עע"מ 4013/14 שירז תעשיות פלסטיק בע"מ נ. משרד המסחר והתעשייה

1.

לפניי בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, אשר הוגש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע בעת"מ 12276-02-14 (כב' השופט מ' לוי ), מיום 30.4.2014.

מושא הבקשה הינן זכויות במגרש 15א (גוש 1886 חלקה 2) באזור התעשייה בשדרות (להלן: המגרש המבוקש ), הגובל במגרש 16 בו ממוקם מפעל המבקשת לייצור כבלי חשמל ותקשורת (להלן: המגרש הקיים ), ומטרתה להורות כי המשיבים לא יקצו את המגרש המבוקש לכל גורם אחר, זולת המבקשת, עד להכרעה בערעורה.

ביום 20.7.2014, הוריתי על מתן צו ארעי, האוסר על הקצאת הזכויות במגרש המבוקש לגורם אחר, עד להכרעה בבקשה דנן.

הרקע העובדתי לבקשה

2.

בשנת 2012, פנתה המבקשת למשיב 1 בבקשה להקצות לה מגרש באזור התעשייה בשדרות בפטור במכרז, וזאת לצורך הרחבת פעילות מפעלה. ביום 15.1.2013, שלח המשיב 1 למשיב 2 את המלצתו להקצאת המגרש המבוקש למבקשת. המשיב 2 בחן את ההמלצה בעניינה של המבקשת, ובדיקותיו העלו כי המבקשת השכירה את המגרש המבוקש למשיבה 4. בהמשך הוברר, כי המבקשת אף בנתה דירות להשכרה בשטח המגרש הקיים, בניגוד לקבוע בחוזה החכירה של המגרש זה. יצויין, כי המשיב 2 הגיש תביעה לסילוק ידה של המשיבה 4 מהמגרש המבוקש, בסופה נדרשה המשיבה 4 לפנותו, עד ליום 1.5.2015 (תא"ק 22957-04-13).

לאור העובדות החדשות שנתגלו, אשר לא היו בפני המשיב 1 עובר להמלצתו, נבחנה פנייתה של המבקשת מחדש על ידי הוועדה לאיתור קרקע ליזם במשיב 1 (להלן: הוועדה ), וביום 1.1.2014 הודיע המשיב 1 כי " אין באפשרות משרדנו להמליץ לרמ"י (רשות מקרקעי ישראל- א.ש . ) להקצות מגרש בפטור ממכרז לגבי שימוש שאינו תעשייה או מלאכה " ולפיכך, המלצתו, מבוטלת. בתגובה פנתה המבקשת אל המשיב 1, ובין היתר דרשה לקיים שימוע טרם קבלת החלטה סופית בעניינה, ולשקול את הנושא בשנית. ביום 4.2.2014, דנה הוועדה בפניית המבקשת, ובסיום הדיון הוחלט כי הנושא " יורד מסדר היום לצורך השלמת הבירור העובדתי ". ביום 14.2.2014, וטרם הושלם בירור פנייתה של המבקשת, הוגשה עתירתה לבית המשפט לעניינים מנהליים, נגד החלטת המשיב 1.

פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים

3.

בית המשפט לעניינים מנהליים קבע, בין היתר, על יסוד עדות מנהל המשיבה 4; תמליל שיחתו המוקלטת עם מנהל המבקשת; וחשבוניות המתעדות את דמי השכירות ששילמה המשיבה 4 למבקשת, כי המבקשת השכירה את המגרש המבוקש למשיבה 4, אף שלא היו לה זכויות בו. חרף התנהלותה זו, כך נקבע, המבקשת אף העזה לבקש מהמשיב 1 להקצות לה את המגרש המבוקש, בפטור ממכרז, והלינה בפני המשיב 1 כי הצורך לפנות את המשיבה 4 מהמגרש, מעכב את קידום המלצתו להקצות לה את המקרקעין. עוד הובהר, כי העובדה שהמבקשת בנתה חדרי מגורים מעל המפעל בשטח המגרש הקיים, מהווה הפרה של חוזה החכירה שנחתם עימה, לפיו " מטרת השכירות היא תעשיה ומלאכה וחל איסור על שכירות משנה ".

בנסיבות אלו, פסק בית המשפט לעניינים מנהליים כי יש לדחות את העתירה מחמת אי נקיון כפיה של המבקשת. עוד נקבע בפסק הדין, כי דין העתירה להדחות אף לגופה, משום שהחלטת המשיבים 1 ו-2 (להלן: המשיבים ) לבטל את ההמלצה על הקצאת המגרש המבוקש מבוססת על ראיות מנהליות מסַפקות והינה ראויה. בית משפט קמא הוסיף והדגיש, כי ההמלצה בוטלה עוד טרם שאישר המשיב 2 את ההקצאה, וממילא לפני שנחתם הסכם פיתוח או חכירה עם המבקשת. עוד צויין, כי בכתב ההמלצה נאמר מפורשות כי ההמלצה אינה מהווה התחייבות להקצאת המגרש, ולמשיבים היה טעם של ממש לסטות ממנה. גם טענות המבקשת בדבר אי קיום חובת השימוע, אשר פורטו בעתירתה, נדחו בפסק דינו של בית משפט קמא.

נימוקי הבקשה לסעד זמני

4.

לדידה של המבקשת, יש להענות לבקשתה, משום סיכוייו הטובים של ערעורה להתקבל. הובהר, לעניין זה, כי המבקשת מעולם לא השכירה את המגרש המבוקש למשיבה 4, וזו פלשה למקרקעין שלא ברשותה ושלא על דעתה. המבקשת אישרה, כי היא התירה למשיבה 4 לאחסן את ציודה תחת סככה המצויה במגרש הקיים, ולא במגרש המבוקש, אך זאת לזמן קצר בלבד. עוד הכחישה המבקשת את הטענה, כי בנתה בשטח המגרש הקיים דירות להשכרה, וביארה, כי אכן הגישה בקשה רשמית לרשויות להקים בקומה שמעל המפעל " מקום בו יוכלו ללון סטודנטים " משום " התועלת הציבורית " בכך. ואולם, משבקשתה לא אושרה הוסבה הקומה למשרדים, כאשר כל העת המשיך המפעל לפעול בקומה הראשונה.

המבקשת הלינה בבקשתה על כך שלא ניתנה לה האפשרות להתמודד עם הראיות המנהליות, על בסיסן התקבלה החלטתו של המשיב 1, וכי המשיבים נמנעו מלקדם את המלצתו של המשיב 1 במשך תקופה ארוכה, במהלכה המבקשת כבר הצטיידה בציוד יקר ערך לצורך הרחבת המפעל, ואף שילמה למשיב 2 תשלום על חשבון דמי הפיתוח. כמו כן, העובדה שהיא טרם הרחיבה את שטח המפעל, כך נטען, מקשה על המבקשת לספק את צבר ההזמנות הרב של לקוחותיה, ומאלצת אותה לייבא את הציוד המבוקש מחוץ לישראל. בנסיבות אלו, סברה המבקשת כי היה על בית משפט קמא, לכל הפחות, להורות על עריכת דיון חדש בעניינה.

לשיטת המבקשת, אף מאזן הנוחות מטה את הכף לעבר קבלת בקשתה. לעניין זה

נטען, כי אי מתן הסעד המבוקש עשוי להפוך את הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא לתיאורטי גרידא. הקצאת המגרש לגורם אחר, כך הובהר, אשר יבצע בו פעולות פיתוח, עשויה להקשות עד מאוד על השבת המצב לקדמותו, היה וערעור המבקשת יתקבל. מן הפן האחר, נטען, כי לא יגרם למאן דהוא אחר נזק אם תתקבל הבקשה, שכן בשלב זה אין כל גורם הזכאי להחזיק במגרש המבוקש.

תגובת המשיבים

6.

המשיבים טענו בתגובתם, כי יש לדחות הבקשה הן משום סיכוייו הקלושים של הערעור להתקבל והן על יסוד מאזן הנוחות. באשר לסיכויי הערעור, הודגש, כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי עובדה שנקבעו בבית משפט קמא, כבענייננו, וכי פסק הדין, מושא הערעור, ניתן לאחר בחינה מדוקדקת של כל הראיות הרלוונטיות. לדעת המשיבים, מאחר שהעתירה נדחתה הן בשל חוסר נקיון כפיה של המבקשת והן לגופה, לא יעלה בידה של המבקשת לצלוח את משוכת הערעור. באשר למאזן הנוחות, סברו המשיבים כי זה נוטה לטובת דחיית הבקשה, לנוכח התנהלותה הקלוקלת של המבקשת.

המשיבים 3 ו-4 לא הגישו תגובתם לבקשה.

דיון והכרעה

7.

הכללים למתן סעד זמני לתקופת הערעור בהליך אזרחי יפים אף לבחינת בקשה כאמור, המוגשת במסגרת הליך מנהלי (עע"מ 5131/14 פי.אס.אי אקולוגיה בע"מ נ' מועצה אזורית אל קסום (3.8.2014); עע"מ 3241/14 ולד מרדכי קבלן לבריכות מים ובנין בע"מ נ' מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון (19.6.2014)). כללים אלו מלמדים, כי על מבקש הסעד הזמני להוכיח שני תנאים מצטברים: כי סיכויי ערעורו טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כך שאם תדחה בקשתו, ובסופו של יום ערעורו יתקבל, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ) עע"מ 3616/14 עידנים (נעם אשכנזי) עבודות ציבוריות בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו - ועדת המכרזים (24.6.2014); עע"מ 2069/14

ועד תושבי שכונת עין כרם נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז ירושלים (29.5.2014) ( .

לא אחת, הוגדרו יחסי הגומלין בין שני התנאים הללו כ" מקבילית הכוחות ", רוצה לומר כי ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר, כך ניתן להפחית ממשקלו של מאזן הנוחות, ולהיפך ( עע"מ 4886/14 הנתיב המהיר בע"מ נ' כביש חוצה ישראל בע"מ (11.8.2014);

עע"מ 3300/14 בוויראת נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה עירון (31.7.2014)).

8.

לאחר שעיינתי בבקשה שלפניי, בתגובת המשיבים ובחומר הנלווה להן, הגעתי למסקנה כי אין מקום להעתר לבקשה.

על פניו, ומבלי ליטוע מסמרות בעניין, אינני סבור כי לערעור המבקשת סיכויים רבים להתקבל. עיקר הערעור נסב על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, אשר דחה באופן מנומק ועל יסוד ראיות מהימנות את גרסת המבקשת. כידוע, ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בקביעות מעין אלו, אלא במקרים חריגים אשר עניינה של המבקשת אינו בה בקהלם (ע"א 1191/14 עיריית תל אביב-יפו נ' ש.א.י מועדונים בע"מ

(2.4.2014); עע"מ 7966/12 בוגומולוב נ' משרד הפנים (13.1.2013)). העובדה, כי העתירה נדחתה גם משום חוסר נקיון כפייה של המבקשת, ואין בבקשה טיעונים חדשים לעניין זה, תומכת במסקנה כי סיכויי הערעור אינם מבטיחים. אוסיף, כי בראי התנהלותה של המבקשת, ספק אם טענותיה בדבר הנזקים שנגרמו לה לכאורה, כתוצאה מהסתמכותה המוקדמת על המלצת המשיב 1, עשויות לשפר את סיכויי ההצלחה של הערעור.

למעלה מן הנדרש לשם דחיית הבקשה, אציין, כי לא סברתי שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת. מאחר שמלכתחילה המגרש המבוקש לא הוקצה לה במסגרת הסכם מחייב, והדברים אף הובהרו מפורשות בכתב ההמלצה, לא השתכנעתי, כי הקצאתו למאן דהוא אחר תגרום למבקשת נזק בלתי הפיך, ומכל מקום ניתן יהיה להיטיב נזק זה, ככל שיוכח, בפיצויים כספיים. יתר על כן, קביעותיו של בית משפט קמא, לפיהן המבקשת עשתה במגרש כבשלה, למרות העדר זכויות חוקיות בו, מצביעות על הנזק העשוי להגרם לאינטרס הציבורי, באם " תוקפא " הקצאתו של המגרש לגורם אחר, תוך פגיעה אפשרית בבעלי מפעלים אחרים באזור המעוניינים לעשות שימוש במגרש.

9.

לאור האמור, הבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, נדחית, והצו הארעי שניתן על-ידי ביום 20.7.2014, מבוטל בזאת.

המבקשת תשא בהוצאות המשיבים 1 ו-2 בסך 10,000 ₪.