עע"מ 4886/14 הנתיב המהיר בע"מ נ. כביש חוצה ישראל בע"מ

בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור לפי תקנה 43(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: התקנות ), בגדרה מבוקש כי יינתן צו המונע מהמשיבה 1 להעביר לידי המשיבות 3-2 חלקים ממסמכים מסוימים, אשר על חשיפתם הורה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט י' נועם) בפסק דינו בעת"מ 49820-09-12 מיום 12.6.2014.

1.

ברקע לבקשה זו ניצב מיזם " הנתיב המהיר " בכביש מספר 1 בואך תל-אביב. לצורך התמודדות במכרז הקמת הנתיב המהיר ותפעולו, הקימה המבקשת 2 (להלן: שפיר ) את המבקשת 1, וזו זכתה בשנת 2007 במכרז. שפיר, אשר הקימה כאמור את המבקשת 1, שימשה כקבלן ההקמה מטעמה, ואילו המשיבה 2 (להלן: טרפיטק ) שימשה כקבלן משנה של שפיר. בשנת 2011 מונתה המשיבה 1, כביש חוצה ישראל בע"מ, ל"רשות ממונה" על ביצוע הפרויקט (להלן: הרשות ), על פי הוראת סעיף 2ד לחוק נתיבים מהירים, תש"ס-2000.

נציין כי בחוזה הזיכיון בין המדינה לבין המבקשת 1 נכללה תניית סודיות, האוסרת על גילוי מידע או מסמך שנתקבל על ידי מי מהצדדים הקשור למיזם, למעט למטרות קיום חוזה הזיכיון.

2.

בחודש ספטמבר 2011 הגישה טרפיטק תביעה כספית נגד שפיר הנסבה על העבודות מושא הפרויקט. בחלוף מספר חודשים, הגישה המשיבה 3, התנועה לחופש המידע, בקשה לקבלת מידע לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע או החוק ), בגדרה נתבקשה הרשות לגלות את הסכם הזיכיון. כעבור מספר ימים הגישה טרפיטק גם היא בקשה לפי חוק חופש המידע, בה נתבקש גילויים של שורת מסמכים, ביניהם: הסכמים בין שפיר למדינה בנוגע לפרויקט; כתבי בי דין שהוגשו במסגרת בוררות שהתקיימה בין שפיר למדינה; מסמכי התחשבנות של שפיר עם המדינה בקשר לעבודות שבוצעו על ידי טרפיטק ועוד. בבקשתה ציינה טרפיטק כי המסמכים נדרשים לנוכח התביעה שהיא מנהלת נגד שפיר.

בקשותיהן של המשיבה 3 וטרפיטק התקבלו בחלקן, ובעקבות כך הגישו המבקשות את עתירתן לבית משפט קמא.

נציין כי במהלך הדיונים בבית משפט קמא הסכימו צדדים לצמצם את חזית המחלוקת, כך שהעתירה תתמקד בקטעים נקודתיים העוסקים במערכת האגרה ויעד הפדיון, וכן בקטעים מהסכם פשרה אשר נכרת בין הרשות והמבקשת 1 בעקבות הליך בוררות שהתקיים ביניהן.

3.

בית משפט קמא דחה את העתירה. נקבע, כי לנוכח הסכמתן של המבקשות לחשוף את כלל המסמכים (מלבד הקטעים הספציפיים אשר נותרו במחלוקת), ממילא מתייתר הצורך לדון בשאלה אם הייתה הרשות מנועה מלחשוף את המסמכים עקב תניית הסודיות שבחוזה הזיכיון. למעלה מן הצורך, נקבע כי חוזה הזכיון אינו "מידע או מסמך שנתקבל" על ידי הרשות, שהרי המדינה הייתה צד לניסוחו. לנוכח האמור, לא מצא בית המשפט צורך להידרש לשאלה אם מדובר ב"מידע שהגיע לידי הרשות הציבורית, שאי גילויו היה תנאי למסירתו", שהוא מסוג המידעים שאין הרשות חייבת למסרו לפי סעיף 9(ב)(7) לחוק.

עוד קבע בית המשפט כי גם מקום בו מדובר בסוד מסחרי (סוג מידע שאין הרשות חבה בפרסומו – סעיף 9(ב)(6) לחוק), לא נפקד מקומם של שיקולים נוספים, כגון זכות הציבור לדעת, מידת הפגיעה בסוד המסחרי ועוד. במקרה דנן, נקבע כי בהתחשב בכך שמדובר במכרז פומבי העוסק במשאב ציבורי, הרי שקיים אינטרס ציבורי בחשיפת המידע. באשר לטענת המבקשות בדבר היות המידע סוד מסחרי או סוד מקצועי, בית משפט קמא ציין כי המבקשות לא הבהירו מדוע הפרטים המדוברים מהווים סוד מסחרי, ומכל מקום לא הבהירו מהי הפגיעה הצפויה מחשיפתם.

על פסק דינו של בית משפט קמא הגישו המבקשות ערעור לבית משפט זה, ועמו את הבקשה דנן.

4.

להשלמת התמונה, נציין כי בחודש נובמבר 2013, במקביל לניהול ההליך מושא בקשה זו, הגישה טרפיטק בקשה נוספת לפי חוק חופש המידע, הנסבה על פרסום הוראות מן התוספת להסכם הזיכיון. הרשות נעתרה לבקשה זו באופן חלקי, ועל החלטתה הגישו המבקשות עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (להלן: העתירה המקבילה ). בית המשפט (כב' השופטת נ' בן אור) דחה את עתירתן, אולם נעתר לבקשתן למתן סעד זמני לתקופת הערעור, וזאת כדי שלא לסכל את הערעור (החלטתו מיום 21.5.2014). נכון לעת הזו, הדיון בערעור זה קבוע ליום 25.2.2015.

5.

בתמצית, המבקשות טוענות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתן, שכן דחיית בקשתן פירושה העברת המסמכים לידי המשיבות 3-2, כך שהערעור יתייתר. מנגד, לטענתן לא ייגרם נזק משמעותי למשיבות אם יינתן הסעד המבוקש. לעניין סיכויי הערעור, המבקשות טוענות כי כוונת הרשות לגלות את הסכם הזיכיון מהווה שינוי מדיניות; כי תניית הסודיות חלה על כל "מידע" שנמסר על ידי הזכיין לרבות הסכם הפשרה שנחתם לאחר חתימת חוזה הזיכיון; וכי שגה בית משפט קמא בקבעו כי ניתן להסיק מהעובדה שהמבקשות ויתרו על סודיות גורפת ביחס למסמך, כי הן ויתרו בכך על טענת הסודיות ביחס לקטעים ספציפיים מתוך ההסכמים. עוד טוענות המבקשות כי המידע אשר פרסומו מבוקש נוגע להכנסותיה של חברה פרטית, אשר אינה מחויבת לגלותו ברגיל, וכי פרסומו עלול לגרום להן נזק.

המשיבה 2 מתנגדת לבקשה. לטענתה, סיכויי הערעור נמוכים; במקרה דנן חלפו כבר כשמונה שנים מאז נחתם הסכם הזיכיון, כך שיש חשיבות לגלות את המידע בהקדם; ולא הובהר מה הנזק העלול להיגרם למבקשות לכשייחשף המידע. המשיבות 1 ו-3 הותירו את ההכרעה בבקשה דנן לשיקול דעתו של בית המשפט, אך ציינו כי סיכויי הערעור נמוכים וכי עיכוב בחשיפת המידע מנוגד לאינטרס הציבורי.

6.

לאחר שעיינתי בהחלטתו של בית משפט קמא ובכתבי הטענות, מסקנתי היא כי דין הבקשה להתקבל.

כידוע, בעל דין הפונה לבית המשפט בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, נדרש להצביע על קיומם של שני תנאים: האחד - כי סיכויי הערעור טובים, והשני - כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. תנאים אלה הם אמנם מצטברים, אולם מתקיימים ביניהם יחסי גומלין - ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר, כך ניתן להפחית ממשקלו של מאזן הנוחות, ולהיפך. זוהי "מקבילית הכוחות" המפורסמת השולטת בכיפת דיני הסעדים הזמניים (ראו, בין היתר: עע"ם 5643/11 אלקו התקנות ושירותים 1973 בע"מ נ' המועצה האזורית עמק הירדן , פיסקה 4 והאסמכתאות שם (4.9.2011)).

7.

המבקשות השליכו עיקר יהבן על מאזן הנוחות, ולא בכדי. ככלל, צו המורה לרשות לפרסם מידע לפי חוק חופש המידע הוא מעצם טיבו סעד בלתי הדיר, שהרי משעה שנמסר המידע לא ניתן יהיה להשיב את הגלגל לאחור, וכבר נפסק כי "בנסיבות שבהן רשות ציבורית נדרשת בפסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים למסור לעותר מידע מסוים מכח חוק חופש המידע, ראוי להוציא צו לעיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור, שכן 'ברגע שיבוצע פסק הדין, יהפוך הערעור לתיאורטי'" ( עע"ם 3908/11 מדינת ישראל הנהלת בתי המשפט נ' עיתון "דה מרקר" עיתון הארץ בע"מ , פיסקה 16 והאסמכתאות שם (12.7.2011)). אמנם, אין מדובר בכלל מוחלט, ומקום בו ישתכנע בית המשפט כי מדובר בערעור סרק או כי סיכויי הערעור נמוכים, לא ייעתר לבקשה. עם זאת, תוקפו של הכלל בעינו עומד, וכפי שהוזכר לעיל, מטעם זה ממש נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המבקשות למתן סעד זמני לתקופת הערעור במסגרת העתירה המקבילה, בציינו את החשש מפני "סיכול הערעור".

8.

במקרה דנן, מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשות. אכן, היעתרות לבקשתן צפויה לפגוע באינטרס הציבור בחשיפת המידע לאלתר. מנגד, ובהתחשב גם בכך שממילא עברו 8 שנים מאז פרסום המכרז ו-4 שנים מאז סיום הפרוייקט, אין לומר כי עוצמת הפגיעה באינטרס זה גבוהה מהפגיעה באינטרס המבקשות (ככל שערעורן יתקבל בסופו של יום) שטענו, כאמור, כי מדובר במידע העולה כדי סוד מסחרי (לעניין מאזן הנוחות בנסיבות של גילוי מידע שנטען לגביו כי הוא סוד מסחרי, ראו גם עע"ם 5877/12 זלצמן אשכנזי בע"מ נ' מקאן אריקסון (16.8.2012)). בנוסף, המשיבות לא הצביעו על פגיעה קונקרטית בהן אם תתקבל הבקשה. באשר לסיכויי הערעור, איני רואה מקום להביע כל עמדה. רק אציין כי חלק מטענותיהן של המבקשות אינן מכוונות נגד קביעות שבעובדה, כי אם נגד מסקנות וקביעות שבמשפט, אשר לגביהן נחלש כוחו של כלל אי ההתערבות ( רע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים , פ''ד נו(5) 779 (2002); ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (8.9.2011)).

לבסוף, נזכיר כי בעתירה המקבילה נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המבקשות למתן סעד זמני לתקופת הערעור, והדיון בערעור קבוע ליום 25.2.2015 (עע"ם 3920/14 הנתיב המהיר בע"מ נ' כביש חוצה ישראל בע"מ ). אי לכך, מטעמי יעילות, היומן יקבע את הדיון בעתירה דנן לאותו מועד, כך ששתי העתירות תישמענה יחדיו. דומה כי גם בכך יש כדי להקהות עוקצה של הפגיעה באינטרס הציבורי.

9.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת. בהתחשב בנסיבות הגשת הבקשה כפי שפורטו בהחלטתי מיום 10.7.2014, אין צו להוצאות.

למזכירות : תשומת ליבכם לאמור בסעיף 8 סיפא.