ע"פ 635/05 אמג'דת דענא נ. מדינת ישראל

השופט ד' חשין:

1.בפסק הדין שניתן על ידינו ביום 26.11.07 קיבלנו את ערעורו של המערער, ביטלנו את הרשעתו בעבירת הרצח, והורינו על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי בירושלים לדיון בו מראשיתו. כן הורינו על הארכת מעצרו של המערער בתשעים ימים החל מיום מתן פסק דיננו, או עד למתן פסק הדין בבית המשפט קמא, לפי המוקדם מביניהם, וזאת על פי הוראת סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו -1996 (להלן – החוק ).

2.ביום 2.12.07 פנתה המדינה לבית משפט זה בבקשה לתיקון פסק הדין, באופן שיורה על ביטול הארכת מעצרו של המערער לפי סעיף 62 לחוק, ולהורות על חידוש מעצרו של המערער עד להחלטה אחרת, כדי לאפשר לה להגיש לבית המשפט המחוזי בקשה להורות על מעצרו של המערער עד תום ההליכים.

3.המדינה מציינת בבקשתה כי מכוח צו מעצר עד תום ההליכים שהוצא נגדו לאחר הגשת כתב האישום, שהה המערער במעצר תקופת זמן של כחודשיים וחצי עד להרשעתו בבית משפט קמא. המדינה טוענת, כי על פי ההלכה שנקבעה בבש"פ 5142/99 מורזובה נ' מדינת ישראל (פ"ד נג(5) 643; להלן – עניין מורזבה ), משבוטלה הרשעתו של מערער, חוזר הוא למעמד שהיה נתון בו ערב מתן הכרעת הדין בבית משפט קמא. המדינה מוסיפה וטוענת, כי מאחר שבענייננו טרם חלפו תשעת חודשי המעצר, אין מקום להורות על הארכת מעצרו של המערער לפי סעיף 62 לחוק, משהסמכות להורות על מעצרו עד תום ההליכים מסורה לערכאה הדיונית.

4.ביום 23.1.08 הוגשה תגובתו של בא כוח המערער לבקשת המדינה. בתגובתו לא חלק הוא על כך שהסמכות לדון בהארכת מעצרו של המערער נתונה לבית המשפט קמא. עם זאת, לטענתו, מוטל היה על המדינה לפנות לבית משפט זה בבקשה למתן "צו ביניים" למעצרו של המערער עד למתן החלטה בעניין בבית משפט קמא, וכך לא עשתה. בא כוח המערער טוען עוד, כי במידה ויינתן צו ביניים למעצרו של המערער, יש להגבילו לתקופה קצרה של מספר ימים, מבלי שהדבר יתפרש כהסכמה מצידו למעצרו של המערער. בא כוח המערער הוסיף וטען טענות נוספות, ובין היתר טען כי ראוי שההכרעה בבקשה זו תידון בפני הרכב אחר.

5.פתח דבר נציין, כי לא מצאנו עילה להעביר את הדיון בבקשה זו למותב אחר. לגופו של עניין, מקובלת עלינו טענת המדינה כי לנוכח העובדה שהמערער שהה במעצר תקופה של חודשיים וחצי בלבד, הסמכות להורות על הארכת מעצרו מסורה לערכאה הדיונית, כפי שנפסק בעניין מורזבה :

"עם ביטול הכרעת הדין על ידי ערכאת הערעור, מתבטלת ההרשעה, בטל עונש המאסר, ולפיכך ככל ובהתאם לאמור בסעיף 21 לחוק, בית המשפט הדן באישום הוא בית המשפט המוסמך לדון במעצר. עם זאת, בהתחשב במגבלה המוטלת על סמכות הערכאה הדיונית להורות על מעצר, קרי – מעצר לתקופה שאינה עולה על תשעה חודשים, עלינו לבחון את מספר ימי המעצר שהיה הנאשם נתון בהם מאז הוגש כתב האישום נגדו, בטרם נקבע את סמכותה של הערכאה הדיונית. ... מקובלת עלי טענת המדינה כי עקב הביטול חוזר עניינו של הנאשם, לעניין מגבלת ימי המעצר הקבועה בחוק, למצב שבו היה נתון ערב מתן הכרעת הדין המקורית. ... לצורך מניין תשעת חודשי המעצר שבסמכותה של הערכאה לצוות עליהם, יובאו בחשבון ימי המעצר שהיה הנאשם נתון בהם מאז הגשת כתב האישום ועד למועד מתן הכרעת הדין שבוטלה בערעור. אם הייתה תקופת המעצר קצרה מתשעה חודשים, תיוותר בידי הערכאה הדיונית הסמכות לדון במעצרו של הנאשם רק לתקופה המצטברת כדי תשעה חודשים" (שם, בעמ' 656-657, מפי השופטת בייניש (כתוארה אז)).

שאלה נוספת היא, האם במצב דברים זה – בו בוטלה הרשעתו של המערער והתיק הוחזר לבית המשפט קמא לדיון בו מראשיתו – מוטל על המדינה לחזור ולבקש את מעצרו של המערער עד תום ההליכים, או שמא מעצרו מתחדש מאליו. בעניין זה נפסק כי:

"צו מעצר עד תום ההליכים עומד בתוקפו עד למתן פסק הדין, אלא אם נקבע אחרת ... מתבקשת מכך המסקנה, כי משניתן פסק הדין, פג תוקפו של צו המעצר, ואין הוא שב ומתחדש מעצמו" (עניין מורזובה , בעמ' 660).

נוכח דברים אלו, מתבררת המסקנה כי צו המעצר שניתן לגבי המערער פקע ביום מתן פסק דיננו, ועל המדינה לפנות בבקשה לחדשו. בית המשפט המוסמך לדון בבקשתה זו הוא בית המשפט המחוזי.

6.על יסוד כל האמור, אנו מקבלים את הבקשה, ומורים על הארכת מעצרו של המערער עד ליום שלישי הקרוב (29.1.08), ועד בכלל, על מנת לאפשר למדינה לפנות לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה להארכת מעצרו של המערער עד תום ההליכים נגדו. אם יחליט בית משפט קמא על הארכת מעצרו של המערער עד תום ההליכים, הרי שבמניין תשעת החודשים תבוא גם תקופת מעצרו מאז מתן פסק דיננו ועד ליום 29.1.08.

7.בשולי הדברים יוער, כי לא ראינו מקום בגדרה של החלטה זו להידרש לטענותיו האחרות של בא כוח המערער.