ע"א 4090/04 דבורה סלע נ. מינהל מקרקעי ישראל

1.

לפניי בקשה למתן סעד זמני לתקופת ערעור שמשמעו - עיכוב הליכים שנקט המשיב לפינוי שוכרים ממקרקעין אשר מחצית הזכויות בהם נתונות למבקשת.

2.

המבקשת ובעלה הם בני רשות במקרקעין המצויים במושב צפריה, והמנוהלים על-ידי המשיב, מינהל מקרקעי ישראל. חוזה המשבצת שבין המשיב לבין מושב צפריה אוסר שימוש שאיננו חקלאי במשבצת המושב. איסור זה חל גם על חברי המושב המחזיקים בנחלות. חרף זאת, השכירו המבקשת ובעלה חלקים מהמקרקעין לשימוש שאיננו חקלאי. בשל כך, הגיש המשיב בשנת 1995 תביעת פינוי נגד המושב, בעלה של המבקשת, אשר היה רשום בספרי המינהל כבעל הזכויות בנחלה, ונגד שוכרי המקרקעין. המבקשת לא נתבעה באותו הליך. לבסוף הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, בו התחייב בעלה של המבקשת להפסיק את השימוש החורג בנחלה תוך 18 חודשים. לטענת המבקשת, בעלה והשוכרים קיימו את ההסכם, ולמרות זאת, המשיב פתח בהליכי הוצאה לפועל לפינוי השוכרים מהחלקה.

3.

על רקע זה, המבקשת פנתה בתביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בה ביקשה להצהיר כי היא בעלת מחצית מהזכויות בנחלה, ולאסור על-פינוי השוכרים מהנחלה כל עוד המשיב אינו נוקט בהליכים נגדה, שכן כאמור, היא לא נטלה חלק בהליכים שפתח המשיב נגד בעלה. במסגרת תובענה זו, ניתן צו ארעי אשר אסר על-פינוי השוכרים. בית המשפט המחוזי נתן את פסק דינו בתובענה ביום 10.3.04. נקבע, כי המבקשת אכן זכאית להירשם כבעלת מחצית מהזכויות בנחלה, אך תביעתה למניעת המשך הליכי ההוצאה לפועל נגד השוכרים נדחתה. כמו כן ביטל בית המשפט את הצו הארעי שניתן.

4.

ביום 2.5.04 הגישה המבקשת ערעור לבית משפט זה על פסק הדין, וביום 19.8.04 היא פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה דחופה, במעמד צד אחד, לעיכוב ביצוע פסק הדין עד לסיום הליכי הערעור. בית המשפט המחוזי נתן החלטתו ביום 23.9.04, בה קבע כי נוכח הוראת תקנה 471(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות), הסמכות ליתן סעד לתקופת הערעור מסורה עתה לבית המשפט שלערעור. מכאן הבקשה שלפניי.

5.

בבקשתה טוענת המבקשת שסיכויי הערעור טובים. אשר לסעד הזמני המבוקש, היא טוענת כי אם יבוצע פינוי המקרקעין בטרם הוכרע הערעור, ייהפך עניינה לתיאורטי, וכן יוסבו לה נזקים כספיים כבדים, הרס סחורה חקלאית ומכונות חקלאיות, שלא כולם בני פיצוי. מוסיפה המבקשת, כי קיים חשש ששוכרי המקרקעין יתבעו אותה בגין הפינוי. מחמת כל אלה, סבורה המבקשת כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה.

6.

דין הבקשה להידחות. תקנה 471(א) לתקנות קובעת כי סעד זמני לתקופת הערעור יינתן בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". דרישה זו פורשה בפסיקה כמחייבת את מבקש הסעד להוכיח את ההצדקה המיוחדת להושטת הסעד בטרם הוכרע הערעור. שכן, משנדחתה תביעתו של מבקש הסעד, לכאורה היא אינה מבוססת, ועל כן לא בנקל יינתן לו הסעד (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, 1995) 866). בית המשפט ייטה להעניק סעד למערער, מקום בו צפוי לו נזק בלתי הפיך מאי הושטת הסעד, או למצער, כאשר מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו (ראה למשל ע"א 2398/97 אייל נ' אייל , פ"ד נא(5) 608, 614-612; בש"א 4459/94 סלומונוב נ' שרבני , פ"ד מט(3) 479, 483). לא כך הם פני הדברים במקרה שלפניי.

7.

מטענות המבקשת אנו למדים כי המבקשת ובעלה אינם מתגוררים במקרקעין נשוא ההליכים, שכן אלה מושכרים ל"משתמשים". המשתמשים עצמם לא נקטו, ככל הידוע, בהליכים להעמדת הליכי ההוצאה לפועל. זאת, למרות שאם נכונה טענת המבקשת, לפיה פסק הדין שאישר את הסכם הפשרה קוים במלואו, אין מניעה שהמשתמשים, אשר היו צד לאותו הליך, יגישו התנגדות לביצוע הפינוי. לפיכך, יש להשקיף על הבקשה ועל מאזן הנוחות מבחינתה של המבקשת לבדה, ואין להביא בהקשר זה בחשבון את עניינם של המשתמשים. בנסיבות אלה, אין לקבל את טענת המבקשת, כי מדובר בנזק בלתי הפיך שאינו בר השבה, שכן מבחינתה, אין מדובר בפינוי ממקום מגוריה. זאת ועוד. טענות המבקשת בדבר הנזקים הצפויים לה אם לא יינתן הסעד המבוקש, נטענו באופן כללי, חסר פירוט, ובחלקן - על דרך ההשערה. המבקשת אף לא נימקה את טענתה כי מתן הסעד המבוקש לא יגרום כל נזק למשיב ולאינטרס הציבורי. מעבר לכך, נראה כי הנזקים מהם חוששת המבקשת הם כולם נזקים כספיים. המבקשת אמנם ציינה, כי לא כל הנזקים שייגרמו לה הם בני פיצוי, אך לא מצינו בבקשה ובנספחים לה באילו נזקים, שאינם כספיים, מדובר. לא למותר להזכיר, כי המשיב דנא הוא מינהל מקרקעי ישראל, אשר חזקה עליו כי ימלא אחר פסק הדין שיינתן בערעור, ויהא ביכולתו גם לפצות את המבקשת על נזקיה, אם ייגרמו לה (ראה למשל, בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה , פ"ד נ(5) 403, 405) . המבקשת עצמה לא טוענת אחרת. על כן, בלא לנקוט עמדה כלשהי באשר לסיכויי הערעור, אני סבור כי המבקשת לא הרימה את הנטל להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, באופן המצדיק את מתן הסעד המבוקש בטרם הוכרע ערעורה.

התוצאה היא שהבקשה נדחית.