ע"א 9396/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. אלי זנגי

1.ביום 22.6.1988 נפגע המשיב בתאונת דרכים עת נהג בקטנוע. כתוצאה מן התאונה נגרמו לו נזקי גוף שונים. המשיב הגיש תובענה כנגד המבקשת לתשלום פיצויים בין הנזקים שנגרמו לו. סלע המחלוקת המרכזי ביותר בין הצדדים סבב סביב השאלה מה היתה מטרת נסיעתו של המשיב. המבקשת טענה, כי המשיב היה בדרכו לעבודה, ולפיכך מדובר בתאונת עבודה, ואילו המשיב טען, כי היה באותה העת בדרכו לחנות רהיטים, ללא כל קשר לעבודתו. פרט לכך, נחלקו הצדדים גם ביחס לנכויות שנגרמו למשיב כתוצאה מן התאונה ולשיעורן וביחס לשיעור השתכרותו של המשיב עובר לתאונה.

בית המשפט קמא (השופטת א' קובו) העדיף את גירסת המשיב על גירסת המבקשת, וקבע, כי המשיב אכן היה בדרכו לקניית רהיטים, ולפיכך אין מדובר בתאונת עבודה. בשאלות האחרות החליט את שהחליט, ולבסוף פסק למשיב (תוך ניכוי תשלומים תכופים שקיבל המשיב) סך של כ1,800,000- ש"ח.

2.עם מתן פסק-הדין הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע בפני בית-המשפט קמא, אשר הורה על תשלום סך של 1,000,000 ש"ח מיד, ולגבי יתרת הסכום קבע, כי יופקד בידיו הנאמנות של בא-כוח התובע עד למתן פסק-הדין בערעור. המבקשת הגישה ערעור על-פסק הדין של בית-המשפט קמא, ובמקביל אף הגישה את הבקשה נשוא החלטה זו לעיכוב ביצוע חלקי של פסק-הדין על כל סכום שמעל סך של 723,713 ש"ח, שהוא הסך שלטענתה צריכה היא לשלם למשיב, אם ידחה ערעורה לעניין חיובה.

3.המבקשת חוזרת וטוענת, כי נוכח הראיות שעמדו נגד עיני בית-המשפט היה מקום לקבוע, כי התאונה היא תאונת עבודה. כן מבקשת היא לבסס את טענתה, כי הסכומים שנפסקו למשיב הם גבוהים בהרבה מן המגיע לו.

המשיב מתנגד לבקשה. הוא ציין, כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, ולגופו של עניין הוסיף, כי קביעותיו של בית-המשפט קמא מבוססות היטב בחומר הראיות, ואין לומר שהן מקפחות את המבקשת.

דין הבקשה להדחות. איני רואה להתערב בהחלטתה של השופטת בבית משפט קמא בבקשת עיכוב הביצוע. ההחלטה משקפת את האיזון הראוי בין הכלל המחייב ביצוע פסק דין עם הינתנו מחד גיסא, אל מול החשש שלא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו אם תזכה המבקשת בערעורה, מאידך גיסא.

אשר על כן, הבקשה נדחית.