ע"א 9396/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. אלי זנגי

1.בפניי בקשה לעיון חוזר בהחלטתי מיום 18.2.2001 שבה דחיתי את בקשתה של המבקשת לעיכוב ביצוע חלקי של פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו עד למתן פסק-דין בערעור שהגישה לבית משפט זה. עיקרי העובדות הצריכות לעניין מפורטות בהחלטתי הנ"ל ולהלן אפרטן רק ככל שהדבר דרוש לשם הכרעה בבקשה זו.

המבקשת הגישה ערעור לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל

אביב-יפו אשר קבע כי עליה לשלם למשיב פיצויים בגין נזקים שנגרמו לו בתאונת דרכים, בסך של כ- 1,800,000 ש"ח. עם מתן פסק הדין הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע בפני בית-המשפט קמא, אשר הורה על תשלום סך של 1,000,000 ש"ח מיד, ולגבי יתרת הסכום (להלן: "הסכום המעוכב") קבע כי יופקד בידיו הנאמנות של בא-כוח התובע (המשיב בפנינו) עד למתן פסק-הדין בערעור. במקביל להגשת הערעור לבית משפט זה הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק-הדין על כל סכום שמעל סך של 723,713 ש"ח, שהוא הסך

שלטענתה צריכה היא לשלם למשיב אם יידחה ערעורה לעניין חיובה.

כאמור, בהחלטתי מיום 18.2.2001 דחיתי את הבקשה בצייני כי "החלטתה של השופטת בבית המשפט קמא בבקשת עיכוב הביצוע משקפת את האיזון הראוי בין הכלל המחייב ביצוע פסק דין עם הינתנו מחד גיסא, אל מול החשש שלא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו אם תזכה המבקשת בערעורה, מאידך גיסא".

על בקשה זו הגישה המבקשת, ביום 8.3.2001, בקשה לעיון חוזר בנימוק הבא:

"...בהחלטתו לא התייחס בית המשפט הנכבד לעובדה כי המבקשת הינה קרן ציבורית שהוקמה על פי דין ולפיכך קיומה וכספיה מגובים ומובטחים על ידי המדינה, ולפיכך מן הראוי ואולי אף עדיף כי יתרת סכום פסק הדין בסך של 800,000 ש"ח, אשר לגביו קבע בית המשפט קמא כי תעוכב, ישאר מופקד בידי המבקשת, וסכום הפקדון יופקד ויושקע על ידה בצורה לא פחות טובה ואולי אף עדיפה מזו שבא-כוח המשיב יוכל להשקיעם".

לחלופין, בקשת המבקשת היא כי הסך המעוכב של 800,000 ש"ח יופקד בחשבון נאמנות משותף על שם פרקליטי בעלי הדין ויושקע בהשקעה שתתקבל על דעת שני הצדדים, באופן שבו לבא-כוח המבקשת תהיה השפעה כלשהי על השקעת הסכום המעוכב.

יש לציין, כי המבקשת לא העלתה טענות אלה במישרין בבקשתה המקורית. כאמור, הסעד המקורי שביקשה המבקשת מבית משפט זה היה כי יורה "על עיכוב ביצוע פסק הדין בכל סכום שמעבר לסך של 723,713". אמנם בסעיף 7 לבקשתה ציינה המבקשת כי "גם את הסכום

שבית המשפט קמא מצא לנכון לעכב הורה בית המשפט קמא כי יופקד דווקא בידיו הנאמנות של בא-כוח המשיב בלבד במקום בפיקדון משותף על שם באי-כוח בעלי הדין", אך הבקשה בכללה נסמכה על הטענה כי הסכום הנ"ל צריך שיהיה מעוכב ולא על הטענה כי הסדר הנאמנות צריך שיהיה שונה - טענה זו הועלתה בפניי לראשונה במסגרת הבקשה לעיון חוזר. המבקשת סבורה כי היות שמדובר בבקשה לשינוי החלטה הקשורה לתנאי הפקדת הסכום המעוכב, רשאי בית המשפט לחזור ולעיין בהחלטתו.

2.עמדת המשיב היא כי החלטה שניתנת בבית משפט זה בבקשה שעניינה עיכוב ביצוע בהליך של ערעור היא החלטה סופית שלא ניתן לבקש עיון חוזר בעניינה, ויש, אפוא, לדחותה על הסף. לגופו של עניין טען בא-כוח המשיב כי אין לשנות מהאמור בהחלטתי מיום 18.2.01, המאשרת, כאמור, את החלטת בית המשפט המחוזי, היות שהמבקשת לא הביאה דבר כדי לתמוך בטענתה כי הפקדת הכספים בידי בא-כוחה או בחשבון נאמנות משותף, עדיפה על הפקדתם בידי בא-כוח המשיב, המייצג את מי שממילא נמצא זכאי לסכום האמור על פי פסק דינו של בית המשפט קמא.

3.אין בידי לקבל את עמדתו הגורפת של בא-כוח המשיב לפיה אין בסמכותו של בית משפט זה לערוך עיון חוזר בהחלטות שעניינן עיכוב ביצוע בהליך אזרחי. בפרשה אחרת שבאה בפניי לאחרונה, התייחסתי לשאלת מעמדה של החלטה בעניין עיכוב ביצוע וכך אמרתי שם:

"החלטה בעניין עיכוב ביצוע היא החלטת ביניים. אכן, מדובר בהחלטת ביניים הניתנת לאחר פסק-הדין, אולם אין הדבר שולל ממנה את תכונותיה כהחלטת ביניים. הלכה פסוקה היא כי החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית-דין, ועל כן גם ניתן להביאה מחדש בפני אותה ערכאה שהחליטה בה לראשונה, וזו רשאית לשנותה אם השתנו הנסיבות מאלו שהיו קיימות עת ניתנה ההחלטה הראשונה. לא מצאתי טעם להבחין בין החלטה בעניין עיכוב ביצוע לבין החלטות ביניים אחרות. אמנם החלטה זו ניתנת לאחר מתן פסק-הדין, אולם החלטות כאלה נחשבות החלטות ביניים [ראו: יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ש' לוין, 1995) 766-768]. לפיכך, גם אלה אינן יוצרות מעשה בית-דין וניתן לבקש את שינוין, אם השתנו הנסיבות שהצדיקו את מתן ההחלטה הקודמת".

[ע"א 6146/00 , רע"א 6150,6151,6199,6480/00 , בש"א 6248/00 עיריית תל-אביב יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ו- 155 תובעים נוספים ואח' , פיסקה 6 לפסק-הדין (טרם פורסם) ; ההדגשות הוספו].

אכן, הדברים הללו נאמרו ביחס להחלטה בעניין עיכוב ביצוע ועיון חוזר עליה בערכאה הדיונית, אולם הדברים יפים אף להחלטות בעניין עיכוב ביצוע המתקבלות בבית משפט זה ביושבו כערכאת ערעור על החלטות הערכאה הדיונית. כידוע, בקשה לעיכוב ביצוע המוגשת לבית משפט שלערעור היא בקשת ביניים בערעור [ראו: יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ש' לוין, 1995) 865], וככל בקשת ביניים שבית המשפט מחליט בה - יהא זה בית משפט היושב כערכאת ערעור או בית משפט היושב כערכאה דיונית - רשאי הוא, כאמור, לשנותה, אם השתנו הנסיבות מאלו שהיו קיימות עת ניתנה ההחלטה הראשונה.

במקרה שלפנינו אין לומר, אמנם, כי השתנו הנסיבות מאז נתתי את החלטתי בבקשה לעיכוב ביצוע. המבקשת הגישה את בקשתה לעיון חוזר כשבועיים לאחר ההחלטה והיא לא הצביעה בבקשתה על שינוי נסיבות המהווה בסיס לבקשה לעיון חוזר. עם זאת, בעקרון אין מניעה שבית המשפט יעיין מחדש בהחלטת ביניים שנתן שעניינה צו זמני בהתקיים טעמים מיוחדים המצדיקים זאת. יודגש כי המקרים בהם ישנה בית המשפט מהחלטת ביניים שנתן ללא שינוי בנסיבות הם נדירים ביותר ובית המשפט לא יתן ידו לשימוש לרעה בהליך החריג של עיון חוזר, אך אין לומר כי אין בידי בית המשפט סמכות לשוב ולעיין בהחלטתו - הדבר נתון לשיקול-דעתו של בית המשפט. כך, למשל, רשאי בית המשפט לחזור בו מהחלטת ביניים, ובכלל זה החלטת ביניים שעניינה מתן סעד זמני, אם נוכח לדעת שטעה [ראו: ע"א 37/68 גינז נ' מאירי , פ"ד כב(1) 525, 528].

4.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בבקשה זו, ובהתחשב במסגרת המשפטית לדיון בבקשה מעין זו כפי שפורטה לעיל, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל בחלקה, מהטעמים שיפורטו להלן.

עיון בבקשה לעיון חוזר לגופה שכנעני כי אכן צודקת המבקשת כי בנסיבותיו של מקרה זה ניתן וצריך היה להורות על הפקדת הסכום המעוכב בפיקדון אצל המבקשת עצמה. המבקשת הינה קרן ציבורית שהוקמה על פי דין אשר כספיה מובטחים על ידי המדינה. בנסיבות מעין אלה, כאשר מדובר בגוף ציבורי מהסוג האמור, אין חשש כי לא ניתן יהיה לממש את פרעון הכספים המעוכבים אם יידחה ערעורה של המבקשת ועל כן אין מקום להורות על הפקדת הסכום בנאמנות אצל בא-כוח המשיב. הסדר שיכול שיהיה יפה כאשר בעל הדין המבקש עיכוב ביצוע הוא אדם פרטי או תאגיד פרטי, או כל גוף אחר אף אם הוא ציבורי אשר קיים חשש כי לא ניתן יהיה להיפרע ממנו אם יידחה הערעור, אינו הולם גופים ציבוריים דוגמת המבקשת. השתכנעתי, אפוא, כי אין מקום להשאיר על כנה את ההחלטה לפיה הכספים המעוכבים יופקדו בנאמנות אצל בא-כוח המשיב וזאת מהנימוקים דלעיל ומבלי להטיל, כמובן, כל רבב או חשש מכל סוג באשר לנאמנות שבידי בא-כוח המשיב.

אשר על כן, בנסיבות רגילות יתכן שהייתי נעתרת לבקשה העיקרית ומורה כי הסכום המעוכב יופקד בידי המבקשת עצמה. אולם, בהתחשב בכך שהבקשה שבפניי היא לסעד שלא נתבקש בעת שהוגשה הבקשה המקורית, איני רואה כי יש הצדקה לכך כיום. כיוון שאין בפניי בקשה לשינוי מהותי מהחלטתי הקודמת, אלא בקשה לשינוי תנאי הפקדה בלבד וכן בהתחשב במכלול הטעמים שמנתה המבקשת שהצביעה על העניין שיש לה במבוקשה, החלטתי להעתר לבקשה החלופית של המבקשת ולהורות כי הסכום המעוכב יופקד בחשבון נאמנות משותף על שם באי-כוח בעלי הדין כמקובל במקרים מעין אלה.

אני מורה, אפוא, על הפקדת הסכום המעוכב בחשבון נאמנות משותף על שם באי-כוח המבקשת והמשיב.