ע"א 71/18 הרשות הפלסטינית נ. יורשי המנוחה שרון בן שלום ז"ל

1.

לפנַי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' דרורי , סג"נ ) מיום 17.11.2017 בת"א 3361/09, בגדרו נקבעה אחריותם בנזיקין של המבקשים וכן שישה נתבעים נוספים והוטל עליהם לשלם למשיבים פיצויים בסך כולל של 62,000,000 ש"ח.

הרקע לבקשה

2.

ביום 28.5.2001 בוצע פיגוע ירי לעבר כלי רכב בכביש 443. כתוצאה מהירי נפצעו שתי פעוטות שהיו ברכב ונהרגו שלושה מנוסעיו. במסגרת הליך פלילי שנוהל נגד המפגעים, משיבים 20-17 בבקשה זו הורשעו בביצוע הפיגוע ונקבע כי מבקש 2 (להלן: ברגותי ) עמד מאחוריו. לאחר ההרשעה בפלילים, הוגשה תביעה נזיקית נגד מבצעי הפיגוע, ברגותי ומבקשת 1, הרשות הפלסטינית (להלן: הרש"פ ).

3.

הדיון בבית המשפט המחוזי נערך באופן מדורג: בשלב הראשון, נבחנה שאלת אחריות הנתבעים; בשלב השני, נבחנה שאלת גובה הנזק. לאחר שמיעת ראיות לעניין האחריות, הכריע בית המשפט ביום 22.9.2014 כי הרש"פ חייבת בנזיקין כלפי התובעים (משיבים 16-1; להלן: המשיבים ), הן מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] – בדין משדל או מסייע למעשה הנזיקי, והן מכוח סעיף 35 לפקודה האמורה – בדין עוולת הרשלנות. יצוין, כי הרש"פ הגישה לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על ההחלטה האמורה, ונקבע כי אין מקום ליתן רשות ערעור טרם סיומו של כל ההליך בבית המשפט המחוזי (רע"א 9041/14; כב' השופט צ' זילברטל ).

4.

לאחר דיון מפורט בשאלת הנזק, קבע בית המשפט המחוזי כי סך הפיצויים העונשיים להם זכאים המשיבים עומד על סך של 62,000,000 ש"ח. סכום זה חולק באופן הבא: הרש"פ חויבה בתשלום 40% מסכום הפיצויים, דהיינו סך של 24,800,000 ש"ח; יתר הנתבעים ובהם ברגותי חויבו ביחד ולחוד, בתשלום 60% מסכום הפיצויים, דהיינו סך של 37,200,000 ש"ח. כמו כן, חויבו הנתבעים, כל אחד לפי חלקו, בתשלום שכר טרחה בסך של 20% מהסכום שנפסק לחובתם.

טענות הצדדים

5.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים ערעור, ויחד עמו בקשה זו לעיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור. לטענת המבקשים, סיכויי הערעור אינם מבוטלים, נוכח הקביעות התקדימיות בפסק הדין מושא הערעור, הן לעניין האחריות והן לעניין גובה הנזק.

6.

באשר לשאלת האחריות, טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי הסתמך באופן משמעותי על דו"ח השר לשעבר, מר דני נווה (דו"ח זה קישר בין הרש"פ לבין מעשי טרור שבוצעו בתקופת האינתיפאדה השנייה; להלן: דו"ח נווה ), אך מדובר במסמך שהוגש שלא כדין ומבוסס על מסמכי שלל שנלקחו מהרש"פ, ועל פרשנותם של גורמים אשר לא נקראו להעיד. בנסיבות אלה, נטען כי לא ניתן היה לקבוע ממצאים ומסקנות בהסתמך על מסמכים אלה. בנוסף, בהחלטה לעניין האחריות נקבעו קביעות עובדתיות שאין להן בסיס בראיות שהונחו לפני בית המשפט.

7.

המבקשים חולקים גם על קביעות בית המשפט המחוזי בעניין חישוב הנזק. כך, בין היתר, חולקים המבקשים על עצם ייחוס זדון לרש"פ ולטענתם קיים סיכוי גבוה שערעורם יתקבל גם ביחס לשאלת גובה הנזק, נוכח העובדה שהסכומים שנקבעו במסגרת פסק הדין הם תקדימיים ועולים עשרות מונים על הסכומים המקובלים בפסיקה לסוג זה של תביעות.

8.

באשר למאזן הנוחות. המבקשים טוענים כי לא ניתן להתעלם מן הנזק שעשוי להיגרם לרש"פ ולתושביה אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין. זאת, כאשר מרבית תקציב הרש"פ מבוסס על תשלומי המסים הנגבים על-ידי מדינת ישראל, העומדים על כ-500 מיליון ש"ח מדי חודש, ומועברים לידיה. כמו כן, תקציב הרש"פ נמצא בגרעון וגביית הסכום כעת, עוד בטרם נשמע הערעור, יגרום לה לנזק רב. ביחס לברגותי, מדובר באדם פרטי ופשיטא כי ייגרם לו נזק רב כתוצאה מגביית הסכום שנפסק בפסק הדין.

9.

לעומת זאת, טוענים המבקשים, כי לא ייגרם כל נזק למשיבים. אלה מקבלים תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי וממשרד הביטחון, ועל כן הסכומים שנפסקו להם במסגרת פסק הדין אינם נחוצים להם לצורך מחייתם או כדי לספק צרכים מידיים. כמו כן, נוכח אופי הפיצוי, קיים חשש כי הכסף ינוצל באופן בלתי מבוקר. המשיבים הם אנשים פרטיים ועל כן גם קיים חשש כי לא ניתן יהיה להשיב את הכספים למבקשים. זאת ועוד, מזה שנים רבות עומד בתיק עיקול זמני בסך של 7 מיליון ש"ח, כך שלפחות חלק מן הסכום שנפסק מובטח לטובתם.

10.

המשיבים טענו בתגובתם כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב, מכיוון שהרש"פ טענה בעת דיון בבקשה להטלת עיקולים זמניים שהוגשו על ידם במסגרת התיק, כי לא קיים חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין. לעניין סיכויי הערעור, נטען כי אלה נמוכים. בית המשפט המחוזי ערך ניתוח עובדתי מדוקדק, והקביעות העובדתיות תומכות במסקנה המשפטית אליה הגיע בית המשפט. כמו כן, נקבע זה מכבר כי דו"ח נווה מהווה ראיה קבילה ובעלת משקל, וגם שאלת עצם אחריותה הנזיקית של הרש"פ הוכרעה.

11.

גם בחינת מאזן הנוחות מעלה כי הוא אינו נוטה לטובת המבקשים. אדרבה, אם יעוכב ביצוע פסק הדין, קיים חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק הדין, נוכח העובדה שביצועו תלוי ביחסים בין הרש"פ לבין מדינת ישראל, אשר יכולים להשתנות בין רגע. באשר לנזק הנטען לתושבי הרש"פ כתוצאה מביצועו של פסק הדין, טוענים המשיבים כי טענה זו נטענה ללא תימוכין. כמו כן, הובהר כי המשיבים מסכימים שסכום הפיצויים שנפסק יופקד בנאמנות אצל בא-כוחם באופן שיפיג כל חשש שהמבקשים לא יוכלו להיפרע חזרה מן המשיבים אם יזכו בערעור.

דיון והכרעה

12.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, ובתגובת המשיבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

13.

ככלל, הגשת ערעור כשלעצמה אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין של הערכאה הדיונית ובעל דין שזכה במשפט, זכאי לממש את פירות זכייתו מבלי להמתין לתוצאות הערעור (ראו למשל: ע"א 3831/14 סולימני נ' כונס הנכסים הרשמי (2.7.2014)). חריגה מכלל זה תתאפשר רק במקום שבו שוכנע בית המשפט כי סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים (ראו: ע"א 9494/16 עבדאל מונעם נ' נפתלי נשר, עו"ד (26.9.2017)). בין שני התנאים מתקיימת "מקבילית כוחות", כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לטובת קבלת הבקשה, יהיה בכך כדי להקל בדרישת סיכויי הערעור, וכן להיפך (ע"א 3709/17 נביל כיאל נ' ג'מאל יאסין בע"מ (6.6.2017)). אך בין שני שיקולים אלה, זוכה השיקול בדבר מאזן הנוחות למעמד בכורה (ראו: ע"א 5906/16 שירותי בריאות כללית נ' מועצת הקהילה האורתודוכסית הלאומית בחיפה ( 2.3.2017 )).

14.

בענייננו, אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת. טענות הרש"פ לפגיעה בה ובתושביה כתוצאה מביצוע פסק הדין נטענו בעלמא ולא נתמכו בראיות. יתרה מכך, בבש"א 13746/08 (שהתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו), במסגרתו התבקש בית המשפט על ידי המשיבים להטיל עיקול זמני על כספי הרש"פ המוחזקים בידי מדינת ישראל, טענה הרש"פ בתגובתה כדלקמן:

" לא קיים כל חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין, שכן הכספים שעיקולם מבוקש הם כספי מיסים שמדינת ישראל גובה הרשות הפלסטינית מכח החוק ליישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה), תשנ"ה-1994. לטענת הנתבעת 1 [הרש"פ] טווח סכומים אלה הוא 160,000,000 ש"ח – 220,000,000 ש"ח בחודש, כך שקיים תזרים מזומנים שוטף ויציב בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית, ואין חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין".

הרש"פ אינה יכולה אפוא לאחוז בחבל משני קצותיו. מחד גיסא, לטעון במסגרת הליך בקשת העיקול כי אין כל חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין. מאידך גיסא, לטעון כעת כי ביצוע פסק הדין ימיט עליה ועל תושביה אסון כלכלי.

15.

שיקול נוסף המטה את הכף לטובת דחיית הבקשה הוא העובדה כי מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין כספי. ככלל, בית המשפט לא ייטה לעכב ביצועו של פסק דין כספי, שהרי מימוש פסק דין לתשלום כסף הוא בדרך כלל הפיך (ראו, למשל: ע"א 7196/13 שיכון ובינוי סולל בונה תשתיות בע"מ נ' בית שערי מגדל אשקלון (2003) בע"מ (4.12.2013)). אכן, נפסק כי סכום כסף משמעותי המשתלם לאדם שאיננו אמיד, מקים חשש מובנה לקושי בהשבת הכספים, אם יתקבל הערעור, אף בהיעדר הוכחה לחשש באשר ליכולת השבת הכספים של המשיב הספציפי (ראו: ע"א 2347/15 ג'מילי נ' דסטה (10.5.2015)). בענייננו, הסכום שנפסק למשיבים במסגרת פסק הדין אינו מבוטל כלל ועיקר. ברם, הסכמתם של המשיבים להפקיד את כל כספי הפיצויים בחשבון נאמנות של בא-כוחם מאיינת את החשש כי המבקשים לא יוכלו להיפרע מהם, אם תשתנה תוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי במסגרת הערעור.

דין הבקשה להידחות אפוא בכפוף לביצוע התחייבותם של המשיבים להפקיד את הסכום שנפסק להם בחשבון נאמנות של בא-כוחם.