ע"א 3782/06 בונה הצפון חברה קבלני בנין בעכו בע"מ ו-30 אחר נ. מנהל מס שבח

1.לפני בקשה מטעם המשיב למחיקת הערעור על הסף מחמת אי-תשלום אגרה מספקת. עניינו של ההליך בחיובה של המערערת 1 במס שבח, מס רכישה ומס מכירה (להלן: "המיסים") בגין עסקה במקרקעין אשר בוצעה, לטענת המשיב, במקרקעין מסויימים במושב השיתופי רגבה (להלן: "המושב"). בין המערערת, חברה קבלנית, למושב נכרת ביום 20.8.98 "הסכם עקרונות" לתכנון ובנייה של שכונת מגורים במושב. בהמשך לכך, נכרת ביום 20.8.99 בין המערערת והמושב "הסכם מושב-יזם", במסגרתו העביר המושב למערערת, בין היתר, את הטיפול בשיווק המגרשים למתיישבים פוטנציאליים, ובנוסף ניתנה למערערת האפשרות לשווק את שירותי הבנייה שלה למתיישבים אלו (להלן: "ההסכמים"). במועד מאוחר יותר, נחתמו בין המערערת 1 למערערים 2-31 חוזים לפיהם התחייבה המערערת, לטענתה, לבנייתם בלבד של בתי המגורים במקרקעין שבמושב. המשיב סבר, כי במסגרת ההסכמים נחתמה למעשה עסקת מכר של זכויות המושב במקרקעין, ולפיכך הוטלו על המערערת המיסים. המערערת טענה כי לא התקיימה כל עסקה במקרקעין, שכן במסגרת ההסכמים הוזמנו ממנה שירותי בנייה בלבד. השגותיה של המערערת לעניין קיומה הנטען של עסקה במקרקעין והטלת המיסים נדחו על-ידי המשיב. לפיכך הוגשו הן על-ידי המערערת 1 והן על ידי יתר המערערים שמונה-עשר עררים לועדת הערר מס שבח חיפה (להלן: "ועדת הערר"), אשר הדיון בארבעה מתוכם אוחד (להלן:"הערר המאוחד").

2.ועדת הערר קבעה תחילה, כי מאחר וכל העררים מעלים שאלה זהה, יעוכב הדיון בעררים הבודדים עד לקבלת פסק-דין בערר המאוחד. בפסק הדין בערר המאוחד מיום 9.3.06 נקבע, כי לאור היקפן ושיעורן של הסמכויות שהועברו למערערת במסגרת ההסכמים, אכן התקיימה עסקת מכר מקרקעין בין המושב למערערת, ועל-כן הערר המאוחד נדחה. לאור ההכרעה העקרונית לעניין קיומה של עסקת מכר המקרקעין, נעתרה ועדת הערר לבקשת המערערים להחיל את פסק הדין שניתן בערר המאוחד על יתר העררים, בשינויים המחוייבים ובלא חיוב בהוצאות. לפיכך דחתה ועדת הערר ביום 30.6.06 את כל יתר ארבעה-עשר העררים, מנימוקים שפורטו בפסק הדין שניתן בערר המאוחד. מכאן הערעור דנן, המוגש למעשה על חמישה-עשר פסקי-דינה של ועדת הערר.

3.המשיב (המבקש בבקשה דנן) טוען, כי חמישה-עשר ההליכים שנדונו בפני ועדת הערר התנהלו בנפרד ונתנו בהם חמישה-עשר פסקי-דין נפרדים (להלן: "פסקי הדין"). למרות זאת הגישו המערערים כולם ערעור אחד לבית משפט זה, בגינו שולמה אגרה אחת ובסכום המתחייב בהגשת ערעור אחד בלבד. המשיב טוען, כי מאחר ולא אוחדו חמישה-עשר העררים עת נדונו בפני ועדת הערר אלא נתנו בהם החלטות נפרדות, יש צורך על-פי דין בהגשת ערעור נפרד ותשלום אגרה נפרדת בגין כל אחד מפסקי הדין. זאת, על אף שפסקי הדין דנים כולם בסוגייה דומה וההנמקה בהם זהה. לפיכך, לטענת המשיב, הוגש הערעור דנן שלא כדין ודינו להימחק.

4.המערערים מתנגדים לבקשה. לטענתם, ההליכים שהתנהלו בועדת הערר לא היו נפרדים, אלא שלמעשה התנהל דיון אחד בלבד במסגרת הערר המאוחד. הדיון ביתר העררים עוכב עד להכרעה בערר המאוחד על-פי בקשת המערערים, מאחר והמחלוקות שנתגלעו במסגרתם היו זהות לחלוטין למחלוקת שנתגלעה בערר המאוחד, ובאותן הנסיבות. המערערים טוענים כי רק במסגרת הדיון בערר המאוחד הוגשו תצהירי עדות ראשית, נערכו דיוני הוכחות, נחקרו עדי הצדדים וניתן לבסוף פסק-דין מנומק. ביתר העררים כלל לא נערך דיון לגופו של עניין. לטענת המערערים, הטעם לכך שמלכתחילה לא אוחדו כל שמונה-עשר העררים ונדונו במאוחד הינו פרוצדורלי גרידא, שכן העררים הוגשו לועדת הערר במועדים שונים. כל ערר הוגש רק לאחר שניתנה החלטת המשיב בהשגה שהוגשה לגביו, ולכן אוחדו רק ארבעת העררים שהוגשו בתחילה. הדיון בכל ערר שהוגש לאחר האיחוד ממילא עוכב עד למתן פסק-דין בערר המאוחד, אשר הוחל בסופו של יום על יתר העררים. לפיכך יש צורך להתייחס לכל העררים נשוא הערעור דנן כאילו אוחדו וניתנה בהם החלטה אחת. כן יש להתייחס לערעור דנן כאילו הוגש על פסק אחד בלבד. המערערים טוענים לבסוף, כי ניהול חמישה-עשר ערעורים נפרדים בגין אותו פסק-דין יש בו כדי להשחית לריק את זמנו של בית משפט זה. לאור כל זאת טוענים המערערים כי דין הבקשה להידחות.

5.לאחר בחינת הבקשות והתגובה נחה דעתי כי דין בקשת המחיקה להידחות. תקנה 423 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי "תובענות שאוחדו וניתנה בתובענה המאוחדת החלטה אחת, רשאי כל בעל דין לערער על ההחלטה, ואין צורך להגיש ערעור נפרד לכל אחת מן התובענות שאוחדו" (להלן: "התקנה"). מתקנה זו עולה, כי כאשר אוחדו ההליכים בערכאה הדיונית, ניתן להגיש בגינם ערעור אחד לבית משפט זה. אמת, פסקי הדין נשוא ההליך שבכותרת ניתנו על ידי ועדת הערר בחמישה עשר הליכים נפרדים. עם זאת, ועדת הערר שמעה את הטענות לגופו של עניין בדיון אחד בלבד, ונתנה החלטה אחת – במסגרת הערר המאוחד - אשר הכריעה בטענות אלה. זאת ועוד, הועדה עצמה החליטה שלא להכריע בעררים השונים עד להכרעה בהליך העיקרי שנבחר לשם כך. במצב דברים זה, בו נהגה ועדת הערר בפועל כאילו אוחדו העררים כולם על אף שלא ניתנה החלטה פורמלית על כך, נראה כי הן על פי לשונה והן על פי תכליתה חלה תקנה 423 במובן זה, שניתן היה להגיש ערעור אחד על פסק הדין וממילא האגרה ששולמה בגינו היתה כדין (השוו עם ע"א 685/04 עירית אבירם ואח' נ' טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ ואח' (טרם פורסם)). לפיכך הוגש הערעור היחיד דנן בגינם של חמישה-עשר פסקי הדין של ועדת הערר כדין, ושולמה בגינו אגרה אחת כדין (ראו גם תקנה 18(א) לתקנות בית משפט (אגרות), תשמ"ח-1987). מסקנתי זו מקבלת חיזוק מטעמי יעילות מובהקים, שכן לא מצאתי טעם להורות במקרה כגון זה על הגשת 15 ערעורים נפרדים, דבר שרק יביא לסרבול הדיון. זאת ועוד, משעה שמדובר בקביעה אחת העומדת למבחן בשל ה"הליכים" והשלכתה הישירה של קביעה זו על כל העררים שנדונו, לא מצאתי טעם לחיוב נפרד באגרה. מכאן, כי דין הבקשה למחיקת הערעור על הסף להידחות. כן ישא המשיב בשכר טרחת המערער בגין בקשה זו, בסך של 2,500 ₪. סכום זה ישא ריבית והצמדה כדין מיום החלטתי זו ועד התשלום בפועל.