פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
9354/02
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
המערערת:
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיב:
רחמים גידניאן
ערר לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים),
התשנ"ו-1996 על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 3.11.02 בתיק
ב"ש 1813/02 בת"פ 3154/02 שניתן על ידי כב' השופטת ח' בן עמי
תאריך הישיבה:
ל' בחשון תשס"ג (5.11.02)
בשם המערערת:
עו"ד יאיר חמודות
בשם המשיב:
עו"ד איתן להמן
החלטה
המשיב עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים בשני אישומים אלה: אחד, חבלה בכוונה מחמירה באיומים, ושניים, שימוש בסם מסוכן. עם הגשת כתב-האישום ביקשה המדינה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, אך בית-משפט קמא החליט לשחררו ממעצר בתנאים מסויימים כפי שקבע. על החלטה זו הערר שלפניי, ובקשת המדינה היא כי אורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.
המעשים המיוחסים למשיב מעשים חמורים הם ביותר. במהלך ויכוח שהיה בין המשיב לבין בעל הדירה שבה התגורר המשיב, תקף המשיב את בעל הדירה, המתלונן, באגרופים ובבעיטות תוך שהוא משתולל ושובר טלוויזיה ושולחן מזכוכית שהיו בדירה. המתלונן ביקש מאמו כי תזעיק משטרה ובתגובה על כך איים המשיב על המתלונן כי אם יזמין משטרה "אני אשחט אותך". בהמשך נאבקו המשיב והמתלונן ותוך כדי אותו מאבק נטל המשיב חתיכת זכוכית וחתך את אוזנו של המתלונן. חתך זה תלש את תנוך אוזנו של המתלונן, והמשיב באמצעות אותה זכוכית חתך גם בצווארו של המתלונן. המתלונן דימם, פונה לבית-חולים ושם טופל בהרדמה ובתפרים.
אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים למשיב ועל קיומה של עילת מעצר. השאלה אינה אלא אם ראוי הוא המשיב כי תינתן לו חלופת מעצר ועל כך החליט בית-משפט קמא בחיוב.
היה זה ביום הדיון בבית-משפט קמא, שבבית-המשפט התייצב מטעם המשיב אדם בשם אהרון אהרון אשר הציג עצמו כמנהל מרכז גמילה הנמצא במנחמיה. אותו מר אהרון אמר לבית-המשפט כי נפגש עם המשיב באותו בוקר בפעם הראשונה וכי "מההתרשמות שלי איתו הוא מתאים לשיקום אצלנו". אשר למרכז שהוא מנהל, השיב מר אהרון כי המרכז קשור למשרד הבריאות; כי הגישו בקשה מתאימה; וכי "דין וחשבון אנחנו נותנים למשרד הבריאות". משנשאל אם יש לו אישור של משרד הבריאות, השיב מר אהרון: "הם היו אצלנו לביקור ואוטוטו נקבל אישור". אלה היו דבריו של מר אהרון. חוות-דעת שירות המבחן היתה אחרת, שלדעת השירות אין המשיב מתאים להליך טיפול של גמילה מסמים, וכי מטעם זה – טעם המייסד עצמו על פירוט יתר בתסקיר – אין השירות הוא ממליץ על טיפול במשיב. לא עוד, אלא שלהערכת השירות נשקפת מן המשיב "מסוכנות גבוהה" וכי "לא יעמדו לו כוחותיו להליך טיפולי של גמילה מסמים".
למרות חוות-דעתו של שירות המבחן הורה בית-משפט קמא על שחרורו של המשיב ממעצר ועל חיובו לשהות "בתנאי מעצר-בית מלא בפיקוחו של מר אהרון אהרון" במוסד הגמילה שהוא מנהל.
עררה של המדינה בדין יסודו. ראשית לכל, כהוראת סעיף 48(א)(7) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 ( חסד"פ ), אחד התנאים לשחרור בערובה במקרים כמקרהו של המשיב הוא "חובה לקבל טיפול למשתמשים בסמים, ובלבד שהטיפול אושר על-ידי קצין מבחן". אכן, הוספתו של תנאי זה מצוייה בשיקול דעתו של בית-משפט, אך פשוט הוא להסיק שהתנאי יצורף להחלטה על שחרור בערובה אלא במקרים חריגים ומיוחדים, וכי במקרים חריגים ומיוחדים אלה שומה עליו על בית-המשפט להסביר על שום מה ולמה אין הוא קובע את שהחוק מסמיך אותו לקבוע. בענייננו שלנו, לא זו בלבד שהטיפול לא אושר על-ידי קצין מבחן, אלא שקצין המבחן שלל מפורשות את הדבר. מכאן שלא התקיים התנאי הקבוע בדין לשחרורו של המשיב ממעצר.
שנית, כפי שלימדה אותנו השופטת ביניש בבש"פ 3797/00 סופיאן זרעיני (לא פורסם) הטיפול לגמילה טיפול רציני וקשה הוא, הן בהליכי הגמילה הפיזית ובעיקר בהליכי הגמילה הנפשית. מסע קשה זה לגמילה מצריך נכונות, ונכונות צורכת בדיקות התאמה. והנה, שמענו מפי מר אהרון, כי מוכן הוא לקבל את המשיב לטיפול גמילה לאחר פגישה אקראית שהיתה לשניים. הדבר אינו מראה על רצינות יתירה מצידו של מר אהרון. אם כך ככלל, קל וחומר ששירות המבחן שולל מפורשות – לעת הזו – טיפול בגמילה. נזכיר עוד את השיקול הנזכר מעת לעת ולפיו עברייני סמים מבקשים לעבור טיפול בגמילה משעומדים הם לדין. וכפי שנאמר לא אחת בקשות לטיפול בגמילה הצצות לראשונה לעת המעצר אינן מעוררות אמון רב (הכל כאמור בהחלטתה של השופטת ביניש).
אם אין די בכל אלה, הנה לעררה צירפה המדינה מכתב שכתבה גב' דבורה אלטוס, מפקחת ארצית בשירות לטיפול בנפגעי סמים, ולפיה המוסד שמר אהרון טוען לניהולו "אינו מורשה ואינו בהליך לקבלת רשיון. במידה ופועל מוסד כזה הוא פועל בניגוד לחוק".
בתיתי דעתי לכל האמור אין לי אלא לתמוה – ותמיהה גדולה אני תמה – כיצד זה שבית-משפט קמא ראה לשחרר את המשיב ממעצר בשים-לב לעבירה החמורה שעבר (לכאורה). בייחוד אבקש לתבוע את עלבונו של שירות-המבחן. לא זו בלבד שאישורו של קצין המבחן נקבע כתנאי מוקדם בהוראת סעיף 87(א)(7) לחסד"פ, אלא עד שבית-משפט עומד לדחות המלצה שלילית של שירות-המבחן חייב שיימצא לו שיקול כבד-משקל המכריע את הכף. בענייננו לא נמצא לנו כל שיקול-שכנגד ראוי לחוות-דעת שירות-המבחן, לא כל שכן שלא נמצא לנו שיקול כבד-משקל.
דבר אחרון: הופיעה לדיון לפניי הגב' ליפשיץ, עובדת סוציאלית בעיריית ירושלים. גב' ליפשיץ הראתה לא אך מסירות לעבודתה אלא עשתה כל אשר ניתן כדי לשכנעני בצורך לעזור למשיב ולשחררו ממעצר. ואולם, עם כל הצער שבדבר הסברתי לגב' ליפשיץ כי לא אוכל להיעתר להמלצתה מן הטעמים שהעליתי בהחלטתי לעיל.
סוף דבר: המשיב הוכיח עצמו כאדם המסוכן לכלל ולפרט ולא נמצא לי כי ראוי הוא לחלופת-מעצר. אני מחליט אפוא לקבל את הערר ואני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת"פ 3154/02 (מחוזי, ירושלים).
היום, ל' בחשון תשס"ג (5.11.02)
ש ו פ ט
_________________
העתק מתאים למקור
02093540_G02.doc
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות: pniot@supreme.court.gov.il
לבתי המשפט אתר באינטרנט : www.court.gov.il