ע"א 9060/11 בנק לאומי לישראל בע"מ נ. עו"ד אייל ארנברג הנאמן על נכסי החיי

1.

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (מפי כב' השופטת א' חיאט ) ב-בש"א 13223/08 (במסגרת תיק פש"ר 1674/05) – עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין הנ"ל. הסעד המתבקש כאן מטרתו להשהות למעשה את מסירתו של טופס האישור לקיזוז הפסדים (שהונפק לטובת המשיב 1 על-ידי המשיב 2 (להלן: טופס הקיזוז )) – לידי המשיב 1. לחילופין, מתבקש סעד שימנע מהמשיב 1 לעשות שימוש בטופס קיזוז ההפסדים הנ"ל (באם ימסר לידיו) לצורך קיזוז בפועל של הפסדים כנגד הכנסה שהמשיב 1 חב בתשלום מס הכנסה בגינה.

2.

השתלשלות האירועים בפרשה תוארה כבר בפירוט במסגרת החלטתה של חברתי, השופטת ע' ארבל מתאריך 19.06.2012, ב"בקשה לצו עשה" שהגישו המבקשים על מנת שטופס הקיזוז יימסר לידיהם – בקשה שנדחתה. לפיכך אדרש כאן רק בקצרה לעובדות הצריכות להכרעה בבקשה שלפני, אשר היא מעין השלמה לבקשה שנדחתה – בבחינת "לא למבקשים ולא למשיב 1" ינתן טופס הקיזוז עד להכרעה בערעור.

3.

המחלוקת, מושא הערעור שבכותרת, נסבה סביב זכות הקיזוז של הפסד שנוצר לחייב אברהם וייס (להלן: החייב ), שהמשיב 1 מונה כנאמן על נכסיו במסגרת הליך פשיטת רגל – כתוצאה ממימוש משכנתא שרשם על נכס שהיה ברשותו לטובת המבקשת 1

(המבקש 2 מונה לכונס נכסים לצורך מימוש המשכנתא הנ"ל) כערבון להבטחת התחייבויותיה של חברה שהיתה בבעלותו של החייב ונכנסה להליכי פירוק. המבקשת 1 מעוניינת לקזז את ההפסד הנ"ל ממס השבח שיש לשלם בגין הנכס, מושא המשכנתא, ואילו המשיב 1 מעוניין לקזז את אותו ההפסד מהכנסותיו של החייב, החייבות במס הכנסה, ובכך להקטין את החבות במס ולהגדיל את מצבת הנכסים הניתנים לחלוקה לנושיו של החייב.

בית המשפט הנכבד קמא פסק בעניין זה לטובת המשיב 1 וקבע כי זכות הקיזוז של ההפסד האמור תעמוד לרשותו של המשיב 1.

4.

בתאריך 27.12.2012 הוריתי למשיב 1 להגיש את תגובתו לבקשה שלפני, והלה אמנם עשה כן. בגדר תגובתו הוא התנגד לעיכוב העברת טופס הקיזוז לידיו, או לכל קביעה אחרת שתמנע ממנו לעשות שימוש לאלתר בטופס הקיזוז שיועבר לידיו על מנת לבצע קיזוז בפועל של ההפסד המדובר מול רשויות מס הכנסה. המשיב 1 העלה בתגובתו עוד שתי טענות מקדמיות, שגרסו כדלקמן:

(א)

אין לדון בבקשת עיכוב הביצוע שהגישו המבקשים מאחר שלא הגישו אותה קודם לכן לבית המשפט קמא, בהתאם להוראות תקנה 467 ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או תקסד"א ). כן תהה בא-כוח המשיב 1, בתגובתו, אם ניתן לבקש עיכוב ביצוע לאחר קיום הדיון בערעור. יצויין כי המשיב 1 הגיש את תגובתו טרם שתוקנו הוראות תקנה 467 ל תקסד"א במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון), התשע"ג-2013 (להלן: תיקון 2013 לתקסד"א , או התיקון ) ולפיכך הפנה להוראות תקנה 467 ל תקסד"א , כנוסחה לפני התיקון.

(ב)

הבקשה הוגשה מבלי שנתבקשה תגובתו של המשיב 1, כפי שנדרש בהתאם להנחיה 8(א)(10) ל הנחיות נשיא בית המשפט העליון (מיום 01.11.2010) (להלן: הנחיות הנשיא ).

לגוף הבקשה טען המשיב 1 כי יש לדחות את הבקשה בשל מהותו הכספית של הסעד המתבקש. ואולם על מנת לבטל את חששם של המבקשים כי המשיב 1 יחלק את "שווי" זכות הקיזוז לנושי החייב כדיבידנד בפשיטת רגל (ובכך יסכל את העברת שווי זכות הקיזוז – למבקש 2, ככל שהאחרון יזכה בערעור) – המשיב 1 הציע מעין "פתרון אמצע", בדמות מנגנון שלפיו טופס הקיזוז יועבר לידיו ויתאפשר לו לעשות בו שימוש, אך זאת כפוף להתחייבות מצדו שלא לחלק לנושים את שווי זכות הקיזוז עד להכרעה בערעור.

5.

בתאריך 06.01.2013 הוריתי למשיב 2, כי יגיש גם הוא את תגובתו לבקשה ויתייחס בגדרי תגובתו להצעה הנ"ל של המשיב 1 ולהשלכותיה של הצעה זו על התוצאות האפשריות השונות של הערעור. המשיב 2 אמנם עשה כן ובמסגרת תגובתו ציינה באת-כחו כי לא ברורה למשיב 2 פשר עמידתו של המשיב 1 על קבלת טופס הקיזוז לידיו טרם הכרעה בערעור (מעבר לרצון הבסיסי בקיום פסקי-דין).

באת-כוח המשיב 2 הוסיפה כדלקמן:

"ככל שהנאמן [המשיב 1 – ח"מ ] מבקש להשתמש באישור קיזוז ההפסדים כבר עתה, שלא בקשר למס שישולם בגין מכירת הנכס... כי אז ברור שככל ויתקבל הערעור לגופו, לא ניתן יהיה להורות למשיב 2 להוציא אישור חדש, זאת הפעם – למערער. זאת משום שההפסד כבר קוזז, וברי כי לא ניתן לקזז אותו הפסד פעמיים... במקרה כזה, ההכרעה במחלוקת בין המערער לנאמן לא תהא בשאלה מי יקבל לידיו את האישור (שהרי האישור כבר ניתן ונעשה בו שימוש), אלא רק בשאלה מי זכאי להנות מפירות האישור."

6.

בתאריך 04.04.2013 הוריתי למשיב 1 להגיש הודעה מעדכנת שבגדרה ייתן דעתו לתיקון של תקנות סדר הדין האזרחי , שנכלל במסגרת תיקון 2013 לתקסד"א , ולהשלכותיו של תיקון זה על הטענה המקדמית הראשונה שהעלה בתגובתו לבקשת עיכוב הביצוע. כן אפשרתי לשאר הצדדים לבקשה להגיש תגובתם לאמור בהודעת העדכון הנ"ל – באם יחפצו בכך.

במסגרת הודעתו המעדכנת ציין המשיב 1 כי לשיטתו אין ל תיקון 2013 לתקסד"א תחולה על המקרה שלפנינו. המשיב 1 הפנה בהודעתו לסעיף 22(2) ל חוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הפרשנות ). לשיטתו, מהוראות סעיף 22(2) ל חוק הפרשנות עולה כי אין תחולה לתיקון האמור על העניין כאן, שכן לדבריו: "התיקון נכנס לתוקף... למעלה מ-3 חודשים לאחר הגשת הבקשה...", ולפיכך: "החלת התיקון תשע"ג על המקרה דנן תהא משום החלה רטרואקטיבית אסורה של הדין החדש (להבדיל מתחולה אקטיבית שלו)". יחד עם זאת, המשיב 1 נכון היה להותיר את הסוגיה לשיקול דעתו של בית המשפט הואיל ומדובר בסדרי דין.

במסגרת תגובתם של המבקשים להודעתו המעדכנת של המשיב 1 נכתב כי לשיטתם יש להחיל את התיקון האמור על המקרה, שכן לגישתם החלת התיקון הינה אקטיבית ולא רטרוספקטיבית, מאחר ששאלת עיכוב הביצוע הינה שאלה תלויה ועומדת שטרם הוכרעה. לתפיסתם של המבקשים, אף אם נראה בתחולת התיקון על העניין שבכאן כאילו היא בת פועל רטרוספקטיבי – אין בכך כדי להשפיע על התוצאה, שכן מדובר בתקנה בעלת אופי דיוני, ולמתדיינים אין זכות קנויה שהדין הדיוני לא ישתנה תוך כדי ההתדיינות. בהקשר זה הפנו המבקשים ל-עע"א 1613/91

ארביב

נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 765, בעמ' 781-780, 789 (1992) (להלן: עניין ארביב ).

עתה לאחר שהצגתי את הסוגיות שהתעוררו במכלול זה ואת השתלשלות העניינים – אעבור לליבון הדברים.

דיון הכרעה

7.

לאחר עיון בבקשה ובתגובות המשיבים – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל , במשמעות המפורטת בפיסקה 15 שלהלן . אפרט עתה בתמציתיות את הנימוקים להחלטתי זו, אך אפתח בדיון קצר בטענות המקדמיות שהעלה המשיב 1.

8.

טענותיו המקדמיות של המשיב 1 – דינן להדחות

בנסיבות. אציג עתה הדברים על פי סדרם.

9.

דחיית הטענה המקדמית הראשונה

לדחיה זו מספר נדבכים, שאותם אבאר עתה:

(א)

תקנות 471-469 ל תקסד"א תוקנו כאמור רק לאחרונה במסגרת תיקון 2013 לתקסד"א (התיקון נכנס לתוקף בתאריך 11.04.2013).

התיקון לתקנות מורה כדלקמן:

"2. במקום תקנה 467 יבוא:

'467. עיכוב ביצוע וסעד זמני

(א) בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו, והוא כל עוד לא הוגשו ערעור או בקשת רשות לערער; בקשה למתן סעד לפי תקנה זו אפשר שתידון ללא מתן הודעה עליה, אם הוגשה מיד לאחר שימוע ההחלטה.

(ב) הוגש ערעור או בקשת רשות לערער, רשאי בית המשפט שלערעור להורות על עיכוב ביצועה של ההחלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שיראו לו.

(ג) בית המשפט רשאי לצוות על מתן סעד או על עיכוב ביצוע לפי תקנה זו בתנאים שייראו לו, לרבות מתן ערובה מאת המבקש להבטחת נזק העלול להיגרם בשל הצו.'

3.תקנות 468, 469 ו- 471 – בטלות."

עיננו הרואות כי טענותיו המקדמיות של המשיב 1 מתאיינות עם החלת ההסדר החדש, שכן על-פי נוסחה החדש של תקנה 467 ל תקסד"א לבית המשפט שלערעור ישנה סמכות כללית ובלעדית להורות על עיכוב ביצועה של ההחלטה מושא הערעור, או בקשת רשות לערער, שהוגשו ועומדים לפניו (סמכות זו נתונה לבית המשפט שלערעור גם ללא תלות בשאלה אם התקיים דיון בערעור).

(ב)

לחיקוקים העוסקים בהוראות דיוניות יש, ככלל, תחולה אקטיבית, שכן: "חוק המשנה את סדרי הדין תופס מיד וחל על כל דיון (ובמקרה של דיון שכבר הוחל בו – על המשך הדיון) המתנהל בבית-משפט אחרי כניסת החוק לתוקפו..." (ההדגשות במקור – ח"מ ; ע"א 135/63 כורי נ' כורי,

פ"ד יז(3) 1855, בעמ' 1870 (1963); ראו גם: עניין ארביב , בפיסקה 18 לפסק דינו של השופט (כתארו אז) א' ברק ; לעניין תחולה אקטיבית של חקיקת משנה בעלת אופי דיוני, ראו: בג"ץ 334/85 גל נ' מנהל בתי המשפט, פ"ד מ(3) 729, בעמ' 735 (1986); עת"מ 14067-10-10 בכר נ' מדינת ישראל – משרד התחבורה (19.05.2011); ע"א 781/09 בן יקר נ' נצבא חברה להתנחלות בע"מ (12.10.2009)).

(ג)

בשים לב לכך שתקנות 471-467 לתקסד"א (בנוסח שקדם לתיקון) עסקו בהוראות דיוניות (עיינו: בש"א 5/88 גורן נ' מחסני ערובה כלכליים בע"מ, פ"ד מב(1) 755 (1988)) יש להחיל איפוא על הסיטואציה שפנינו את הדין החל כיום – לאמור את הדין לאחר התיקון .

(ד)

המשיב 1 טען, כאמור, כי יש להחיל בעניין זה את הוראות סעיף 22(2) ל חוק הפרשנות , כך שהתיקון לתקנות לא יחול בענייננו – וזאת מאחר שהחלת התיקון במקרה זה – יהיה בה, לשיטתו, משום החלה רטרואקטיבית אסורה. אין בידי לקבל טענה זו. סעיף 22(2) ל חוק הפרשנות מורה כדלקמן:

"22. ביטולו של דין אין כוחו יפה –

2.להשפיע על פעולה קודמת של הדין המבוטל או על מה שנעשה לפיו."

הסעיף נוקט בלשון: "פעולה" ו-"מה שנעשה", להבדיל מ-"מצב", ולפיכך ברי כי הסעיף הנ"ל נועד להתמודד עם החלה רטרואקטיבית , או רטרוספקטיבית של חוק – לאמור, החלה של חוק על "פעולה שנעשתה בעבר או מצב שנסתיים בעבר" ( עניין ארביב , בפיסקה 11), ולא עם החלה אקטיבית של חוק – לאמור, החלתו על "מצב דברים נתון... הקיים ביום היכנסו לתוקף" (שם, שם; לדיון נוסף בשוני שבין המונחים: רטרואקטיביות, רטרוספקטיביות, ואקטיביות ולהשלכות הדברים – עיינו גם: בג"ץ 11088/05 הייב נ' מנהל מקרקעי ישראל , בפיסקה 16 לפסק דיני (19.08.2010)).

המקרה שבכאן עוסק בבקשה תלויה ועומדת לעיכוב ביצוע פסק דין (שהוגשה טרם תיקון התקנות). ברי איפוא כי עסקינן ב-"מצב דברים נתון" ולא בפעולה קודמת של הדין המבוטל, או במה שנעשה על פיו, ולפיכך סעיף 22(2) ל חוק הפרשנות , כך נראה,

איננו רלבנטי לענייננו. בהקשר זה יש להוסיף ולציין כי בסעיף 14(ב) ל פקודת הפרשנות [נוסח חדש] (שהיה גלגולו הקודם של סעיף 22 ל חוק הפרשנות ) – נאמר בעבר ב-ס"ק (5) כדלקמן:

"14(ב). חיקוק המבטל דין אין כוחו של הביטול יפה –

(5) להשפיע על חקירה, על הליך משפטי , או על תרופה משפטית בענין זכות, זכות יתר, התחייבות, חבות, עונש, חילוט או ענישה כאמור; ומותר לפתוח בחקירה או בהליך או בתרופה , או להמשיך בהם , או לבצע אותם, ומותר להטיל את העונש, החילוט, או הענישה כאילו לא ניתן החיקוק המבטל; והכל כשאין כוונה אחרת משתמעת." (ההדגשות שלי – ח"מ ).

להוראה זו ולתחולתה – עיינו: ע"פ 1/75 מדינת ישראל נ' בית מרגוע ומלונות היוזם בע"מ, פ"ד כ"ט(2) 93 (1975). דומה איפוא כי ל השמטתה של ההוראה הנ"ל בחוק הפרשנות יש ליתן את מלוא המשמעות הראויה – ברוח הפרשנות שהוצעה על ידי לעיל.

זאת ועוד – אחרת. מאחר שלעיתים: "ההבחנה בין חוק דיוני לבין חוק מהותי קשה היא..." ( עניין ארביב , בפיסקה 11), ומאחר שבענייננו גם הדין שחל עובר לתיקון התקנות היה מביא לתוצאה דומה לזו שאליה מובילה החלת הדין החדש שלאחר תיקון התקנות (כפי שאראה בפיסקאות שלהלן) – אין אני רואה צורך לקבוע פה מסמרות בכל הסוגיות הכרוכות בפירוש הוראות תיקון 2013 לתקסד"א , על פרטיהן ובהתייחס לתחולתן על מצבים-נתונים שונים ש"במעבר". ארחיב לפיכך ואפרט הדברים לגבי הדין שחל עובר ל תיקון 2013 לתקסד"א מיד בסמוך.

10.

הסיבה לכך שגם הדין שקדם לתיקון התקנות הרלבנטיות היה מביא לתוצאה דומה לזו שנגזרת מהוראות תקנה 467 לאחר תיקון 2013 לתקסד"א , נעוצה בעובדה שהבקשה שלפני הוגשה לאחר תום הדיון בערעור שבכותרת ולפיכך (גם אם היא לא נוסחה בצורה זו במפורש) – אין היא למעשה בקשה מכוח תקנה 467 ל תקסד"א (בנוסחה הקודם), כי אם בקשה לסעד זמני במסגרת ערעור (גם זאת במשמעות התקנות הקודמות), המבססת עצמה על סמכותו של בית משפט שלערעור להעניק כל סעד שהדרגה הראשונה היתה מוסמכת להעניק, אף אם הדבר לא נקבע במפורש בתקנות (ראו: ע"א 459/89 טורטן

נ' ההתאחדות לספורט בישראל, פ"ד מג(4) 563, 566 (2004)). ברי כי בקשה מסוג זה, שלא היתה מעוגנת במישרין בהוראות תקנה 467 הנ"ל (בנוסחה הקודם) – לא היתה צריכה לעמוד בדרישות הדיוניות שנזכרו באותה תקנה. בעבר כבר נקבע כי בבקשות מסוג זה צריך היה לנהוג לפי ההסדר הכללי שהיה קבוע בתקנה 471 ל תקסד"א (בנוסחן הקודם). בהקשר זה נאמר בפסיקה כך:

"ההסדר הקבוע בתקנות 467 ו-468 ל תקנות סדר הדין האזרחי

שאליו הפנה המשיב הוא הסדר ספציפי שנתייחד לבקשות בעניין עיכוב ביצוע, ולפיו מתקיים דיון דו-שלבי בפני הערכאה הדיונית ובפני ערכאת הערעור. לעומתו, ההסדר הכללי הקבוע בתקנה 471 מבחין בין בקשות המועלות לפני הגשת הערעור – המובאות בפני הערכאה הדיונית – לבקשות המועלות לאחר הגשתו המובאות בפני ערכאת הערעור (ראו ע"א 4729/00

העדה האוונגלית אפיסקופלית נ' ניקולא ). נראה לי כי הסדר זה, הקבוע בתקנה 471, הוא ההסדר שראוי לאמצו גם במקרים כגון זה שלפנינו, אשר אינם באים 'בדרך המלך' בגדר אותה תקנה. טעם הדבר הוא בכך שהליכי ביניים מעצם טיבם אינם אלא הליכי לוויין להליך העיקרי, ומשהוגש הערעור זהו ההליך שיש לראותו כהליך העיקרי העומד על הפרק. על-כן ראוי שבקשות ביניים המועלות לאחר הגשתו תתבררנה ככלל בפני ערכאת ערעור , והיא אשר תבחן ותשקול את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, לרבות שאלת סיכויי הערעור וכן השאלה אם ללא הסעד הזמני שנתבקשה לתתו או לבטלו יש חשש כי תסוכל מטרת הערעור, ולא יהיה בו עוד טעם."

(ראו: ע"א 1103/04 רוזנצוויג נ' מפרק גדרם שמנים בע"מ (בפירוק ובכינוס נכסים), פ"ד נט(3) 125, 130 (2004) (להלן: עניין רוזנצוויג ); ההדגשות שלי – ח"מ ).

יצויין כי ב עניין רוזנצוויג לא התקבלה טענה דומה לזו שהועלתה כאן, שלפיה ראוי לדחות את הבקשה מאחר שאין היא עומדת בדרישות תקנה 467 ל תקסד"א (בנוסחה הקודם).

11.

התייחסות לטענה המקדמית השניה

המשיב 1 מלין, כאמור, אף על כך שהבקשה הוגשה מבלי שנתבקשה תגובתו, בהתאם ל הנחיות הנשיא . מאחר שהמשיבים הגישו תגובותיהם בעקבות החלטתי, כאמור, הרי שפגם זה – תוקן. הנפקות של אי-עמידת המבקשים בהנחיות – תהיה איפוא במישור פסיקת ההוצאות, כאמור בפסקה 16 שלהלן.

דיון בבקשה לגופה

12.

כידוע, השיקולים שיש לקחתם בחשבון בעת הכרעה בשאלת עיכוב ביצוע הינם "סיכויי ההצלחה בערעור" ו"מאזן הנוחות" בין הצדדים. בין שני שיקולים אלו מתקיימים יחסים של מעין "כלים שלובים": ככל שסיכויי הערעור נראים מוצקים יותר, כך ניתן להקל בדרישה שמאזן הנוחות יטה לכיוון המבקש, ולהיפך (ראו: עע"מ 9177/01 אחים שרבט יוזמים ובונים 1989 בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נו(2) 163, 167 (2001); עע"מ 2803/06 מאיר ובניו בע"מ נ' הגיחון מפעלי מים וביוב ירושלים בע"מ , פיסקה 10 (11.04.2006); והשוו: דנג"ץ 2598/95 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה (30.04.1995)).

13.

במצב הדברים שבכאן אין איפוא מנוס מלהעניק למבקשים בשלב זה את מבוקשם, ולעכב את מסירת טופס הקיזוז למשיב 1, או את השימוש בו. הטעם לדברים אלו נעוץ בכך שהעברת טופס הקיזוז לידי המשיב 1, תוך שהוא יכול לממשו ולחלק את שווי זכות הקיזוז לנושי החייב – תביא מניה וביה לכך שיהיה למבקשים קשה מאוד (עד בלתי אפשרי) לקבל את שווי הקיזוז, באם יתקבל הערעור שבכותרת, כאמור בתגובת המשיב 2. גם "פתרון האמצע" שהציע המשיב 1 איננו פותר בצורה מושלמת את הקושי. מתשובת המשיב 2, עולה חשש משמעותי שאם יונפק למשיב 1 טופס הקיזוז כעת, אזי ככל שיתקבל הערעור עלולים המבקשים למצוא עצמם וידיהם על ראשם. לא ברור שבמקרה כזה ניתן יהיה, באורח סביר, להעביר את "פירות האישור" מהמשיב 1 –

למבקשים, במיוחד כשעסקינן בשני "אגפים" נפרדים של רשויות המס – רשויות מס הכנסה ורשויות מס שבח, הפועלות גם מכח הוראות דין שונות.

14.

נוכח הקושי הצפוי של המבקשים ליהנות מזכייה בערעור שבכותרת, באם יתקבל, ומאחר שהמשיב 1 לא עמד באופן ברור על הנזקים שעלולים להיגרם לו באם לא יוכל לממש את טופס הקיזוז באופן מיידי (טרם הכרעה בערעור) – מסקנתי היא כי מאזן הנוחות נוטה כאן ולעת הזאת באופן ברור לטובת המבקשים. מאחר שכך, ובהתאם לכלל שבין "מאזן הנוחות" ו-"סיכויי הערעור" מתקיימים כאמור "כלים שלובים" – אני רואה לנכון להיענות לבקשה שלפני, מבלי להדרש, כמובן, בדרך כלשהי, לשאלת סיכויי הערעור, שטיעוני הצדדים כבר נשמעו בו. בסעד הזמני האמור יש לפיכך רק משום יצירת "איזון" בין הצדדים – עד להכרעה בערעור.

15.

בשים לב לכל האמור לעיל – הבקשה מתקבלת איפוא במובן זה שטופס הקיזוז לא יימסר למשיב 1 עד להכרעה בערעור שבכותרת, ואם כבר נמסר לו טופס הקיזוז מסיבה כלשהי – המשיב 1 לא יעשה בו כל שימוש.

16.

נוכח אי-עמידת המבקשים בהנחיה 8(א)(10) ל הנחיות הנשיא (כמפורט

בפיסקאות 4(ב) ו-11 שלעיל) ובהתחשב גם בכך שהם לא ביקשו מלכתחילה את הסעד הזמני שניתן כאן במסגרת בקשתם הקודמת הנזכרת בפיסקה 2 שלעיל – הרי שחרף התוצאה אליה הגעתי בבקשה זו – המבקשים יישאו ביחד ולחוד בהוצאות המשיב 1 בגין בקשה זו בסך של 5,000 ש"ח.