רע"א 1688/19 יהודה לוי נ. כונס הנכסים הרשמי

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ישראלה קראי-גירון ) בפש"ר 805-07 מיום 11.2.2019 בגדרה הורה בית המשפט כי על המבקש לפנות את הנכס בו הוא מתגורר לצורך המשך ניהול ההליכים למימושו. בצד בקשת רשות הערעור התבקש גם עיכוב ביצוע החלטת בית המשפט קמא.

רקע והשתלשלות העניינים

1.

ביום 6.8.2007 הגיש המבקש (להלן: "החייב" או "המבקש" ) בקשה להכריז עליו כפושט רגל, וביום 26.2.2008 ניתן צו כינוס על נכסיו. ביום 8.4.2010 הוכרז החייב כפושט רגל, והמשיב 2, עו"ד אלון וולך, מונה כמנהל מיוחד לנכסיו (להלן: "המנהל המיוחד" ).

2.

החייב וגרושתו (גב' שולמית לוי) רשומים (בבעלות משותפת ושווה) כבעלי זכויות בנכס מקרקעין המצוי ברחוב השחף בפרדס חנה, הידוע כגוש 10119 חלקה 75 (להלן:

"הנכס" ). השניים התגרשו ולהם 3 ילדים משותפים. לימים החייב מצא זוגיות חדשה והיה בקשר זוגי עם גב' אילנה שרעבי (להלן: "גב' שרעבי" ), עד שלאחרונה עלו יחסיהם על שרטון, לפי טענת החייב, והשניים נפרדו.

3.

ביום 27.3.2014 הגישו המשיב 3 (בנק דיסקונט לישראל בע"מ. להלן: "הבנק" ), הנושה המובטח במשכנתא על נכס, והמנהל המיוחד הודעה משותפת לפיה הגיעו להסדר (בהסכמת החייב) למימוש הנכס, וביום 17.8.2014 התיר בית המשפט קמא (כבוד השופטת בטינה טאובר ) לבנק לנקוט בהליכים למימוש הנכס במסגרת הליך הוצאה לפועל, בכפוף לשמירה על זכויותיהם של צדדים שלישיים (ככל שיש כאלה). מאוחר יותר, בהחלטות מיום 18.1.2018 ומיום 20.2.2018 נקבע כי הליך מימוש הזכויות בנכס ייעשה במסגרת הליך פשיטת הרגל ולא במסגרת הליכי הוצאה לפועל. ביום 21.5.2018, לאור טענות שונות שהעלה החייב, חזר בית המשפט קמא (כבוד השופטת ישראלה קראי-גירון ) על קביעתו כי יש להמשיך בהליכי מימוש זכויות החייב בנכס. החלטה אחרונה לעניין מימוש זכויות הנכס ניתנה ביום 28.11.2018. כן יצוין כי מאז ההחלטה על פינוי הנכס, ננקטו הליכים רבים על ידי צדדים שלישיים המקורבים לחייב (גב' שרעבי ובנותיה שהתגוררו בנכס) אשר טענו לזכויות בנכס, ואלה נדחו.

4.

בין לבין, ביום 27.10.2014 הגישה גב' שרעבי תביעה למתן פסק דין הצהרתי שיכריז כי היא בעלת הזכויות בנכס, וכי היא זכאית להירשם כבעליו (ת"א (מחוזי חי') 43180-10-14). ביום 30.1.2017 ניתן פסק דין הדוחה את התביעה. על פסק הדין הוגש ערעור על ידי גב' שרעבי (ע"א 2252/17) ועל ידי החייב (ע"א 3443/17), שעודם תלויים ועומדים, ואולם הבקשות לעיכוב הליכי המימוש שהוגשו במסגרתם נדחו ביום 3.4.2017 וביום 28.3.2018, בהתאמה.

5.

בדיון שהתקיים ב- 20.12.2018 התברר כי החייב עבר להתגורר בנכס, מאחר שלטענתו יחסיו עם גב' שרעבי עלו על שרטון. בעקבות זאת ביקשו המנהל המיוחד ובא-כוח הבנק לקבוע מועד לפינוי הנכס מכל אדם המתגורר בו, לרבות החייב, וזאת כדי לא לפגוע בהליכים המנוהלים למימוש זכויות החייב בנכס, ובשים לב לכך כי ברור לטענתם שהחייב יעשה ככל שביכולתו כדי לפגוע בהליך מכירת הזכויות בנכס.

6.

להשלמת התמונה יצוין כי ביום 21.1.2019 הגיש החייב בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא מיום 20.12.2018, ולצדה בקשה לעיכוב ביצוע, ואלה נדחו על ידי באותו היום, מן הטעם שההליכים טרם מוצו בבית המשפט קמא (יצוין, כי במסגרת בקשת רשות הערעור, ביקש החייב לערער על החלטה נוספת מיום 27.11.2018, שנדחתה אף היא, אך בקשה זו איננה רלוונטית לעניין הבקשה הנוכחית).

החלטת בית המשפט קמא

7.

ביום 11.2.2019 נעתר בית המשפט קמא לבקשת המנהל המיוחד ובא-כוח הבנק והורה על פינוי הנכס מכל יושביו לצורך קידום מוצלח של הליך מימוש זכויות החייב בנכס. זאת מן הטעם שאין מניעה מבחינת המחזיקים בנכס לפנותו, משום שעל פי המידע הקיים הנכס פונה מכל יושביו, למעט החייב. אשר לטענת החייב כי חל שינוי נסיבות, עת עבר להתגורר בנכס נוכח מצבו הכלכלי הקשה, והיעדר מקום מגורים אחר, קבע בית המשפט כי אין להיעתר לבקשה, מאחר שהחייב נטל את החוק לידיו, ופלש לנכס מבלי שנתן התראה או הגיש בקשה מתאימה, והכול ללא רשות, כאשר ידע על הליכי המימוש, ואף טען לאורך ההליך, עד שעבר לאחרונה להתגורר בנכס, כי אין לו כל זכות בנכס. על כן נקבע כי אין להסכין עם התנהלות החייב, וודאי שלא לתת הכשר לפלישתו המפרה את החוק. בנוסף נקבע כי התנהלות החייב מסכלת את האפשרות להתקדם בהליכי המימוש, שכן קיומו של פולש בנכס עלול להרתיע מציעים פוטנציאליים. לגופן של טענות המבקש בדבר מצבו הכלכלי הרעוע והיעדר מקום מגורים אחר, נקבע כי מעבר לכך שטענות אלה לא הוכחו, אין הדבר מזכה את החייב להתגורר דווקא בנכס זה, וזאת בשים לב לשוויו הרב של הנכס, שיש בו כדי לפרוע את חובותיו לנושיו. יחד עם זאת, נקבע כי יש מקום לאפשר לחייב למצוא חלופת מגורים הולמת, תוך הקטנת צו התשלומים החודשי כדי שיוותר בידיו ממון לשכור חלופה זו. עוד נקבע כי התנהלות החייב לאורך ההליך, ובנוגע לנכס בפרט (הכוללת אי מילוי החלטות קודמות של בית המשפט, אי תשלום הוצאות שהוטלו עליו וריבוי ההליכים למניעת מימוש הנכס על ידיו או על ידי קרובים לו), מעלה חשש כי החייב יפריע להמשך הליכי המימוש אם יישאר בנכס. לבסוף, ציין בית המשפט קמא כי החייב לא התגורר בנכס, לא כאשר החל הליך פשיטת הרגל ולא כאשר החלו הליכי מימוש הזכויות בנכס מכוח המשכנתא. לפיכך, ובשים לב לעובדה שהחייב פלש אל הנכס רק לאחרונה, ובשים לב לטענתו לאורך ההליך כי אין לו זכויות בנכס, נקבע כי אין תחולה להוראות סעיפים 86א לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 ו-38(א) חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967.

בקשת רשות הערעור

8.

במסגרת בקשת רשות הערעור, המונה כ-66 עמודים (!), מעלה המבקש שלל טענות נגד הליך המימוש בכללותו (ובכלל זאת נגד תוקף החוב והמשכנתא), נגד בעלי התפקידים, נגד החלטות בית המשפט לאורך ההליך וכן נגד כל אחד מסעיפי החלטתו של בית המשפט קמא מיום 11.2.2019. מטיעון ארכני זה, ניתן לזקק שלוש טענות מרכזיות: ראשית , נטען כי עד היום בית המשפט קמא לא בירר את העובדות הבסיסיות המקימות את הזכות למימוש הנכס, קרי קיומו של חוב כלפי הבנק ותוקפה של המשכנתא, ולצד זאת הפנה המבקש טענות שונות נגד הנטען בסיכומי הבנק שהוגשו במסגרת ע"א 2252/17 וע"א 3443/17. לפיכך, אין לאפשר את פינויו מהנכס בטרם יבוררו טענות אלה (להלן: "הטענה בדבר אי בירור העובדות הבסיסיות" ); שנית , נטען כי שגה בית המשפט קמא בהחלטתו שעה שלא התחשב במצבו ובשינוי הנסיבות שאירע עקב מעברו להתגורר בנכס (להלן: "טענת שינוי נסיבות" ). לצד זאת, נטען כי לאור סעיף 86א לפקודת פשיטת רגל אין לפנות את החייב מהנכס מבלי שנדונה זכותו לדיור חלופי (להלן: "הטענה לדיור חלופי" ); שלישית , נטען לפסלות שופטת בית המשפט קמא "בדיעבד" (כלשון החייב), מן הטעם שהשופטת ידעה על העובדות הבסיסיות האמורות מתחילת ההליך, אך התעלמה מהן בכוונת מכוון תוך מתן החלטות לטובת בעלי התפקיד. כפי שנטען על ידי

המבקש: "ברור לעין כי כב' השופטת נעולה לממש את הבית בו [המבקש]

מתגורר בכל מקרה, ולא משנה מה תהיה תגובתו ו/או טענותיו, וכן, [המבקש] טוען שכב' השופטת אינה אובייקטיבית בתיק הנ"ל ולוקחת אותו באופן אישי , כאשר ההחלטות האחרונות מדברות בעד עצמם" (ההדגשה במקור. להלן תכונה טענה זו: "טענת פסלות שופט" ).

יצוין כי במסגרת הטיעונים בבקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת בקשות רשות ערעור אחרות על החלטות מיום 25.4.2018 ומיום 21.5.2018. יובהר כבר עתה, כי בהיעדר נימוק לבקשות אלה בחלוף זמן רב, ולמען הזהירות בלבד, בשים לב לכך שהמבקש אינו מיוצג, על המבקש להגיש בקשות אלה בנפרד ובצורה מנומקת, ככל שהוא חפץ בכך.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, וכן בהחלטת בית המשפט קמא, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

10.

הטענה בדבר אי בירור העובדות הבסיסיות נשענת בעיקרה, אם לא כולה, על טענות ומסמכים שונים שנטענו והוגשו במסגרת הליכי הערעור המתנהלים בבית משפט זה בע"א 2252/17 וע"א 3443/17. לפיכך האכסניה הדיונית המתאימה לבירור טענה זו היא במסגרת הערעורים הנ"ל, ולא במסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי. ויובהר הליכי הערעור האמורים טרם הוכרעו, ואולם בקשות עיכוב הביצוע שהוגשו במסגרתם נדחו, וממילא אין בקשת רשות הערעור שלפניי משום הזדמנות ל"עיון חוזר" בהחלטות אלה.

11.

טענת שינוי נסיבות נדונה והוכרעה על ידי בית המשפט קמא (ראו פסקאות 18 – 20 ו-22 להחלטה), כאשר הבקשה שלפניי היא חזרה על אותן טענות שהועלו לפני בית המשפט קמא, ונדחו על ידו, מבלי לנסות להתמודד עם קביעותיו. במצב דברים זה, ומשבית המשפט קמא טרח לנמק כדבעי את החלטתו, כל שאוסיף הוא שלא השתכנעתי כי המבקש הצליח להצביע על עילה המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור בשיקול דעתו הרחב של בית המשפט של פשיטת רגל (ע"א 9007/15 אמיר נ' אמיר , פסקה 4 (11.12.2016); רע"א 5633/18 בדראן נ' כונס הנכסים הרשמ י, פסקה 14 (16.10.2018)).

12.

לעניין הטענה לדיור חלופי, בית המשפט קמא הדגיש במפורש כי "ניתן

[י] היה, באם יוכח כי יש לכך מקום והנטל לעניין זה על החייב, לאפשר לחייב למצוא חלופת מגורים הולמת במקום אחר תוך הקטנת התשלום החודשי שעליו לשלם לקופת הכינוס, כדי שייוותר בידיו די ממון לשכור מקום מגורים חלופי" (פסקה 22 להחלטה). לפיכך, הדלת פתוחה בפני החייב להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט קמא.

13.

אשר לטענת פסלות שופט, ביום 5.2.2019 הגיש החייב את תגובתו לבית המשפט קמא, במסגרתה הוסיף לראשונה בקשה לפסלות שופט. עוד באותו יום, הורה בית המשפט קמא על מחיקת הסעיפים המתייחסים לבקשה לפסלות שופט, תוך שהותר לחייב להגיש את הבקשה באופן נפרד ועצמאי (וראו גם החלטה מיום 6.2.2019). מעיון ב"נט-המשפט" עולה כי החייב לא הגיש בקשה כזו, וממילא גם לא ניתנה החלטה בעניין זה על ידי בית המשפט קמא. לפיכך, ומבלי להכריע בטענות גופן, בוודאי שאין מקום להידרש לטענות אלה במסגרת בקשת רשות הערעור דנן.

14.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משנדחתה בקשת רשות הערעור, ממילא התייתרה הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה בצידה. משלא נתבקשו תגובות, אין צו להוצאות.