ע"א 4126/05סולימאן דרויש חג'אזי נ. ועד עדת הספרדים

1.בשנת 1997 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בירושלים תובענה נגד המשיבים, במסגרתה עתר למתן סעד הצהרתי לפיו נתונה לו בעלות חלקית במקרקעין מסוימים המצויים בירושלים. ביום 18.3.02, עת הייתה התובענה תלויה ועומדת, נעתרה הערכאה הדיונית באופן חלקי לבקשתו של המערער למתן סעד זמני. במסגרת זו ניתן צו מניעה זמני, האוסר על המשיבים למכור את המקרקעין או להעניק זכות חזקה ושימוש ביחס אליהם לתקופה העולה על שלוש שנים (להלן - הסעד הזמני). ביום 30.3.05 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' עדיאל) את התובענה וחייב את המערער לשאת בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין בסך 75,000 ש"ח. ביום 10.4.05 עתר המערער לבית המשפט המחוזי להותיר בתוקפו את הסעד הזמני עד להכרעה בערעור אשר צפוי הוא להגיש. כן ביקש המערער לעכב את פסק הדין בכל הנוגע להוצאות אשר הושתו עליו. ביום 1.5.05 הגיש המעער לבית משפט זה ערעור על פסק הדין. ביום 5.5.05 נדחתה בקשתו הנזכרת של המערער. עם זאת הותיר בית משפט קמא את הסעד הזמני בתוקפו עד ליום 1.6.05, וזאת על מנת לאפשר למערער לעתור בבקשה דומה לבית משפט זה. מכאן הבקשה שלפניי, אשר הוגשה ביום 19.5.05.

2.משעיינתי בבקשתו של המערער, כמו גם בערעורו, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. אכן, בנסיבות מאין אלו עלול אי מתן סעד זמני להוביל לקושי ממשי בהשבת המצב לקדמותו, אם יתקבל הערעור בסופו של יום. עם זאת, סיכוייו של הערעור אינם גבוהים כלל ועיקר, ולמעשה ניתן לומר כי הם נמוכים. לכך מצטרפת העובדה, כי המערער ישן על זכויותיו הנטענות משך עשרות שנים. נוסיף עוד, כי מבקשתו של המערער עולה שהמשיבים העבירו את זכויותיהם במקרקעין לצד שלישי עוד בשנת 2003. משכך, אין זה ברור כלל מה תועלת תצמח למערער ממתן סעד זמני לתקופת הערעור. בוודאי שאין מקום לעכב את פסק דינה של הערכאה הדיונית ככל שנוגע הוא להוצאות אשר הושתו על המערער.

3.הבקשה נדחית, איפוא. המערער ישא בשכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח.