ע"א 3967/13 דן כוכבי נ. כונס נכסים

לפניי בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' השופטת א' נחליאלי חיאט ) מיום 21.4.13 בפש"ר 1125-09 ובקשת הנאמן לעיון חוזר בהחלטתי מיום 3.6.13, בה הוריתי על עיכוב ביצוע ארעי של החלטת בית המשפט המחוזי בהליך הנ"ל מיום 13.5.13 שהורתה לאסור את המבקש 1 (להלן: המבקש ) עד לפירעון מלוא חובו לקופת הכינוס.

1.

המבקש, עורך דין במקצועו, שהוכרז כפושט רגל, חדל בשנת 2009 לשלם תשלומים חודשיים בהם חויב מכוח צו תשלומים חודשיים שניתן במסגרת צו כינוס שהוצא כנגדו, וכן חדל להגיש דוחות חודשיים. ביום 2.5.10 הגיש המשיב 2, המשמש כנאמן לנכסי המבקש (להלן: הנאמן ), בקשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו להורות על מאסרו של המבקש מכוח סעיף 179 לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980. לאחר ניסיונות רבים של בית המשפט, ניסיונות שהתפרסו על-פני למעלה משלוש שנים, לשכנע את המבקש לשתף פעולה עם הליכי הכינוס ולשוב ולשלם את התשלומים החודשיים, וכן לאחר שהתברר כי לא קיים קושי כלכלי המונע מהמבקש לעמוד בתשלומים כאמור, נעתר בית המשפט לבקשתו של הנאמן והורה בהחלטה מיום 13.5.13 על מאסרו של המבקש עד לפירעון מלוא חובו. בהחלטתו סקר בית המשפט את טענות המבקש ואת הניסיונות להגיע עימו לעמק השווה. עוד מתח בית המשפט ביקורת על התנהלות המבקש ובין היתר קבע:

"אני ערה לכך שצו מאסר הוא סעד דרסטי שהשימוש בו לא נעשה בנקל. עם זאת, בנסיבות המקרה, נראה כי אין מנוס מהעתרות לבקשת הנאמן ואין כל דרך אחרת לאכוף את החייב לשלם לקופת הכינוס את התשלומים עבור נושיו, שכן החייב עושה ככל העולה על רוחו, מפר את חיובי ההליך מזה מספר שנים והכל בבוטות ובזלזול תוך שהוא עושה כל שביכולתו לסכל את ההליך ולמנוע מנושיו את זכותם לקבלת כספי החובות שהוא חב להם."

יצוין עוד כי את החלטתו לאסור את המבקש סייג בית המשפט המחוזי בכך שהורה כי עם חלוף חודש מעת מאסרו יובא המבקש לפני בית המשפט על-מנת לבחון את המשך המאסר.

2.

בטרם התקבלה ההחלטה הנ"ל המורה על מאסרו של המבקש, קיבל בית המשפט ביום 21.4.13 החלטה לפיה ניתן תוקף של החלטה להסכם הפשרה אליו הגיעו הנאמן וכונס הנכסים הרשמי מצד אחד ורשות מס הכנסה מצד שני, לפיו הכספים ששולמו על-ידי אשת המבקש, היא המבקשת 2, לרשות מס הכנסה על חשבון חובות המבקש, יועברו לקופת הכינוס (להלן: הסכם הפשרה ). בהקשר זה נקבע כי הן המבקשים והן רשות מס הכנסה היו מודעים לקיומו של צו הכינוס עת הועברו התשלומים מהמבקשת 2 לרשות מס הכנסה, ומשכך עסקינן בהעדפת נושים פסולה בהליכי פשיטת הרגל.

3.

ביום 3.6.13 הגישו המבקשים הודעת ערעור על שתי החלטותיו של בית המשפט המחוזי עליהן עמדתי לעיל – זו הנוגעת למאסרו וזו הנותנת תוקף של החלטה להסכם הפשרה. בתוך הודעת הערעור כרכו המבקשים "בקשה בהולה במעמד צד אחד לעיכוב ביצוע" צו המאסר עד להכרעה בערעור. בהודעת הערעור המונה 204 פסקאות על-גבי עמודים רבים ללא מספור, סוקרים המבקשים את המסכת העובדתית שהובילה לדידם למתן הוראה לאסור את המבקש. אגב סקירה זו מעלים המבקשים טענות שונות באשר להתנהלותם של הנאמן וכונס הנכסים הרשמי ובנוגע לטעויות שנפלו, לטענתם, בהחלטות בית המשפט המחוזי. הקו המרכזי בערעורם של המבקשים נסב סביב הטענה כי הנאמן וכונס הנכסים הרשמי רקמו נגד המבקשים מזימה ומנהלים נגדם הליך פשיטת רגל בלתי מוצדק כשאין למעשה נושים העומדים מאחורי הליך זה. טענה מרכזית נוספת שבפי המבקשים מתייחסת לכך שמצבו הכלכלי של המבקש הוא טוב ואינו מצדיק להמשיך ולנהל נגדו הליך של פשיטת רגל. המבקשים אינם מעלים באופן סדור טעמים באשר לעיכוב ביצוע החלטותיו של בית המשפט המחוזי ואינם מתייחסים כנדרש למבחנים המשפטיים המקובלים ביחס לסעד המבוקש על-ידם.

4.

נוכח היותו של צו המאסר צו דרסטי ומתוך הנחה כי ניתן יהיה לקיים את הדיון בערעור בתוך פרק זמן קצר, הוריתי בהחלטתי מיום 3.6.13 על מתן צו ארעי המעכב את מאסרו של המבקש עד להחלטה אחרת, וזאת בהתאם להבהרה שניתנה בהחלטה קודמת מיום 24.6.13, לפיה בהחלטה מיום 3.6.13 ניתן עיכוב ביצוע ביחס לצו המאסר בלבד. לצד זאת, הוריתי לקבוע את הדיון בערעור בהקדם האפשרי. הדיון בתיק טרם נקבע, וזאת בעיקר בשל הטיפול בבקשת המבקש לפטור מאגרה, בקשת הנאמן למחיקת הערעור, וכן הטיפול בנושא העירבון.

5.

כעת מונחת לפניי בקשה מטעם הנאמן "לקבלת רשות להגיב לבקשה לעיכוב ביצוע לעיון חוזר בהחלטה שניתנה במעמד צד אחד ביום 03/06/2013". בגוף הבקשה מפורטים הנימוקים בשלם מתנגד הנאמן לבקשת המבקשים לעיכוב ביצוע ההחלטה המורה על מאסרו של המבקש. יוער כי בהתאם לתקנה 244(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), החלה על סעדים זמניים בתקופת הערעור מכוח תקנות 465(ו) לתקנות, היה על הנאמן להגיש בקשה לביטולו של הצו הארעי. מאחר שמבחינה מהותית בקשתו של הנאמן היא לבטל את ההחלטה מיום 3.6.13, המורה כאמור לעכב את ביצוע צו המאסר, אדון בה כאילו מדובר בבקשה לביטול צו.

לטענת הנאמן, דין הבקשה לעיכוב ביצוע המאסר להידחות. נטען כי סיכויי הערעור קלושים, שכן בהתחשב בהתנהלות המשיב לאורך ההליך, סנקציית המאסר היא הסנקציה המתאימה. עוד נטען כי המבקשים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובת מתן הסעד המבוקש, בין היתר כי אין בבקשתם כל התייחסות למצב הנושים שצפויים להיפגע ממתן הסעד.

לא נתבקשה תגובת המבקשים לבקשת הביטול.

6.

לאחר ששבתי והעמקתי בבקשה ובחומר שלפניי ולבטים, החלטתי כי יש לדחות את בקשתו של הנאמן ולעכב את ביצוע ההחלטה המורה על מאסרו של המבקש. נתתי דעתי לטענותיו של הנאמן בנוגע לפגיעה האפשרית בנושים כתוצאה ממתן הסעד המבוקש, ולכך שסיכויי הערעור במקרה דנן אינם נראים גבוהים. כמו כן לא התעלמתי מהתנהלותו של המבקש, כפי שזו תוארה בהחלטת בית המשפט המחוזי. עם זאת, סבורה אני כי הפגיעה במבקש כתוצאה מכליאתו במאסר מאחורי סורג ובריח בגין חוב כספי היא פגיעה חמורה ביותר אשר יש לעשות מאמץ למונעה כל עוד עומדת למבקש הזכות לשטוח את טענותיו בפני ערכאה נוספת. ברי כי השאיפה למנוע את מאסרו של המבקש בתקופת הערעור אינה מוחלטת, וההחלטה הנוכחית ניתנת, בדומה לצו הארעי שנתתי ביום 3.6.13, על-סמך ההנחה שערעור המבקשים ייקבע לדיון בהקדם האפשרי. יוער כי בהחלטתי האמורה נתתי דעתי גם לכך שלמצער לעניין המאסר ערעור המבקשים אינו נעדר סיכוי לגמרי.

7.

בנוסף, באשר לבקשת המבקשים המתייחסת לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי מיום 21.4.13, בה ניתנה הוראה על העברת הכספים ששילמה המבקשת 2 למס ההכנסה על חשבון חובות המבקש לקופת הכינוס. המבקשים לא הציגו כל טענה באשר לנזק שעלול להיגרם להם כתוצאה מביצועה המיידי של ההחלטה, ומשכך אין בידי לקבל את בקשתם לעיכוב ביצוע העברת הכספים בהתאם להסכם הפשרה. זאת, אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור.

סיכומו של דבר, בקשת הנאמן לביטול ההחלטה מיום 3.6.13 נדחית. עיכוב מאסרו של המבקש יוסיף לעמוד בתוקף עד להחלטה אחרת. בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע ההחלטה מיום 21.4.13, שעניינה הסכם הפשרה, נדחית.