ע"א 1989/94 ארווין זוסמן נ. הכונס הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ ואח'

תיק זה תלוי ועומד בבית המשפט מזה זמן רב, וחרף זאת, עדיין נדונות שאלות התחלתיות, כמו גובה העירבון, לא מעט בשל דרך ההילוך של המערער.

וזוהי נקודת הפתיחה: ביום 13.6.95 קבעה כב' הרשמת אפעל גבאי, בגדרה של בקשה להגדלת סכום העירבון, כי סכום העירבון בהליך זה יעמוד על 150,000 ₪. סכום זה עלה במידה ניכרת על סכום העירבון אשר נהוג היה להטיל באותה עת, הסכום נקבע בשים לב לנשוא הערעור, היקפו הכספי, וטיבו הענייני.

לאחר הפקדת הסכום, התנהל התיק, אך לא הגיע לכלל סיום, בין היתר בשל היקפו. הליכים אחרים, הקשורים בהליך זה – הסתיימו. ביום 8.8.00 הגיש המשיב בקשה להגדיל את סכום העירבון. לאחר שניתנה למערער ארכה להגיב לבקשה, ארכה שלא נוצלה על ידו, נענתה הבקשה בחלקה. ביום 9.1.01 נקבע כי על המערער להגדיל את העירבון עד לסכום של 450,000 ₪.

המערער הגיש בקשה לעיון נוסף. הבקשה נדחתה, לאחר שלא נמצא כי היה בסיס לטענותיו, ביחס למודעותו להחלטות הנוגעות למועדי מסירת תגובתו.

המערער ערער על ההחלטה להגדיל את סכום העירבון. ביום 27.8.01 החליט כב' השופט מצא לדחות את הערעור (בש"א 2338/01). עם זאת, נקבע כי המערער רשאי להגיש בקשה להפחתת העירבון ובתוך כך, יורשה להשיג על הנימוקים שעל יסודם התקבלה בקשת המשיב להגדילו.

ביום 13.9.01 הגיש המערער בקשה להפחתת סכום העירבון. כצפוי, המשיב התנגד לבקשה.

המערער הסביר בבקשתו כי הוא נתון בהליכי פשיטת רגל בארה"ב. לשיטתו, הגדלת סכום העירבון היא בבחינת העדפת נושים בפשיטת רגל זרה; כן טען המערער כי לא הוצגו על ידי המשיב נימוקים נוספים המלמדים על שינוי נסיבות, והמבססים סטיה מהחלטת כב' הרשמת אפעל-גבאי.

הטענה הנוגעת להליכי פשיטת הרגל אינה טענה. אמנם, ככל הנראה, ביום 18.6.96 ניתן כנגד המערער צו כינוס נכסים ומונה לו נאמן על נכסיו על ידי בית משפט בארה"ב. בקשתו להפטר - נדחתה. יחד עם זאת, אין בדברים אלה כדי להשליך על גובה העירבון או על סמכות הרשמים להפחית מהעירבון שכבר נקבע. קשה להניח כי מעמדו של המערער כפושט רגל במדינה זרה יכול להקרין על סמכות הרשמים לקבוע את סכום העירבון. הליכי קביעת העירבון נועדו, כלשון כב' הרשמת אפעל גבאי, "לנבא במידה קרובה ככל האפשר את סכום ההוצאות שעשוי בית המשפט שלערעור לפסוק במקרה של דחיית הערעור". בגדרם קשה להידרש למשמעויות הכרזה על פשיטת רגל לפי דין זר, שאם לא כן ילכו הליכי ההפקדה ויסתבכו ללא סוף ועניין שבשוליים יהפוך לעיקר. מובן, כי אם המערער יכול להצביע על דלות כלכלית, ועובדת היותו נתון בפשיטת רגל יכולה להיות קשורה לכך, יובא העניין בחשבון. ואולם, במקרה כזה, השאלה היא שאלה שבעובדה – דלות כלכלית, ולא שאלה שבמשפט – משמעות פשיטת רגל לפי הדין הזר, על הסדרי הנושים שנקבעו בו, והשלכת העירבון על נושים אלה.

זאת ועוד, מי שמבקש לאכוף פסק חוץ בישראל או להכיר בו, חייב לשכנע את בית המשפט כי נתקיימו בפסק הוראותיו של חוק אכיפת פסקי-חוץ, התשי"ח - 1958 (ע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נגד איריס אגם , פד"י מט (1) 561, 569). עצם העובדה שבית משפט זר נתן החלטה כלשהי אינה הופכת את ההחלטה לבעלת תוקף מחייב מבחינת הדין הישראלי ( ע"א 499/79 אברהם בן-דיין נ' אי.די.אס אינטרנשיונל בע"מ , פ"ד לח(2) 99; ש' לוין א' גרוניס, פשיטת רגל (ירו', 00) 401). המערער לא הצביע על נסיבות מהן ניתן ללמוד כי פסק החוץ אכן הפך לפסק מחייב בישראל, וממילא, גם מטעם זה, לא ניתן להתייחס למשמעות המשפטית של ההחלטה הזרה, להבדיל מלמשמעותה העובדתית והשלכותיה הענייניות על בעל הדין.

במקרה זה, לא יכול היה המבקש להצביע על דלות כלכלית תוצאת אותה החלטה זרה, ועל כן שאלת מעמדו כפושט רגל אינה רלוונטית. במאמר מוסגר יוער כי המעיין בכתבי בעלי הדין ביחס לטענה עצמה, לרבות הטענות לפיה הליכי פשיטת הרגל הם הליכים מלאכותיים, יתקשה למצוא את ידיו ורגליו בסבך הטיעונים השונים, דבר המבהיר גם הוא עד כמה הליכי קביעת גובה העירבון אינם מתאימים לבחינת טענות מסוג זה. כל שניתן לומר הוא שאם המערער חושש כי הגדלת העירבון תוביל להעדפה אסורה של נושים, עליו לפנות לבית המשפט הזר המוסמך, על מנת לקבל את הוראותיו בנוגע להמשך ההליכים.

דין טענתו האחרת של המערער – שונה. ברגיל, אין מקום לסטות מהחלטות שניתנו בנוגע לגובה העירבון, אלא אם כן חל שינוי נסיבות שיש בו כדי להצדיק את הגדלת שיעוריו (ב"ש 535/85 שמואל פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטרסיפסיון, פ"ד לט (2) 529, 532). מכאן הגישה החשדנית לבקשות לעיון חוזר המוגשות על דרך הסתם (רע"א 3766/01 ב אור נ' אלדן השכרת רכב ), עד כי לעיתים נדחות בקשות אלה ביד קלה וזריזה, ובלא צורך בתגובה, בהיותן לא יותר מויכוח עם בית המשפט.

האם התקיים שינוי נסיבות במקרה זה? המשיב הסביר, בין היתר, כי עם סיום ההליכים הקשורים, נותר המערער בבדידותו בהליך זה. אכן, בשעתו, נקבע גובה העירבון בין היתר בשים לב לכך שמדובר בסדרה של ערעורים בעלי חפיפה חלקית; "בעייננו המדובר – אומרת כב' הרשמת אפעל גבאי – בשמונה ערעורים שנקבעו לדיון מאוחד, ומבחינת המבקש – המשיב בערעורים - יש עניינים רבים המשותפים לכל הערעורים לצד עניינים שהם ספציפיים לכל ערעור וערעור". מכאן, שהעמדת גובה העירבון על סכום של 150,000 ₪ בהליך זה, היתה פיסה ממכלול שלם וגדול יותר, דהיינו גובה העירבון במכלול הערעורים. בנסיבות אלה, עם סיום יתר ההליכים יש מקום לבחינה נוספת של גובה העירבון בהליך זה.

האם ראוי להשית על המערער את סכום העירבון הכולל, כלומר לזקוף על חשבונו את סכום ההפקדה שנקבע ביחס לערעורים כולם? התשובה לשאלה זו היא שלילית. ראשית, יש טעם בטענת המערער שהיה על המשיב להביא בחשבון לפחות חלק מהוצאותיו בעת שהגיע לכלל פשרה עם יתר בעלי הדין. שנית, ההליך נמצא בשלבים מתקדמים, ובקשה להגדלת שיעור העירבון חייבת לצפות, בדרך כלל, הוצאות עתידיות, ולא הוצאות שכבר הוצאו (אף בלא חגורת הביטחון אותה נועד העירבון לבטא).

בנסיבות אלה, מן הראוי היה להגדיל את סכום העירבון על יסוד השיקולים שפורטו בהחלטת כב' הרשמת אפעל גבאי מיום 13.6.95, תוך התייחסות לשינוי שחל בהליך. יחד עם זאת, ההגדלה שנעשתה בהחלטה אותה מבקש המערער לשנות היתה גדולה יתר על המידה בנסיבות העניין. סכום העירבון יופחת ויעמוד על סך כולל של 240,000 (קרן).

הואיל ומדובר בבקשה להפחתה, ניתן לשקול בגדרה שיקול נוסף, והוא מידת הציות של המערער להחלטות קודמות של בית המשפט. כבר הערתי כי המערער לא פעל בגדרי המועדים שנקבעו והוביל להליכים מיותרים. בסופו של דבר נפסקו נגדו הוצאות, בנוגע להליך זה – הליך בירור גובה העירבון. על כן, ועל מנת שהמערערים לא ימצאו חסרים, רשאים המערערים למשוך מתוך הסכום שיופקד סכום של 10,000 ₪ על חשבון ההוצאות שנפסקו להם.

לא מצאתי טעם בקביעת ההליך לחקירות או להשלמות נוספות. גם על הליכים אלה חל הכלל הנוגע לסופיות בעניינים שבשוליים. ההחלטה התבססה על נתונים המקובלים על כל בעלי הדין, וגם הפעם אין טעם להפוך את הליך העירבון למעין הופעת חימום, המכינה את בעלי הדין לקראת המופע העיקרי, ואין לאפשר השגת יתרונות מריטוריים על ידי הערמת מכשולים דיוניים.

הסכום שעל המערער להוסיף, יופקד בתוך 30 שאם לא כן ידחה ההליך ללא הודעה נוספת.