך זה לבקשה להארכת מועד להפקדת פיקדון תהיה ליברלית פחות מזו הנהוגה בבקשות דומות המוגשות בגדרי ערעור (לגישה האמורה, המבכרת ברגיל את אינטרס מפקיד הערובה במצוי ההליך לגופו, ראו בש"א 3780/98 רוזן נ' כפר הרי"ף כפר שיתופי להתיישבות, פ"ד נב(3) 625). הדברים אמורים בוודאי בבקשה להארכת מועד להפקדת ערבון המוגשת באיחור.

עם זאת, אין בכך כדי להציב דרישה פורמלית ל"טעם מיוחד" לצורך קבלתה של בקשה כזו. דרישה כזו אינה קבועה בדין, ואף במקרים הנזכרים לעיל לא הוצבה דרישה כאמור. אכן, פרשת צירינסקי הנ"ל היא מקרה מובהק בו לא

התקיים טעם מיוחד למתן ארכה, במובנו המקובל, וחרף זאת ניתנה ארכה, תוך חיוב הולם בהוצאות. בשל כך, אין לקבל את גישת המשיבה לפיה, רק במקרים יוצאי דופן, שעניינם תקלות של הרגע האחרון, או במקרי חירום שלא ניתן להתגבר עליהם, ניתן יהיה להעתר לבקשה להארכת מועד מן הסוג שבפניי. אכן, בטענה זו, מתעלמת המשיבה לגמרי מן ההחלטה בעניין צירינסקי הנ"ל, ואינה מתייחסת אליה כלל. במצב זה, תלויה הטענה על בלימה, ואיני רואה מקום לקבלה.

5.כיצד עומדים הדברים במקרה שבפניי?

(א) אשר לטענת המשיבה כי היה צורך בהמצאת תצהיר מטעם המבקשים, וכי לא נמסרו פרטים מהותיים בדבר מהות הטעות בה מדובר, אני סבור כי בנסיבות מקרה זה אין בכך כדי לשנות מן התוצאה. אין חולק, כי ברגיל טעונה בקשה למתן ארכה הגשתו של תצהיר מטעם המבקש. עם זאת, במקרה זה המדובר בבקשה, בה מוסר בא כוח המבקשת הסבר הכולל פרטים הידועים לו מכוח היותו בעל משרד עורכי הדין הנוגע בדבר, בבקשה עליה הוא חתום. אני סבור, כי בנסיבות העניין די בכך, וכי אין צורך בתצהיר מפורט של שני המתמחים הנזכרים בבקשה, לצורך היעתרות לה.

(ב) לגופם של דברים. אין חולק, כי אי הפקדת הערבון במועד נבעה מתקלה במשרדו של בא כוח המבקשים, לאחר שהערבות הבנקאית הוצאה תוך זמן קצר, ונשכחה בטעות בכספת שבמשרד באי הכוח. אף כי יש בכך לכאורה משום סטייה מן החובה לפעול בשקידה סבירה, וניתן היה לצפות כי הטעות תתגלה מבעוד מועד, עדיין נראה לי כי אין מדובר בזלזול בבית המשפט או בבעל הדין שכנגד. אכן, דומה כי זהו מקרה המשקף בעיקרו העדר זלזול, ומעיד דווקא על רצון כן להבטיח את זכויותיו של בעל הדין שכנגד, אשר אף תורגם לכתחילה למעשה תוך שקידה סבירה, ואשר בשל טעות בעלת אופי משרדי לא הובא להשלמתו במועד.

(ג) אף במסגרת הדרישה לטעמים מיוחדים למתן ארכה – דרישה, אשר אינה ניצבת במקרה שבפניי – חל ריכוך בפסיקה, והתגברה הנטייה להכיר בטעות משרדית כטעם מיוחד למתן ארכה, מקום בו לא התגבשה ציפיה בפועל של בעל הדין שכנגד המבוססת על חלוף המועד שנקבע (ראו ע"א 7910/00 מדינת ישראל נ' ויסמן, פ"ד נה(2) 397). ריכוך זה הינו חלק ממגמה כללית בהלכה הנוגעת להארכת מועדים, אשר בגידרה ניתן בהחלטה בסוג של עניינים משקל מוגבר למידת הפגיעה בציפיותיו של בעל הדין שכנגד (ראו רע"א 9073/01 פרנקו – סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, לא פורסם).

דברים אלה חלים במקרה שבפני, ואף מקל וחומר. בהעדר מועד הקבוע בדין להפקדת הערבון, ספק רב בעיני אם מלכתחילה נוצרה למשיבה ציפיה מוגנת להפקדת הערבון עד ליום מסויים דווקא. זאת ועוד, המשיבה אף אינה טוענת, ולו ברמז, כי הייתה ערה למועד המדוייק בו נתקבלה ההודעה על הפקדת הערבון אצל המבקש. אכן, המשיבה אף לא עתרה, בשום שלב, לדחיית העתירה לדיון נוסף באין ערבון. ממילא אין היא יכולה לטעון, ואף אינה טוענת, כי פיתחה ציפיה כלשהי להפקדת הערובה עד ליום 24.3.02 דווקא, הוא המועד האחרון להפקדת הערובה על פי הדין (ראו סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981).

(ד) לכך מצטרפת מידתו הקטנה של האיחור. הבקשה לארכה הוגשה, יחד עם הערבות הבנקאית, ביום 27.3.02. גם לגישת המשיבה, לפיה המועד האחרון להגשת הערובה היה ביום 22.3.02, המדובר לכל היותר באיחור של ימים אחדים. אמנם, בקשת הארכה לא קובלה באותו מועד, בשל העדר תגובה של בעל הדין שכנגד, אך מן החומר עולה כי זמן קצר אחרי כן, ביום 31.3.02, הועברה הבקשה לתגובת בעל הדין שכנגד, אשר הגיש את תגובתו ביום 15.4.02. מידת האיחור בה מדובר היא, אפוא, קטנה. במצב זה, אף מבחינת ניהול הדיון בעתירה לדיון נוסף, לא מצאתי כי האיחור בהפקדת הערבון הביא להשתהות כה משמעותית בדיון, אשר יש בה כדי להכריע את הכף, ולהביא לדחיית הבקשה בלא שניתן למבקשים יומם בבית המשפט. אכן, דחיית הבקשה במצב זה תהא תוצאה בלתי מידתית ביחס לחומרת המחדל בו מדובר, ולכך איני מוצא כל הצדקה. נראה לי, כי בדומה לפרשת צירינסקי

הנ"ל, ניתן בהחלט להסתפק במקרה זה בפסיקת הוצאות הולמת לטובת המשיבה, תוך מתן ארכה, וכי תוצאה זו יהא בה כדי לאזן נכונה בין האינטרסים השונים המתמודדים במקרה זה.

(ה) אוסיף, כי איני רואה מקום, במסגרת בקשה למתן ארכה לצורך הפקדת ערובה, להידרש לסיכויי ההליך. הבקשה לדיון נוסף הוגשה במסגרת המועדים שבדין. עתה, אין עוד חולק על חובת המבקשים לערוב להוצאות המשיב. המחלוקת היחידה היא בעניין עיתוי הפקדת הערובה. בהקשר זה, ובנסיבות המקרה, אינני רואה מקום לקבוע, כדרישת סף בדרכו של העותר להפקיד ערובה להוצאות בעל הדין שכנגד, שיש לבחון את סיכויי ההליך. במקרה כגון זה, הבקשה למתן ארכה להפקדת הערבון אינה מחוללת שינוי משמעותי בתמונת ההליכים או במעמדם היחסי של הצדדים. לא טמונה בה פגיעה משמעותית באינטרס ראוי להגנה של המשיבה. במצב זה, איני רואה כל טעם רציונלי להתלות את הבקשה בבחינה של סיכויי ההליך. אוסיף, כי בדומה לעניין צירינסקי הנ"ל, ובלא לחוות כל דיעה לגופו של עניין, לכאורה עומד על כפות המאזנים אינטרס כבד משקל של המבקשים, ואף בכך יש כדי לתמוך בהיעתרות לבקשתם, באופן שימנע דחיית ההליך שנקטו בלא שזה נשמע לגופו.

סוף דבר, החלטתי להעתר לבקשה. עם זאת, המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בגין בקשה זו, בסך 2,000 ₪. לסכום זה יצורף מע"מ כדין, והוא ישא הפרשי הצמדה ורבית מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.