ע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ נ. יצחק פת

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ר' ברקאי), לפיו חויבו המבקשות בפיצוי המשיב בגין נזקי גוף שנגרמו לו עקב תאונת דרכים.

1.

המשיב נפגע ביום 30.8.2002 בתאונת דרכים בכביש הערבה. הוא נותר משותק בפלג גופו התחתון וידו השמאלית נפגעה אף היא. בפסק דינו מיום 12.03.2008 חייב בית המשפט המחוזי את המבקשות לפצות את המשיב בסך כולל של 7,511,048 ש"ח על פי ראשי הנזק השונים כמפורט בפסק הדין ובהם הפסד שכר לעבר ולעתיד. בהקשר זה קבע בית המשפט כי המשיב משך מן החברה שבבעלותו שכר חודשי של 5,000 ש"ח, אך בנוסף לכך נהג למשוך ממנה כספים נוספים ונהנה מרמת הכנסה חודשית של 15,000 ש"ח. בית המשפט הוסיף וקבע כי על פי הערכתו היה המשיב ממשיך למשוך משכורות ברמה אליה הורגל ועל כן העמיד את השתכרותו הפוטנציאלית אלמלא התאונה על 15,000 ש"ח לחודש ואת בסיס השכר לצורך חישוב הפסד השתכרותו לעתיד העמיד בת המשפט המחוזי על סך 13,000 ש"ח, לאחר שקבע כי למשיב כושר השתכרות במומו בסך 2,000 ש"ח בחודש. מן הפיצוי הכולל שנפסק למשיב בגין נזקיו (7,511,048) ש"ח ניכה בית משפט קמא תגמולי מל"ל (1,516,608 ש"ח) ותשלומים תכופים (1,005,110 ש"ח) ובתוספת שכ"ט עו"ד בסך 900,065 ש"ח עמד סכום הפיצוי לאחר הניכויים על 5,889,395 ש"ח.

2.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשות לעכב את תשלומו של חלק מן הפיצוי שנפסק בסך של 2.7 מליון ש"ח עד להכרעה בערעור. לפיכך, הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע שלפניי, בד בבד עם הגשת הערעור עצמו. בערעורן מלינות המבקשות על סכום הפיצוי המופרז שנפסק למשיב בעיקר בשל בסיס השכר השגוי שלפיו חושב הפיצוי בגין הפסד השתכרות וכן בשל הפיצוי הגבוה לטענת המבקשות שנפסק למשיב בגין ניידות. המשיב מצידו הגיש ערעור שכנגד בו הוא מלין על מיעוט הפיצוי שנפסק לו, לשיטתו. בבקשה שבפניי שבות המבקשות ועותרות לעיכוב תשלום הסך של 2.7 מליון ש"ח מתוך סכום הפיצוי שנפסק והן טוענות כי במידה והתשלום לא יעוכב עלול המשיב לעשות שימוש בכספי הפיצוי ולכלותם ובמקרה כזה, נוכח מצבו הכלכלי, לא יוכל הוא להשיב להן את הסכום אם יזכו בערעור. המבקשות מוסיפות וטוענות כי המשיב אינו עובד מאז התאונה, כי הלכה למעשה הוא נמצא בפשיטת רגל, חובו לבנקים עומד על 450,000 ש"ח ואין לו נכסים בבעלותו. עוד טוענות המבקשות כי כבר נפסק שמקום בו מדובר בסכום כסף משמעותי קיים חשש שאדם ממוצע יתקשה בהשבת הסכום, והן מוסיפות כי לא ייגרם למשיב כל נזק כתוצאה מעיכוב התשלום שכן חלק גדול מן הפיצוי נפסק בגין נזק עתידי. אשר לסיכויי הערעור טוענות כאמור המבקשות כי בפסק הדין נפלה טעות ביחס לחישוב הפסדי השכר לעבר ולעתיד. לטענתן, החברה הראשונה שהייתה בבעלות המשיב צברה הפסדים ולא היה מקום לבסס את הקביעה בדבר רמת ההשתכרות של המשיב על הסכמים שחתם עם שלטונות מס הכנסה. עוד טוענות המבקשות כי מן הראוי היה "להרים מסך" ולייחס למשיב את חובותיה של החברה הראשונה או למצער להפחית מרמת השתכרותו את סכום חובותיו כערב לחובות אלה. כמו כן טוענות המבקשות כי בית משפט קמא שגה בהערכת פוטנציאל השתכרותו העתידי של המשיב ואף הפריז בסכום הפיצוי שפסק לו בגין ניידות.

3.

המשיב מצידו טוען כי אין חשש שלא ישיב את הכסף במידה והערעור יתקבל וכי העיכוב בתשלום יגרום לו נזק רב, שכן הפיצוי אמור לשמשו לצורך מחייתו ושיקומו, ומכל מקום גם לשיטת המבקשות חובותיו אינם עולים על 450,000 ש"ח ועל כן אין הצדקה לעכב סך של 2.7 מליון ש"ח. המשיב מוסיף וטוען כי סיכויי הערעור קלושים, והוא מדגיש כי הציג בפני בית משפט קמא מסמך שהיווה בסיס לעריכת הסכם עם מס הכנסה וכי בהסתמך על הסכם זה נערכו לו שומות, ומכל מקום אין לקזז לטענתו את ההפסדים שנוצרו בחברה מהכנסותיו אצלה.

4.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה באופן חלקי. כלל הוא כי עצם הגשת ערעור על פסק דין אינה מעכבת את ביצועו ועל כן עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת החריג לכלל, ובית המשפט יורה כן רק מקום שבו המבקש הוכיח כי סיכוייו לזכות בערעור הם טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן ברור (ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 5192/06 וינברג נ' מנהל מס שבח מחוז תל אביב (לא פורסם, 1.8.2007)). במקרה דנן ניתן על ידי בית משפט קמא פסק-דין מפורט ומנומק המעוגן בראיות שהוצגו בפניו ועיקר ההשגות שמעלות המבקשות נוגע לקביעות העובדתיות של בית המשפט עליהן ביסס את מסקנותיו באשר לסכומי הפיצוי. טענות אלה תתבררנה לגופן במסגרת הערעור ואף שאין להוציא מכלל אפשרות כי בית משפט שלערעור ימצא מקום להתערב באיזו מאותן קביעות, נראה על פני הדברים ומבלי להיכנס בשלב זה לעובי הקורה כי הסיכויים לכך אינם מן הגבוהים. אשר למאזן הנוחות, הנטל להוכיח כי הזוכה לא יוכל להשיב את הכספים במידה והערעור יתקבל מוטל על הצד המבקש את עיכוב ביצוע פסק הדין, ולשם כך עליו לפרט מהו הבסיס העובדתי ממנו ניתן להסיק על היעדר יכולת כלכלית של הזוכה להשיב את הכסף וככל האפשר עליו לגבות עובדות אלה בתצהיר (ראו: ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל (לא פורסם, 26.7.2006); ע"א 8053/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אבידור (לא פורסם, 30.10.2006)). בענייננו המבקשות לא הציגו תצהיר לביסוס הטענה לפיה ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי קודם להכרעה בערעור לא יאפשר להן להיפרע מן המשיב במידה והערעור יתקבל. אולם, בהתחשב בכך שהמשיב לא חלק על כך שהוא נושא בנטל של חובות (אם כי לא בהיקף שטענו לו המבקשות) וכן בהתחשב בטענות שהעלו המבקשות בעניין בסיס השכר ששימש לחישוב הפסד ההשתכרות אשר אין לומר עליהן כבר בשלב זה שהן חסרות סיכוי ולבסוף בהתחשב בכך שסכום הפיצוי הכולל אכן מהוון לשנים רבות לעתיד לבוא, באתי לכלל מסקנה כי יש מקום לעכב סך של 750,000 ש"ח (בערכי יום פסק הדין) מתוך הפיצוי שנפסק, וכך אני מורה.

אין צו להוצאות בבקשה.