ע"א 8935/09ופא טורס בע"מ נ. עו"ד אבנר כהן

הרקע

1.

המבקשת הגישה לבית-משפט השלום בכפר-סבא תובענה כנגד עיריית טייבה (להלן: העירייה) בסכום כולל של 873,604 ש"ח. במסגרת ההליך בבית-משפט השלום בכפר-סבא ובטרם חלף המועד להגשת בקשת רשות להתגונן, הוגשה הודעה, לפיה המבקשת והעירייה הגיעו לכדי הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק-דין ולפיו ישולם למבקשת סכום של 752,000 ש"ח וסך של 35,000 ש"ח בגין שכר טרחת עורך-דין של המבקשת לצורך חיסול סופי ומוחלט של התביעה. על הסכם הפשרה חתום מטעם העירייה היועץ המשפטי, עו"ד יזיד ג'בארה, בלבד.

2.

המבקשת פתחה תיק הוצאה לפועל וקיבלה במרוצת השנים סכום של יותר מ- 145,000 ש"ח. ביום 16.1.08 הגישה המבקשת תביעת חוב לנאמן, בה צוין, כי הסכום הנתבע הינו בסך 937,994 ש"ח בהתבסס על הסכם הפשרה בלבד.

3.

הנאמן, עו"ד אבנר כהן (להלן: הנאמן), דחה את תביעת החוב שהגישה המבקשת במלואה על-ידי שימוש בסמכותו להציץ מאחורי פסק-הדין שאישר את הסכם הפשרה בין העירייה לבין המבקשת, עליו מתבססת תביעת החוב, במסגרתו התקבלה תביעת החוב כמעט במלואה, כאשר בקשת רשות להתגונן לא הוגשה ועובדות התביעה כלל לא התבררו והוכרעו לגופו של עניין בבית-המשפט. זאת, מן הטעם שתביעת החוב לא הייתה מנומקת ומלאה לאור העובדה, כי המבקשת לא תמכה את תביעתה באסמכתאות אשר יש בהן ראיה לכאורית לתביעת החוב.

4.

או-אז, הגישה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ערעור על החלטת הנאמן להקפאת ההליכים בעירייה, בה נדחתה תביעת החוב שהוגשה על-ידה.

בערעורה טענה המבקשת, כי חשבונותיה הוגשו לעירייה זה מכבר והעירייה לא עדכנה אותם. מטעם זה ועל-מנת למנוע עימות ולקצר את ההליכים, הסכימה המבקשת לפנייה, לפיה "הוצע לה כי תוגש תביעה על ידה לפי חישובים שהיא זכאית להם ושהעירייה תפעל על מנת שיתקבל הסדר פשרה טרם התדיינות כלשהי בבית המשפט". טענתה השנייה של המבקשת הייתה, כי הנאמן אשר "הציץ מאחורי הפרגוד", דחה את תביעתה בשל ספקולציות שאינן מבוססות ולכן נטל ההוכחה עליהן מונח לפתחו.

5.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ו' אלשיך) דחה, ביום 14.9.09, את הערעור בקובעו, בין היתר, כי בפסק-הדין שהושג בהסכם פשרה לא הוכרעו מחלוקות. לצורך הכרעה בתביעת החוב, נתבקשה המבקשת להמציא למשרדי הנאמן מסמכים החסרים לתביעתה ולאחר תזכורת נוספת בעניין, הכריע הנאמן בתביעת חובה על בסיס החומר שהיה קיים בידיו.

6.

על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי הגישה המבקשת ערעור לבית-משפט זה במסגרתו מבקשת היא לעכב את ביצוע פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי עד למתן פסק-הדין בערעור.

7.

לטענת בא-כוח המבקשת, הן סיכויי הערעור טובים והן מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשת. שכן, בפסק-הדין נפלו שגיאות מהותיות, אשר מחייבות את ביטולו. עוד לטענתו, הנזק שייגרם למבקשת במידה ולא יעוכב ביצועו של פסק-הדין הינו בלתי הפיך באופן שתעוקר מכל תוכן זכותה בדין כי יישמע ערעורה. לבסוף טוען בא-כוח המבקשת, כי למבקשת ייגרם נזק בלתי הפיך בעוד שלמשיבים לא ייגרם כל נזק וכי המבקשת תיאלץ לשלם הוצאות מעבר להפסדים שנגרמו לה בעקבות התנהלות העירייה.

דיון

8.

לאחר עיון בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות, כפי שיפורט להלן.

הכלל הרחב קובע, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". רק במקרים חריגים יעוכב ביצועו של פסק-הדין, במיוחד כאשר עסקינן בפסק-דין כספי. כך, למשל, יינתן עיכוב ביצוע כאשר המבקש מצליח להראות כי באם לא יעוכב פסק-הדין, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעורו יתקבל. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח' , פ"ד נ (1) 668, 672; ע"א 6626/96 בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ (5) 403).

כידוע,

כלל הוא, כי פסק-דין לתשלום כסף אינו מסווג בגדר אותם עניינים חריגים, אשר לגביהם נוטה בית-המשפט להיענות לבקשת עיכוב ביצוע, שהרי מימוש פסק-דין לתשלום כסף הינו בדרך-כלל הפיך על דרך ההשבה (ראו ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל שיווק מוצרים והפצתם בע"מ , פ"ד נו (4) 178, 181). כדי לזכות בעיכוב ביצוע של פסק-דין כספי, מוטל על המבקש להראות שאם יזכה בערעור לא יוכל לגבות בחזרה מן התובע את כספו. טענה בדבר מצבו הכלכלי של הזוכה וחוסר יכולתו של זה להשיב את אשר זכה בו באם יפסיד בערעור, אינה יכולה להיטען בעלמא וצריכה להיות מבוססת (ראו ב"ש 978/84 שיכון עובדים בע"מ נ' מלובנציק , פ"ד לח (4) 5).

9.

כאמור, הכלל הוא, כי ביצועו של פסק-דין לא יעוכב רק בשל ערעור שהוגש עליו. נקודת המוצא בעניין זה היא, כי הזוכה בדין זכאי לקבל לידיו את פירות זכייתו מיד עם הינתן פסק-הדין המזכה.

יפים לעניין זה דברי השופט י' זמיר בבש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ (1) 668, 670:

"צריך טעם מיוחד כדי שבית משפט לערעורים ימנע בעד מי שזכה בדין ליהנות מפרי הזכייה. לכן הגשת ערעור, כשהיא לעצמה, אינה מונעת בעד הזוכה להוציא לפועל את פסק הדין או לפעול על-פי פסק-הדין בכל דרך אחרת. מי שמבקש כי בית המשפט לערעורים ימנע בעד הזוכה לפעול על-פי פסק הדין, ולו רק באופן זמני, נושא בנטל, ואין זה נטל קל, לתמוך את הבקשה בטעם טוב".

10.

יתרה מכך, תקנות 467 ו- 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, כפי שפורשו בפסיקתו של בית-משפט זה, מורות, כי בעל-דין הרואה עצמו נפגע מתוצאת פסק-דין ומבקש לעכב את ביצועו עד להכרעה של ערכאת הערעור בעניינו, חייב לפנות, תחילה, לערכאה הראשונה שנתנה את פסק-הדין, בבקשה כי תורה על עיכוב ביצועו, ורק אם הבקשה לעיכוב ביצוע נתקלת בסירוב בבית-המשפט שתחת ידו יצא פסק-הדין, רשאי בעל-הדין המבקש את עיכוב ביצוע פסק-הדין, לפנות לערכאת הערעור בבקשה לעכב את ביצוע פסק-הדין שניתן נגדו.

ברם, בענייננו, המבקשת לא הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין לבית-המשפט שתחת ידו יצא פסק-הדין בטרם הגישה את הבקשה דנן לבית-משפט זה.

בית-משפט זה כבר דחה בקשות לעיכוב ביצוע רק מן הטעם, שלא הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע לערכאה הדיונית בטרם הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע לערכאת הערעור (ראו והשוו בש"א 5/88 משה גורן ואח' נ' מחסני ערובה כלליים בע"מ , פ"ד מב (1) 755, בעמ' 756-757; בש"א 6815/01 המוסד לביטוח לאומי נ' אנדראוס זוהיר , תק-על 2001 (3), 1935, בעמ' 1936).

11.

יתרה מכך. המבקשת הגישה בקשתה לעיכוב ביצוע ביום 8.11.09, כאשר פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ניתן ביום 14.9.09.

כידוע, שיהוי בהגשת בקשה לעיכוב ביצוע עשוי להביא לדחייתה. פרק הזמן אשר סביר, כי במסגרתו תוגש בקשה לעיכוב ביצוע מותנה כמובן בנסיבות העניין, אולם ברור, כי מהותה של בקשה מעין זו מחייבת הגשתה בתוך פרק זמן קצר יחסית מעת שניתן פסק-הדין או מעת שנדחתה בקשת עיכוב הביצוע על-ידי הערכאה הדיונית, לפי העניין. הטעם לכך הינו כפול: שיהוי בהגשת הבקשה עלול להביא להיווצרותו של מצב בלתי הפיך ואף לדחיית הערעור עצמו בשל "מעשה עשוי" (ע"א 9555/02 זידאן נ' ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ , פ"ד נט (1) 538). שנית, שיהוי בהגשת הבקשה עשוי ללמד על השלמה עם המצב הקיים (רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ , פ"ד נה(4) 433, בעמ' 445).

12.

זאת ועוד. סבור אני, כי בקשת המבקשת מהווה למעשה בקשה למתן סעד זמני ולא בקשה לעיכוב ביצוע, כפי שציינה היא בכותרת הבקשה. משמע, נראה, כי הסעד המבוקש על-ידי המבקשת איננו מתאים. האבחנה בין נסיבות אשר בהן יש לבקש סעד של עיכוב ביצוע לבין מקרים בהם הדרך הנכונה הינה הגשת בקשה לסעד זמני בערעור מעוררת קשיים. ברי, אפוא, כי חשיבותה של האבחנה נובעת מההליכים השונים אשר נדרש המבקש לנקוט לשם קבלת כל אחד משני הסעדים. עיכוב ביצוע מיועד למקרה בו התובענה התקבלה, היינו פסק-דין נגד הנתבע והוא מבקש לדחות את ביצועו עד אשר יתברר הערעור או בקשת רשות הערעור. לעומת זאת, סעד זמני בערעור יתבקש, בדרך כלל, מקום בו נדחתה תובענת התובע ועם דחייתה פקע הסעד הזמני שניתן לתובע על-ידי הערכאה הדיונית. כן כבר נקבע, כי כאשר נדחית תובענה, הרי שאין מה לעכב ואם מבקש בית-המשפט, כי סעד זמני שניתן בערכאה הדיונית יישאר בתוקפו עד לבירור הערעור, עליו לנהוג על פי תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי וליתן סעד זמני בערעור (בר"ע 128/69 זלנפרוינד נ' זלנפרוינד , פ"ד כג(2) 225, 226).

בית-משפט זה ביושבו כערכאת ערעור אזרחית, נוטה שלא לדחות על הסף בקשות אף אם הוא סבור, כי הוגשו באופן מוטעה, משמע – בקשה לסעד זמני שהוגשה כבקשה לעיכוב ביצוע או להיפך.

בנסיבות העניין, והגם שסבור אני, כאמור, כי הסעד המבוקש איננו מתאים, אשאיר שאלה זו בצריך עיון ואכריע בבקשה לגופו של עניין.

13.

באשר לעניינה של המבקשת - ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, ואפילו סברתי כי סיכויי הערעור מאוזנים, שוכנעתי, כי באיזון בין הנזק העלול להיגרם למשיבים בעיכוב ביצוע החיוב הכספי לבין הנזק שייגרם למבקשת אם לא יעוכב התשלום הכספי, ידם של המשיבים על העליונה. שכן, בפסק-דין שהושג בין המבקשת לבין העירייה בהסכם פשרה, לא הוכרעו מחלוקות לצורך הכרעה בתביעת החוב. נטל ההוכחה בדבר קיום החוב מוטל על הנושה בלבד, שכן הנושה הוא שטוען לקיום החוב. מטעם זה על תביעת החוב להיות מנומקת ומבוססת. ברם, בענייננו, קבע בית-המשפט המחוזי, כי המבקשת נמנעה מלתמוך ולהוסיף מסמכים התומכים בתביעת חובה. יתרה מכך, קבע בית-המשפט המחוזי, בין היתר, כי מדובר בהסכם פשרה ש"הוזמן" מלכתחילה על-ידי העירייה וקיים חשש ממשי, כי ההסכם הינו תולדה של עיוות הדין. עוד נקבע, כי החשש עולה במיוחד נוכח העובדה, כי החוב האמיתי שונה מחוב פסק-הדין הואיל והחשבוניות שצורפו לתביעת החוב, אינן מגיעות לכדי הסכום עליו נפסק בפסק-הדין בפשרה. לאלה יש להוסיף את העובדה, כי ההסכם נחתם רק על-ידי היועץ המשפטי בלבד בניגוד למתחייב מהוראת סעיף 230 (א) לפקודת העיריות [נוסח חדש].

בנסיבות אלה, לא מצאתי עילה, המצדיקה לעכב את ביצוע פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.