רע"א 11183/02 אבנר כלפה נ. רזיה זהבי

1.המשיבים מס' 1 ו-2 (להלן יחד – "זהבי") כרתו 3 הסכמים לרכישת זכויות במגרש בשטח של 500 מ"ר במושב צרופה (להלן – "המגרש"): הסכם עם המשיבה מס' 3 (להלן – "האגודה"), לפיו תקצה האגודה לזהבי את המגרש; הסכם עם המשיבה מס' 4 (להלן – "החברה הכלכלית"), לפיו תבצע החברה הכלכלית את עבודות פיתוח המגרש; הסכם עם המשיבה מס' 5 (להלן – "המינהל"), לפיו יחכיר המינהל לזהבי את המגרש בחכירה לדורות. אחרי רכישת המגרש גילו זהבי, כי המבקש טוען לזכויות במגרש וכן טוען שעצים הנטועים במגרש הם בבעלותו. זהבי תבעו את המבקש ואת המשיבים מס' 3 – 5 בבית המשפט המחוזי בחיפה בעילות של הפרת חוזה והצגת מצג שווא רשלני ובקשו להורות למשיבים מס' 3 – 5 לקיים את התחייבויותיהם לפי החוזה (להלן – "סעד האכיפה"), להורות למבקש לסלק את ידו מהמגרש (להלן – "סעד הפינוי") ולהורות למבקש ולמשיבים מס' 3 – 5 לפצותם (להלן – "סעד הפיצויים"). בכתב התביעה טענו זהבי, כי המבקש הטוען לזכויות במגרש פלש למגרש שלא כדין ובשל כך נגרמו להם נזקים. באי כוח בעלי הדין הגיעו להסכמה דיונית על הגשת סיכומים על סמך החומר שהונח לפני בית המשפט. במסגרת הסיכומים ביקשו זהבי סעד של ביטול, השבה ופיצויים במקום סעד של אכיפה. בשלב זה ביקש המבקש לדחות את התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית ולחלופין להעבירה לבית המשפט המוסמך.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' עמית), בהחלטתו מיום 28.11.02, דחה את הבקשה. בהחלטתו קבע, כי בית המשפט קנה את סמכותו העניינית במועד הגשת התביעה וכי "אין נפקא מינה כי נוכח חלוף הזמן ועם שינוי הנסיבות, הסכימו התובעים לוותר על תביעתם העיקרית, ועתרו לסעד החלופי של ביטול, השבה ופיצויים".

המבקש ביקש להרשות לו לערער על ההחלטה. זהבי השיבו על הבקשה.

2.בבקשתו טוען המבקש, בתמצית, כי לבית המשפט המחוזי אין סמכות עניינית לדון בתביעתם של זהבי. לטענתו, היה על בית המשפט לפצל את הדיון מלכתחילה, אחרי הגשת התביעה, ולהורות, כי התביעה לסעד הפיצויים שעמדה על סכום של 700,000 ש"ח, תידון בבית משפט השלום, מן הטעם שלא ניתן היה לכרוך בסעד העיקרי - שהוא ענין שבמקרקעין - סעד כספי שאינו בסמכותו של בית המשפט המחוזי. אולם, אפילו היה בית המשפט מוסמך לדון בתביעה מלכתחילה - והדבר מוכחש - הרי משויתרו זהבי על סעד האכיפה, היה על בית המשפט להעביר את הענין לבית משפט השלום. לחלופין טען, כי מלכתחילה לא היה מוסמך בית המשפט המחוזי לדון בסעד האכיפה, משום שזהבי עוד לא רכשו זכויות במקרקעין אלא רק כרתו הסכם פיתוח עם המנהל.

זהבי סומכים ידיהם על החלטתו של בית המשפט המחוזי. כמו כן ציינו, כי בקשתם לסעד של ביטול, השבה ופיצויים במקום סעד האכיפה, באה בעקבות המלצתו של בית המשפט המחוזי – תוך כדי נסיון לפשר בין בעלי הדין - לבטל את הסכם הרכישה תמורת מגרש אחר.

3.דין הבקשה להדחות.

אכן, מקובל היה שטענה של חוסר סמכות עניינית היורדת לשורשו של ההליך המשפטי, ניתן להעלותה בכל שלב של הדיון, אולם לאחרונה מתחזקת והולכת בפסיקת בתי המשפט המגמה, שלא להזקק לטענת העדר סמכות עניינית הנטענת באיחור (ראו דברי השופט (כתוארו אז) ת' אור בע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חאג' אחמד סמיר, פ"ד נ(5) 820; דברי השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 1662/99 חיים נ' אליהו חיים, פ"ד נו(6) 295 ).

טענתו העיקרית של המבקש מכוונת נגד קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי הוא מוסמך לדון בתביעה. אכן, לסוגיה אם בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בתביעה בשלמותה, כפי שהוגשה מלכתחילה, או שהיה עליו לפצלה לפי הסעדים השונים ולהעביר את חלקה לבית משפט אחר, יש פנים לכאן ולכאן; אולם אין צורך לדון בה כאן. דברים אמורים בתביעה שהיתה תלויה במשך כשלוש שנים בבית המשפט המחוזי, כאשר בשלב הנוכחי כבר הגישו רוב בעלי הדין את סיכומיהם. המבקש לא העלה את טענתו, לפיה לא קנה בית-המשפט המחוזי מלכתחילה סמכות עניינית לדון בתביעה לסעד כספי, בהזדמנות הראשונה, ואף לא בשלב מוקדם אחר, אלא נצר אותה בלבו עד להגשת הסיכומים, כאשר התקרב מועד ההכרעה. מהלך כזה, בנסיבות כאלה, נראה כפעולה שלא בתום לב.

כבר נאמר כי חובת תום הלב חלה גם על ההליכים שבהם נוקטים בעלי דין בבית המשפט (ראו, בין היתר, בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי , פ"ד לה(3) 449 וכן בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבורית באר-שבע בע"מ נ' ביה"ד הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828). יש גם מקום לומר, כי התנהגות שלא בתום לב של בעל דין, עלולה לחסום אותו, על דרך של מניעות, מלהעלות טענה. כך נאמר כי:

"דומה כי בית המשפט יוכל להזקק לעקרון תום הלב, ולקבוע כי בנסיבות אלה בהן "ישן" הנתבע על טענת היעדר הסמכות העניינית הוא יהיה מנוע מלהעלותו. עקרון תום-הלב מיושם אפוא בהקשר הדיוני של טענת המניעות" (ד' שוורץ "תחולתו של עקרון תום-הלב בסדר-הדין האזרחי" עיוני-משפט כא (תשנ"ח) 328).

השתהותו של המבקש מלהעלות את טענתו נגד סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בתביעה עם פתיחת הדיון, ואף לאחר מכן, חוסמת את טענת העדר הסמכות, מחמת המניעות שנוצרה על ידיה.

טענתו החלופית של המבקש, לפיה משויתרו זהבי על סעד האכיפה, פגה סמכותו של בית המשפט, גם היא דינה להדחות. כבר נפסק כי "מקום בו מתחיל בעל סמכות לטפל בעניין מסוים שבסמכותו, יסיים הוא את מלאכתו גם אם הסמכות עברה בינתיים לאחר" (דנ"פ 4366/93, מצליח כחלון נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 94(3) 445, 452). בדין פסק, אפוא, בית המשפט המחוזי, כי בית המשפט קנה את סמכותו בעת שהוגשה התביעה, ומשהתחיל לדון בה מוסמך הוא לסיים את הדיון בה, למרות השינויים שחלו במהלך המשפט (ראו: ע"א ל.ג.ל. כרמיאל בע"מ נ' בלל בע"מ , פ"ד מא(1) 252). זאת ועוד, "מדיניות ראויה מחייבת למנוע התרוצצות של תובע מערכאה לערכאה כדי לפצל עניינים שנויים במחלוקת. לפיכך, משנהג כך התובע וריכז את תביעותיו במקום הנכון, סמכותו של אותו בית משפט שרירה וקיימת" (דברי המשנה לנשיא מ' בן פורת בע"א 472/83 ניצה אריאלי נ' זלמן אריאלי , פ"ד מא(3) 200, 208). כך גם כאן. בפרשה שלפנינו, הגישו זהבי את תביעתם, לבית המשפט המחוזי, שהיה מוסמך לדון – בחלקה לפחות - במתכונתה דאז בשנת 1999. אין, אפוא, הצדקה לשלח אותם לבית משפט אחר, בשל טענה שנטענה באיחור.

סוף דבר, בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בתביעתם של זהבי.

4.הבקשה להרשות ערעור נדחית. המבקש ישלם למשיבים מס' 1 ו-2 יחד ולכל אחד מן המשיבים האחרים שכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ש"ח.