ע"א 8250/11 קרד גרד הישרדות מדעית בע"מ נ. פרמה לייף בע"מ

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' סגנית הנשיאה ד' פלפל ) שקבע, כי על המבקשת לפצות את המשיבים בגין הפרת חוזה לתשלום עמלות על שיווק מוצריה ביפן.

המבקשת היא חברה העוסקת, בין היתר, בייצור מוצרים בתחום האבחון הממוחשב. ביום 10.5.1996 כרתה המבקשת חוזה עם שלושת המשיבים (להלן: הסכם העמלות ) שבגדרו התחייבה המבקשת לשלם למשיבים עמלה בסך 15% מתוך מכירות מוצריה ביפן. בהסכם העמלות נקבע, כי העמלות ניתנות בתמורה למאמצים שעשו המשיבים בתיווך בין המבקשת לבין חברות יפניות ובשיווק מוצרי המבקשת ביפן, וכן בתמורה להתחייבות המשיבים להמשיך ולפעול למטרות אלו בעתיד. תוקף ההסכם נקבע לחמש שנים, ואין מחלוקת כי המשיבים קיבלו את עמלותיהם מהמבקשת בשנים 1997-1998. ביום 29.12.1998 וביום 9.6.1999 שלחה המבקשת למשיבים שתי הודעות ביטול להסכם העמלות. לטענתה, ביטול ההסכם מוצדק לנוכח העובדה שהמשיבים לא פעלו די הצורך לקדם את עסקיה ביפן וכן בגלל שחוזה שנכרת בין המבקשת לחברה יפנית בתיווך המשיבים – בוטל. המשיבים טענו כי החוזה עומד בתוקפו ופנו לבית המשפט המחוזי בתביעה לתשלום כלל העמלות בגין מכירות המבקשת ביפן.

ביום 27.11.2006 ניתן פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד' פלפל ) וביום 18.7.2011 ניתן פסק דינו המשלים.

בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבים התחייבו בחוזה להשתדל לקדם את עסקי המבקשת ביפן, וגם אם לא נקשרו עסקאות רבות במהלך תקופת החוזה, אין לקבוע כי המשיבים הפרו את החוזה. בית המשפט המחוזי בחן את פעולות המשיבים וקבע כי המבקשת לא הוכיחה כי הם לא השתדלו לתווך בינה ובין חברות יפניות, ועל כן ביטול החוזה על ידי המבקשת לא היה כדין. לבסוף קבע בית המשפט המחוזי, כי המשיבים זכאים להשבת העמלות בגין כלל מכירות המבקשת ביפן במהלך תקופת החוזה ומינה חוקר מטעם בית המשפט (להלן: המומחה ) שיבחן את היקף מכירות המבקשת ביפן. המומחה קבע כי המבקשת קיבלה בפועל תקבולים בסך של 4 מיליון דולר ממכירותיה ביפן, אך כלל המכירות שמכרה ביפן עולות כדי 12.1 מיליון דולר. משכך, פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתח בנפרד את היחס לשתי סוגי העסקאות שביצעה המבקשת ביפן – עסקאות בהיקף של 4 מיליון דולר שהתמורה להם שולמה בפועל ועסקאות בהיקף של כ-8 מיליון דולר שלא התקבלה בגינן תמורה.

ביום 24.10.2011 וביום 27.10.2011 ניתנו על ידי בית המשפט המחוזי (כב' הרשם ח' ברנר ) שתי פסיקתות, המציינות את הסכומים שנפסקו בפסק הדין המשלים מיום 18.7.2011.

או אז, הגישה המבקשת ערעור על החלטת הרשם ח' ברנר לתקן את שתי הפסיקתות עליהן חתם בעקבות פסק הדין המשלים שניתן על ידי בית המשפט המחוזי.

ביום 29.3.2012 החליט בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע' צ'רניאק ) לדחות את עתירת המבקשת לתקן את שתי הפסיקתות בקובעו, כי הפסיקתה מיום 27.10.2011 מתייחסת לפסק הדין המשלים.

ביום 10.10.2011 הגישה המבקשת לבית משפט זה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בערעור.

ביום 22.11.2011 קיבל בית משפט זה (כב' המשנה לנשיאה דאז א' ריבלין )

באופן חלקי את הבקשה, וכך קבע בשולי ההחלטה:

"תשלום רבע מן החיוב הכספי בו חויבה המבקשת בבית המשפט המחוזי יעוכב עד למתן הכרעה בערעור. אם המבקשת תימנע מלשלם למשיבים את יתרת הסכום בתוך 30 יום מן היום בו יפורש גובה החיוב השקלי , בין על ידי בית המשפט בין על ידי הסכמת הצדדים, תבוטל החלטה זו וכל הסכום יועמד לפרעון מיידי."

[ההדגשה הוספה – ס.ג'.]

על פסק הדין המשלים של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת, ביום 3.1.2012, ערעור לבית משפט זה (ע"א 8250/11). מנגד, גם המשיבים הגישו לבית משפט זה ערעור (ע"א 8753/11).

ביום 16.1.2013 הגישה המבקשת לבית משפט זה בקשה למתן צו ארעי שיעכב את כל ההליכים לגבייתו והוצאתו לפועל של פסק הדין של בית המשפט המחוזי. בנוסף הגישה בקשה להבהרת ההחלטה מיום 22.11.2011 בטענה, כי המשיבים מפרים צו זה ונוקטים הליכים לביצוע פסק הדין. אלה הבקשות המונחות כעת לפניי.

בבקשה לעיכוב ביצוע טוענת המבקשת "בקול זעקה" כלשונה, כי החלטת בית משפט זה מיום 22.11.2011 – לפיה עוכב רבע מן החיוב הכספי בו חויבה בפסק הדין עד למתן פסק דין בערעור – הופרה על ידי המשיבים כשננקטו כנגד המבקשת הליכים לביצועו של פסק הדין, בניגוד מוחלט לצו עיכוב הביצוע הנ"ל.

עיקר טענת המבקשת הוא, כי צו עיכוב הביצוע שניתן על ידי בית משפט זה כלל תנאי מפסיק – הימנעות מתשלום יתרת הסכום שנפסק, בתוך 30 יום, מן היום בו יפורש על ידי בית המשפט או בהסכמת הצדדים, גובה החיוב השקלי בפסק הדין (להלן: המועד הקובע ) – אשר בהתקיימו נקבע, כי הצו יבוטל והמבקשת תחויב בתשלום מלוא החוב שנפסק נגדה בבית המשפט המחוזי. לטענתה, מדובר בתנאי מפסיק, במובן שהצו יבוטל אם לא תשולם יתרת הסכום שנפסק בתוך 30 יום מהמועד הקובע, אך התקיימותו של תנאי מפסיק זה, תלויה בהתקיים תנאי אחר – פירוש גובה החיוב השקלי. לפיכך, טוענת היא, כי עסקינן בתנאי מפסיק, שייכנס לתוקף רק בהתקיים תנאי מתלה, כאשר התנאי המתלה הוא חיצוני ואינו כרוך בפעולה כלשהי אשר על המבקשת לעשות, אלא תלוי בבית המשפט – שעליו לפרש את סכום החוב השקלי. עוד טוענת המבקשת, כי חרף תשלום של למעלה מ-18.5 מיליון ש"ח לכלל המשיבים, למרות שלא התקיימו התנאים שנקבעו בהחלטת השופט ריבלין , בחודש ינואר 2012, נקטו המשיבים בהליכי גבייה נרחבים כנגד המבקשת, בשלושה תיקים נפרדים, להוצאתו לפועל של פסק הדין, בהתבסס על תחשיב, אשר כשלעצמו, הינו מופרך, שגוי וחסר כל בסיס. לבסוף טוענת המבקשת, כי גם אם הייתה מתקבלת הטענה המופרכת, כאילו פסיקתה יכולה לפרש את מה שלא נאמר בפסק הדין, הרי שהמשיבים לא דקו פורתא ולא הצביעו על תוצאת ה"פירוש", קרי מהו אותו סכום שקלי ברור וחד משמעי שנקבע לאור "פירוש" זה. לטענתה, לא בכדי, כי בפסיקתה אין כל זכר לפירוש שקלי.

מנגד, מתנגדים המשיבים לבקשה. לטענתם, לבקשה זו של המבקשת אין אח ורע בעולם המשפט, אין לה יסוד בדין, לא בעובדה ודינה להידחות. כמו כן טוענים המשיבים, כי בבסיס הבקשה ניצבת מטרה פסולה וחסרת תום לב של המבקשת לבצע מחטף של החלטה ובאמצעות הצו הארעי לבטל החלטות של לשכת ההוצאה לפועל שניתנו לפני זמן קצר וחייבו את המבקשת להפקיד ערובה (בשיעור של 10% בלבד מהחוב) כתנאי לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל המתנהלים נגדה בשני תיקי הוצאה לפועל שפתחו נגדה המשיבים לגביית חובותיה על פי פסק הדין של בית המשפט המחוזי. עוד טוענים המשיבים, כי שנה שלמה ויותר מכך מתנהלים כנגד המבקשת הליכי הוצאה לפועל משום שלא שילמה למשיבים את החוב שנפסק נגדה בפסק הדין בהתאם להחלטת כב' המשנה לנשיאה דאז א' ריבלין מיום 22.11.2011, בבקשה שהמבקשת הגישה לעיכוב ביצוע פסק הדין נגדה. לבסוף טוענים המשיבים, כי יש בכוחה של פסיקתה שנחתמה על ידי הרשם (אחת מבין שתיים) לפרש חיוב שקלי שנפסק בפסק הדין. לכך מוסיפים המשיבים וטוענים, כי מניין 30 הימים שנקבעו בהחלטת כב' המשנה לנשיאה דאז א' ריבלין לתשלום הסכום שלא עוכב, החל להימנות מיום 27.10.2011, למרות שהחלטתו בעניין עיכוב הביצוע ניתנה רק כחודש מאוחר יותר, ביום 22.11.2011.

יש לציין, כי המשיבים מאשרים בתגובתם, כי נכון ליום 22.12.2011 המבקשת שילמה להם סכום של 17,539,686 ש"ח, אולם לטענתם סכום זה אינו מהווה 75% מהחוב שהיה עליה לשלם כפי שנקבע בהחלטת כב' המשנה לנשיאה דאז א' ריבלין מיום 22.11.2011 . עוד טוענים הם, כי נכון ליום 10.1.2012 שילמה המבקשת למשיבים סכום נוסף של 982,311 ש"ח. בנסיבות אלה, טוענים המשיבים, כי המבקשת לא עמדה בהחלטת בית משפט זה ולכן והיא בטלה, כאמור בה. לטענת המשיבים, לפי חישוב רו"ח רבינוביץ, היה על המבקשת לשלם למשיבים סכום של 23,741,241 ש"ח, גם לגרסת המבקשת, ליום 22.12.2011 (30 יום מהחלטת בית משפט זה שניתנה ביום 22.11.2011), שיהוו 75% מחובה למשיבים 1-2 ו- 100% מחובה למשיב 3 (מתוך סכום חוב כולל לאותו מועד בסך 29,700,122 ש"ח), אולם המבקשת לא עשתה כן.

לאחר שעיינתי בבקשות שהגישה המבקשת, בתגובת המשיבים, בתשובות לתגובות, בהחלטת השופט א' ריבלין מיום 22.11.2011 ובפסיקתות של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששקלתי את הדברים בכובד ראש, החלטתי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע, כמו גם את הבקשה להבהרת החלטה מיום 22.11.2011.

כידוע, ככלל, הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים, והדבר ייעשה רק במקרים חריגים. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו למשל ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ(1) 668, 672 (1996); ע"א 6626/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ(5) 403 (1997)).

הכלל הרחב קובע, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". כך קובעת תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. רק במקרים חריגים יעוכב ביצועו של פסק-הדין, במיוחד כאשר עסקינן בפסק-דין כספי. משמע, אין די בהגשת ערעור או בהכרזה על כוונה להגיש ערעור על מנת לעכב את ביצוע ההחלטה. כך למשל, יינתן עיכוב ביצוע כאשר המבקש מצליח להראות כי באם לא יעוכב פסק-הדין, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעורו יתקבל. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ(1) 668, 672; ע"א 6626/96 בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ(5) 403).

יפים לעניין זה דברי השופט י' זמיר

בבש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ(1) 668, 670:

"צריך טעם מיוחד כדי שבית משפט לערעורים ימנע בעד מי שזכה בדין ליהנות מפרי הזכייה. לכן הגשת ערעור, כשהיא לעצמה, אינה מונעת בעד הזוכה להוציא לפועל את פסק הדין או לפעול על-פי פסק-הדין בכל דרך אחרת. מי שמבקש כי בית המשפט לערעורים ימנע בעד הזוכה לפעול על-פי פסק הדין, ולו רק באופן זמני, נושא בנטל, ואין זה נטל קל, לתמוך את הבקשה בטעם טוב".

אשר לעניינה של המבקשת – ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, ואפילו סברתי כי סיכויי הערעור מאוזנים, שוכנעתי, כי באיזון בין הנזק העלול להיגרם למשיבים בעיכוב ביצוע פסק הדין לבין הנזק שייגרם למבקשת אם לא יעוכב פסק הדין, ידם של המשיבים על העליונה. בית המשפט המחוזי קבע, כי המשיבים זכאים להשבת העמלות בגין כלל מכירות המבקשת ביפן במהלך תקופת החוזה וביום 27.10.2011 ניתנה על ידו פסיקתה, המציינת את הסכומים שנפסקו בפסק הדין המשלים מיום 18.7.2011. גם בקשת המבקשת שהוגשה לבית המשפט המחוזי לתקן את הפסיקתות נדחתה בקביעה, כי הפסיקתה מיום 27.10.2011 מתייחסת אף לפסק הדין המשלים.

עוד יש לציין, החלטת השופט ריבלין ניתנה ביום 22.11.2011. הליכי ההוצאה לפועל כנגד המבקשת מתנהלים כבר למעלה משנה מיום מתן ההחלטה. תמוה בעיני מדוע פנתה רק עתה לבית משפט זה בבקשה נוספת לעיכוב ביצוע.

יתרה מכך, נראה, כי המבקשת פירשה את החלטת כב' השופט ריבלין מיום 22.11.2011 בדיוק באותו האופן שהמשיבים פרשו אותה, כשהודיעה במכתב מיום 23.11.2011 ובמכתב מיום 4.12.2011 לבאי כוח המשיבים על כוונתה לשלם את החוב בהתאם להחלטה ובהתאם לפסיקתה שניתנה.

מעבר לדרוש יוער, כי אין זו הדרך הנכונה לפנות לבית משפט זה בבקשת הבהרה להחלטתו שכן הסמכות לפנות לבית המשפט להבהיר את החלטתו מסורה על פי הדין לראש ההוצאה לפועל מכוח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 וזאת רק מקום שראש ההוצאה לפועל סבור כי ההחלטה איננה ברורה. המבקשת אכן פנתה בבקשת הבהרה לראש ההוצאה לפועל ומשכך הליכים אלה צריכים להימשך במסגרת זו.

מטעמים אלה, הבקשה לעיכוב ביצוע והבקשה להבהרת החלטה - נדחות.

המבקשת תשלם למשיבות 1-2 הוצאות משפט בסך של 2,500 ש"ח.