ע"א 4606/08 צ.א.מ.א הובלת דלק בע"מ נ. סונול ישראל בע"מ

1.

ביום 24.6.2010 ניתן פסק-דין שלפיו חזרה בה המערערת – חברת צ.א.מ.א הובלת דלק בע"מ (להלן: החברה ) – מן הערעור שהגישה. בית המשפט קבע כי אין צו להוצאות. ביום 18.7.2010 הגיש מפרק החברה, עורך-הדין שחר בן-מאיר (להלן: המפרק ), בקשה להעביר לקופת הפירוק את כספי העירבון שהפקידה המערערת (סכום של 25,000 ₪ - במזומן). אלא שבהליך הערעור – שעניינו השגה על עצם ההחלטה בדבר מתן צו פירוק כנגד המערערת – יוצגה המערערת על-ידי עורך-דין ממשרד חיים צדוק ושות', שמונה כמנהל מיוחד לצורך ניהול ההליך (להלן: המנהל המיוחד ). זה האחרון הביע התנגדות להעברת כספי העירבון לקופת הפירוק, בטענה כי מדובר בכספים שגויסו מבני משפחה של בעל המניות הקודם של החברה. הצדדים הגישו השלמות טיעון בהתאם להחלטתי מיום 19.9.2010, ואלה מונחות לפניי.

לאחר שבחנתי את עמדות הצדדים כולם, כולל זו של כונס הנכסים הרשמי התומך באופן עקרוני בעמדת המפרק, באתי למסקנה כי יש להיעתר לבקשת המפרק ולהורות על העברת כספי העירבון לקופת הפירוק.

2.

החובה להפקיד עירבון קבועה בתקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לפי האמור בתקנה זו, "המערער חייב לערוב את הוצאות המשיב בדרך האמורה בסימן זה". מלשון התקנה, ומהגיון הדברים, עולה כי החובה להפקיד עירבון מוטלת על "המערער", ובענייננו – על החברה-המערערת. ואכן, המערערת הפקידה בתיק זה את העירבון שנקבע (בסכום של 25,000 ₪).

כאן חשוב להבהיר: גם אם המערערת גייסה את העירבון ממאן-דהוא שנאות לסייע לה, אין בכך, ככלל, כדי לשנות מזהותו של מפקיד-העירבון. אכן, כלל הוא כי בעל-דין שאינו יכול להפקיד עירבון ממקורותיו-שלו נדרש לפנות ל"סביבתו הקרובה", קרי לקרוביו ולידידיו (ראו למשל רע"א 371/05 מ.מזוז (1990) בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון (לא פורסם, 21.2.2005)). אולם עצם העובדה שבעל-הדין הסתייע בשוחרי טובתו לצורך מילוי הוראת תקנה 427, אין בה כדי להפוך את הצד השלישי שנתן כתף למי שהפקיד בעצמו את העירבון, או למי שזכאי לקבלת הכספים ישירות לידיו בתום ההליך. בין אם הסכום הדרוש לעירבון הוענק למערער ללא תמורה, בין אם ניתן לו כהלוואה, אין זה משנה ממהות העירבון כסכום המופקד על-ידי המערער עצמו לשם הבטחת הוצאותיו של יריבוֹ (כאשר ביחסים שבין מפקיד העירבון לבין האדם שהעניק או הלווה לו את הסכום חלים הדינים הרלבנטיים). בכך שונה עירבון במזומן מחלופת עירבון פחותת-ערך כגון ערבות צד שלישי. כל אלה יפים גם לענייננו, ויצוין כי בבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי למינוי המנהל המיוחד נכתב כי "ביום 26.6.2008 הפקידה המערערת ... ערובה בסך 25,000 ₪ לטובת שמיעת הערעור..." [ההדגשה אינה במקור].

3.

במקרה שלפנינו, כיוון שמדובר במחלוקת שנתגלעה בין שני בעלי תפקיד הנוגעים לחברה-המערערת, ראיתי חשיבות לשמוע את עמדתו של כונס הנכסים הרשמי. כאמור, כונס הנכסים הרשמי סבור אף-הוא כי דין כספי העירבון להיות מועברים לקופת הפירוק. עם זאת, כונס הנכסים הרשמי הביע נכונות לשקול הסכמה להעברת הסכום לצד השלישי, ובלבד שיוכח באופן מובהק ומגובה באסמכתאות כי אמנם צד שלישי הפקיד בפועל את הסכום. לאור עמדה זו אפשרתי למנהל המיוחד להציג תשתית כאמור, אך המנהל המיוחד הודיע כי הוא מנוע מלהגיש אסמכתאות כלשהן בנימוק כללי של חיסיון עורך-דין. יודגש, כי לא הוגש ולוּ תצהיר בעניין זה. בכך נסתם ה גול ל על הפתח שהותיר כונס הנכסים הרשמי לבחינת האפשרות כי העירבון יועבר לידי גורם אחר שאינו המפרק.

4.

עוד אציין, כי גם בטענות הנוספות שהעלה המנהל המיוחד בהשלמת הטיעון לא מצאתי עילה לשנות ממסקנתי המפורטת לעיל. אוסיף רק זאת: אמנם בית המשפט המחוזי הורה על מינוי מנהל מיוחד לצורך ייצוגה של המערערת בערעור, מן הסתם כיוון שמדובר בהליך הנסב על עצם הפירוק. אולם מכך לא נובע כי למנהל המיוחד מוקנית סמכות מיוחדת בכל הנוגע לכספי העירבון שהופקדו על-ידי המערערת להבטחת הוצאות המשיב. זאת בשים לב לכך שהמנהל המיוחד לא הוכיח כדבעי את טענתו בדבר מקור כספי העירבון; בהתחשב בכך שבתום ההליך נותר צו-הפירוק על כנו; ובהיעדר טענה כי בית המשפט של הפירוק נתן הוראות כלשהן בעניין גורל כספי העירבון. אכן, המנהל המיוחד ייצג את המערערת בהליך, ובפועל – כפי שנהוג – אף הפקיד עבורה את העירבון. עם זאת, לאור מכלול הטעמים שעליהם עמדתי לעיל, אין בכך בלבד כדי להקנות למנהל המיוחד בתום ההליך אחיזה בנכס מנכסיה של המערערת – קרי: בכספי העירבון – על-מנת שיעביר את הסכום לצד שלישי "חסוי" שזיקתו לכספים אלה כלל לא התבררה.

סוף-דבר: אני נעתר לבקשת המפרק בעניין ניתוב כספי העירבון לקופת הפירוק. בהתאם לכך, תעביר המזכירות את כספי העירבון לידי המפרק (עורך-הדין שחר בן-מאיר) לשם העברתם לקופת הפירוק.