ע"א 2252/17 אילנה שרעבי נ. אהרון אריק לוי

בקשה לסעד זמני בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת י' קראי-גירון ) מיום 31.1.2017 בת"א 43180-10-14 אשר דחה את תביעת המערערת למתן פסק דין הצהרתי לפיו היא זכאית להירשם בספרי המשיבה 8 (להלן: עמידר ) כבעלת הזכויות בדירה מספר 2 ברחוב רמז (כיום רחוב השחף) 153 בפרדס חנה-כרכור (להלן: הדירה ).

1.

המערערת היא בת זוגו של המשיב 5 (להלן: מר לוי ). המשיבה 6 (להלן: גב' לוי ) היא גרושתו של מר לוי והמשיבים 4-1 הנם ילדיהם המשותפים (להלן: הילדים ). מר וגב' לוי נישאו זה לזו בשנת 1976 ובשנת 1980 נרשמו בספרי עמידר כבעלי הזכויות בדירה שבנדון, אותה רכשו באמצעות הלוואה מובטחת שנטלו מבנק לפיתוח ולמשכנתאות בע"מ אשר המשיב 7 (להלן: בנק דיסקונט ) בא בנעליו. בשנת 1990 התגרשו מר וגב' לוי ובמסגרת הסכם הגירושין עליו חתמו נקבע כי מר לוי יעביר את זכויותיו בדירה לילדיו ואילו הגב' לוי תהיה זכאית להמשיך להתגורר בדירה למשך כל ימי חייה (להלן: הסכם הגירושין ). מספר שנים לאחר מכן החל מר לוי לנהל מערכת יחסים זוגית עם המערערת וביום 12.11.1994 חתם עמה על הסכם לפיו הוא מעביר לה את זכויותיו ואת זכויותיה של הגב' לוי בדירה. בשנת 2010 הוכרז מר לוי כפושט רגל ומספר חודשים לאחר מכן פתחה גם המערערת בהליכי פשיטת רגל שהופסקו בשנת 2011. בשנת 2014 ניתן למר לוי הפטר וזאת בכפוף להתחייבותו להעביר את זכויותיו בדירה לנאמן ולאפשר לבנק דיסקונט לממשן. בחודש אוקטובר של אותה השנה הגישה המערערת לבית המשפט קמא תביעה בה עתרה להצהיר כי היא זכאית להירשם בספרי עמידר כבעלת הזכויות בדירה מכוח ההסכם שכרתה עם מר לוי בשנת 1994.

2.

בית המשפט קמא דחה את התביעה וחייב את המערערת בתשלום הוצאות בסך 40,000 ש"ח. בית המשפט קמא קבע כי המערערת מושתקת מלטעון שהיא בעלת הזכויות בדירה מן הטעם שהצהירה הצהרות סותרות במסגרת הליכים משפטיים אחרים. עוד קבע בית המשפט קמא כי המערערת לא הוכיחה שההסכם משנת 1994 שעליו מבוססת תביעתה הוא הסכם בר תוקף. בית המשפט קמא קבע כי גרסתם של המערערת ושל מר לוי בנוגע לתוכנו של ההסכם ונסיבות כריתתו אינה מתיישבת עם הצהרות שנתנו בהליכים אחרים ודיווחים שהעבירו לרשויות ולא ניתן לבסס ממצא כלשהו על סמך עדותם. כן נקבע כי גם התנהלותם של המערערת ומר לוי בשנים שלאחר חתימת ההסכם מלמדת כי לא מדובר בהסכם בר תוקף אשר הצדדים פעלו על פיו. לבסוף נקבע כי מר לוי וויתר על זכויותיו בדירה לטובת ילדיו ומכאן שבעת כריתת ההסכם כלל לא היו לו זכויות בדירה שאותן היה באפשרותו להעביר למערערת. מטעמים אלו כולם קבע בית המשפט קמא כי המערערת לא הוכיחה כי היא זכאית להירשם כבעלת הזכויות בדירה.

3.

המערערת הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא ובד בבד הגישה בקשה לסעד זמני במסגרתה היא עותרת לעכב את ההליכים לפינוי הדירה ומימושה. לטענת המערערת, בפסק דינו של בית המשפט קמא נפלו טעויות מרובות ועל כן יש סיכוי טוב שהוא יהפך בערעור. עוד טוענת המערערת כי אם לא יינתן הסעד הזמני המבוקש תפונה הדירה מיושביה ותימכר לצדדים שלישיים ומכאן שמאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לעבר קבלת הבקשה. גב' לוי וילדיה, בנק דיסקונט והנאמן לנכסיו של מר לוי טוענים מנגד כי המערערת מבקשת להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט קמא ולפיכך סיכויי הערעור הם קלושים. עוד נטען כי המערערת אינה מתגוררת בדירה אלא בכתובת אחרת ולפיכך לא ייגרם לה נזק של ממש אם הדירה תפונה ותימכר לצדדים שלישיים, לא כל שכן נזק שלא ניתן לפצות עליו בכסף.

4.

דין הבקשה לסעד זמני להידחות.

הלכה היא כי על מערער המבקש סעד זמני לתקופת הערעור להראות כי סיכויי ערעורו טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו (ראו: ע"א 9895/16 קידר נ' קידר , פסקאות 13-12 (2.2.2017)). תנאים אלו אינם מתקיימים בענייננו. המערערת מבקשת להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית ולפיכך ניתן לומר בזהירות ומבלי לטעת בכך מסמרות כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. באשר לשיקולי מאזן הנוחות נראה כי אף בהם אין כדי להטות את הכף לעבר מתן הסעד הזמני המבוקש. אמנם, במקרים שבהם דחיית בקשה למתן סעד זמני תביא לפינוי של דירת מגורים ייטה בית המשפט להורות על מתן הסעד המבוקש וזאת גם אם סיכויי הערעור אינם גבוהים במיוחד (ראו: ע"א 3543/16 בצר נ' בצר , בפסקה 8 (10.8.2016)). ברם, כלל זה מכוון עצמו בעיקר למצבים שבהם מבקש הסעד הזמני מתגורר בדירה ועלול להיוותר ללא קורת גג אם תידחה בקשתו. לעומת זאת, במקרים שבהם מבקש הסעד הזמני אינו מתגורר בדירה שאת פינויה הוא מבקש לעכב, הנטייה להיעתר לבקשתו פחותה וזאת בפרט כאשר דיירי הנכס היו מודעים לאפשרות כי יידרשו להתפנות במקרה שתביעתו של המבקש תידחה (ראו: רע"א 2109/17 לוגסי נ' צמיר (16.3.2017); ע"א 8104/16 רס. אא. יזמות והשקעות בע"מ נ' כהן , בפסקה 10 (6.11.2016)). מתגובות המשיבים לבקשה ונספחיהן עולה כי כיום מתגוררים בדירה בתה ונכדיה של המערערת וכי המערערת עצמה מתגוררת בכתובת אחרת (ראו: נספח י' לתגובת בנק דיסקונט לבקשה). בנסיבות אלו, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובת המערערת ולפיכך לא ראיתי מקום לעכב את הליכי המימוש של הדירה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

אין צו להוצאות.