ע"א 1646/98 מצדה חברה להנדסה בע''מ נ. רסקו חברה להתיישבות חקלאית ועירוני

לכאורה, עניין בנאלי, נאמר עניין שבשוליים. בקשה לחילוט עירבון לצורך תשלום הוצאות שנפסקו. אף על פי כן הלך העניין והסתבך והסתבך והלך, עקב אי הבחנה בין עיקר וטפל, והוספת ערפול במקום בו נדרשת בהירות. כך התפתח עניין דיוני גרידא, ללא סימני דרך מספיקים, רץ בזיג זגים ובזוויות חדות, ולא נמנע מסבובים מסוכנים. בפועל, העניין פשוט, ועל מנת לעמוד עליו, יש להידרש למטען המרגיע של העובדות.

המערערת הגישה בשעתו, היה זה בחודש פברואר 99', בקשה שעניינה החזרת ערבון ובקשה להורות על החזרת סיכומי המשיבה, עקב חריגה מהצו לסכומים. ביום 25.9.00 דחתה כב' הרשמת אגמון גונן את הבקשות. בהחלטה צויין כי "טוב היה לו מנהל המערערת היה נמנע מבקשות סרק". המערערת חוייבה בהוצאות הבקשות ובשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 2,000 ש"ח, בתוספת מע"מ כדין. על החלטה זו הוגש ערעור, והערעור נדחה על ידי כב' השופט אור.

המערערת לא פרעה חיוב זה. על רקע זה הגישה המשיבה בקשה להיפרע מן הפקדון שהופקד עם פתיחתו של הליך זה.

המערערת מתנגדת לאפשרות זו. לשיטתה, היא זכאית לקזז חיוב זה כנגד חיוב אחר, המוטל על המשיבה כלפיה. חיוב זה מקורו בעבודות שבוצעו על ידי המערערת עבור המשיבה. המערערת טוענת כי זכות קיזוז זו קבלה ביטוי "בהחלטה שיפוטית" שניתנה על ידי כב' השופטת ברוש, וכי על החיוב עצמו ניתנה הודאה פורמלית של המשיבה.

החלטת כב' השופטת ברוש ניתנה בגדרה של בקשה למתן פטור מהפקדת ערבון, בגדרה של בש"א 2526/00. המערערת עתרה, באותו הליך, למתן פטור על יסוד זכות הקיזוז הנטענת. המשיבה לא הגיבה לאותה בקשה, ועל כן הופטרה המערערת מחובת ההפקדה.

ניתן לעצור כבר בשלב זה ולקבוע: כי אין ההחלטה השיפוטית האמורה קובעת דבר וחצי דבר לעצם עניין זכות הקיזוז. ברגיל, אין לראות בהחלטת ביניים מעשה בית דין (נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי , ת"א 1991, ע' 245). אולם, אפילו ניתן היה לגרוס כי אפשר שהחלטת ביניים יש בה כדי ליצור את הכוח הפועל של מעשה בית דין, הרי החלטה בנושא הפקדת ערבון אינה יכולה להשליך על הזכויות המריטוריות העומדות לדיון בסכסוך עצמו. הליך הפקדת הערבון נועד להבטיח את יכולת החזרה של המשיב על המערער, ושתיקת המשיב בעת הגשת בקשה לפטור אינה יכולה להשליך על חיוביו המריטוריים, אפילו אלה שימשו בסיס לבקשה.

גם הטענה לפיה קיימת הודאת בעל דין לעניין חוב הניתן לקיזוז, אינה מבוססת. כב' הרשמת אגמון גונן בהחלטה מיום 25.9.00, כבר קבעה כי:

התצהיר של עובד המשיבה שהוגש לכאורה כדי להוכיח חוב של המשיבה כלפי המערערת, הוגש במסגרת תביעה בה נטען במסגרת אותו תצהיר עצמו כי קימים חובות גדולים עשרות מונים של המערערת למשיבה, כך שאין מדובר בסכום קצוב שניתן לקזז ממנו הוצאות, אם ייפסקו.

למעשה, משנדחתה בקשת המערערת להשבת הפקדון על בסיס טענת הקיזוז באה פרשה זו לסיומה. ברם, המערערת אינה מרפה, וחוזרת על טענה זו עצמה, עתה בכסות אחרת: התנגדות לחילוט הערבון. לא ניתן היה לשוב ולהעלות טענה זו, רק משום שהיא עטופה בעטיפה דיונית כשרה, בעוד שבפועל אין תוכה כברה: הטענה כבר הועלתה בגדרה של הבקשה להשבת הערבון - ונדחתה.

זאת ועוד: יש להבחין בין ההליכים הנוגעים לפסיקת הוצאות לבין עניינים אחרים. לא ניתן להציע, בכל מקרה, קיזוז כדרך לפרעון חיובי הוצאות או כתחליף לערבון. אמנם, אפשרות כזו קיימת כאשר הקיזוז מוצע ביחס לחוב שניתן עליו פסק דין וטרם נפרע. כך, למשל, יכול המערער להציע בגדרו של ערעור כי סכומי כסף המגיעים לו על פי פסק הדין נושא הערעור, כאשר הטענה היא שנפסק סכום נמוך מדי, ישמשו ערובה להוצאות. לעומת זאת, העלאת טענות קיזוז הנוגעות לזכויות אחרות, לרבות כאלה הנתונות להתדיינות, אינה יכולה לשמש תחליף הולם. במסגרת בקשה לפטור מערבון או להמרתו, לא ניתן לקיים דיון של ממש בזכויות אלה. הליך הפקדת הערבון אינו משול להליך המאפשר בירור ממצה של טיב הזכויות. זכויות נטענות אלה לא יכולות לשמש לכן תחליף לערבון. גישה זו מובילה לתוצאה נוספת, לפיה זכאי המשיב להיפרע מן הערבון שהופקד אפילו קיימת למערער זכות קיזוז. לכאורה, נראה כי הוראות סעיף 53 של חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג 1973- אינן אופרטיביות במקרה זה. עצם החובה להפקיד ערבון, כל עוד לא הופטר המערער מן החובה, משמיעה כי הצדדים אינם נתונים עוד למשטר הקיזוזים. הפקדת הערבון, כמו כל פעולה אחרת מסוג זה, למשל העמדת ערבות בנקאית, אינם מאפשרים לחייב לנטרל את היתרון שהושג בדרך זו על ידי העלאת טענת קיזוז.

ודוק: טענת הקיזוז יכולה לעלות כתחליף לערבון במצבים מסויימים, ולשמש בסיס לפטור מן הערבון. אם היא נשללה באותו שלב, והערבון הופקד, השתנה המצב המשפטי שבין הצדדים, והמשיב זכאי לכאורה להיפרע מן הערבון. לעניין זה, אין צורך להידרש לטיבו ההסכמי של הערבון (ע"א 732/80 ארנס נ' בית אל - זכרון יעקב , פ"ד לח(2) 645). הערבון הוא פועל יוצא של החלטות בית המשפט, ושל מצוות התקנות. היתרון הדיוני שמוקנה בו עומד למשיב, ותחולת סעיף 53 לחוק החוזים כפופה להגיון העומד ביסוד החובה להפקיד ערבון.

בכללו, אין מקום ליצור מעין תרגיל אנליטי, בגדרו משולבות שתי אסטרטגיות דיוניות המנטרלות זו את זו. לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984-, מוטלת חובת הפקדה. חובה זו נועדה להבטיח שהמשיב יוכל להיפרע מן המערער ללא צורך בהליך משפטי נוסף ומסורבל. הרכבת טענות קיזוז שנויות במחלוקת על דרישה זו, לאחר שהערבון הופקד ובקשה להשבתו נדחתה, משמעותה היא העברת הצדדים לפסים של התדיינות שיכריעו בטיב הזכויות המהותיות, ולמעשה יסכלו את אפשרות המשיב להיפרע על הוצאותיו. הדעת נותנת, אם כי אין צורך להכריע בכך במקרה זה, שפסיקת הוצאות אינה ניתנת לקיזוז אלא כנגד חוב פסוק אחר.

התוצאה היא שהבקשה נדחית מהטעם שדרישת המערערת להשבת הערבון על יסוד טענת הקיזוז כבר נדחתה.

המשיבה זכאית להיפרע מן הערבון שהופקד בהליך זה, בהתאם להחלטה מיום 7.11.00.