רע"א 81798-07-24 רע"א 81798-07-24

השופט עופר גרוסקופף: לפניי שלוש בקשות רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופט יחזקאל קינר) מיום 24.4.2024 בת"צ 30030-05-17, במסגרתה אושר בחלקה ניהולה של תובענה ייצוגית נגד רוזן ומינץ בע"מ, בנוגע לטענת הטעיה בשיווק המוצר "הוברבורד" (Hoverboard), וכן אושר בירורה של הודעת צד ג' כלפי מכון התקנים הישראלי. למען הסדר הטוב, יצוין כי רע"א 5993/24 הוגשה על ידי מכון התקנים הישראלי (להלן: המכון או מכון התקנים); רע"א 81798-07-24 הוגשה מטעם רוזן ומינץ בע"מ (להלן: החברה); ורע"א 58073-08-24 הוגשה על ידי עו"ד שלמה ברכה (להלן: התובע המייצג). כן יובהר כי ניהול התובענה הייצוגית לא אושר בבית משפט קמא נגד באג מולטיסיסטם בע"מ, אלקטרה מוצרי צריכה (1970) בע"מ, אופיס 3000 בע"מ ומר אלון שלו – רשתות קמעונאיות ובעל חנות המוכרים את המוצר מושא ההליכים דנן (להלן: הנתבעים הנוספים), ומפאת העובדה כי נגד החלטה זו לא הוגש כל הליך ערעורי, ההחלטה דנן תתמקד איפוא רק בחברה (רוזן ומינץ בע"מ). באופן דומה, בית המשפט קמא הורה על מחיקת תביעתם של מר רפאל חאמי, גב' שפרה זקס ומר נעם קלט (להלן: המבקשים 3-1), מבלי להורות על החלפתם, ואף על החלטה זו לא הוגש כל הליך ערעורי, ומשכך, החלטה זו תתמקד אך בעניינו של התובע המייצג (עו"ד שלמה ברכה). רקע והשתלשלות העניינים ביום 15.5.2017 הגיש התובע המייצג – אשר שימש באותה עת הן כאחד המבקשים המייצגים והן כבא כוח מייצג, יחד עם המבקשים 3-1, בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד החברה ונגד הנתבעים הנוספים, וזאת לפי פרט 1 בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק): "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו" (להלן: בקשת האישור). עניינה של בקשת האישור בעיקרה בטענה כי החברה, העוסקת בין היתר בייבוא ושיווק כלי תחבורה – ובתוך כך ייבוא ושיווק של המוצר "הוברבורד" (Hoverboard) (להלן: המוצר או הוברבורד), הטעתה את רוכשיה, כאשר מכרה את המוצר מבלי לציין כי הוא אסור לשימוש מתחת לגיל 16 ותוך שהדביקה מדבקה על ההוברבורד אותו ייבאה ושיווקה, בה צוין כי הוא: "אסור לשימוש מתחת לגיל 8" (להלן: המדבקה), וזאת, בניגוד לתקנה 39יד(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) הקובעת כי "לא ינהג אדם ברכינוע אלא לאחר שמלאו לו שש עשרה שנים" (המונח "רכינוע" מוגדר בתקנה 1 לתקנות התעבורה, באופן שאין חולק כיום כי הוא כולל גם הוברבורד). לנוכח זאת, נטען כי העילות המשפטיות נגד החברה, בין היתר, הן הטעיה ואי גילוי לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן); הפרת חובת גילוי לפי סעיף 4 לחוק הגנת הצרכן; והפרת חובותיה של החברה לפי סעיף 11 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק המכר). בהתאם, הסעדים שנתבקשו הם צו הצהרתי לפיו החברה פעלה בניגוד לדין; צו עשה המורה לחברה לפעול כדין ולציין באופן מובלט את הגבלת גיל המשתמש; וכן פיצוי כספי בשווי עלות המוצר המלאה ולצידו פיצוי נוסף בגין עוגמת נפש ופגיעה באוטונומיה. לשלמות התמונה יצוין כי הקבוצה אשר בשמה הוגשה בקשת האישור תוקנה פעמיים, כך שלבסוף הוגדרה כך: "כל אדם אשר רכש רכינוע (הוברבורד) מאת המשיבים, ו/או שיובא על ידי [החברה] ביחד ו/או לחוד, בשבע השנים האחרונות שקדמו למועד הגשת תביעה זו ועד להכרעת ביהמ"ש הנכבד בתובענה לגופה". ביום 5.12.2017, הגישה החברה את תשובתה לבקשת האישור (להלן: תשובת החברה), בה, בתמצית, טענה כי פעלה בהתאם לנהלים ולדרישות משרד התחבורה והבטיחות בדרכים (להלן: משרד התחבורה) ומכון התקנים, ועל כן יש לדחות את בקשת האישור על הסף ולחלופין לגופה. באופן מפורט יותר, נטען כי מכון התקנים אישר לחברה לייבא ולשווק את המוצר, לאחר שעבר את מלוא הבדיקות הנדרשות ונמצא מתאים לנוהלי הייבוא שקבע משרד התחבורה. יתר על כן, המכון הוא שהנחה את החברה להדביק על המוצר את המדבקה ואף הנחה באשר לכיתוב על גביה. כך, בטרם ייבוא המוצר לארץ, מנכ"ל החברה היה בשיח מתמשך עם מנהל אגף רכב וחלפים במכון התקנים, מר אורן ברן (להלן: מר ברן), ומילא אחר הנחיותיו ודרישות משרד התחבורה, ובכלל זאת פעל בהתאם להוראות נוהל מספר 11-2011-TO "דרישות חובה לרכינוע" שפורסם ביום 5.10.2016 מטעם משרד התחבורה (להלן: הנוהל או נוהל הייבוא. יוער כי נוסחו של נוהל זה תוקן בסמוך להגשת בקשת האישור, ועל כן ההתייחסות אליו תיעשה כפי נוסחו במועד קרות האירועים מושא בקשת האישור, אלא אם ייאמר במפורש אחרת). על פי דרישות נוהל הייבוא, ובפרט סעיף 4.2.4 לנוהל, היה על החברה לעמוד ב"הגבלת גיל ומשקל המשתמש בהתאם להוראות יצרן רכינוע", המורות כי הגיל המינימאלי לשימוש במוצר הוא 8 שנים (להלן: סעיף 4.2.4 לנוהל). בהתאם, פנה מנכ"ל החברה למר ברן במטרה לברר מה נדרש לכתוב על גבי מדבקת הסימון, "לאור העובדה שגם לאחר קריאת נוסח הוראות נוהל היבוא המקורי, לא היה ברור [לחברה] מה עליה לציין על גבי מדבקת המוצר במדוייק" (סעיף 38 לתשובת החברה). בעקבות זאת, השיב מר ברן כי יש לציין על גבי המדבקה את הנחיות היצרן באופן מדויק, וכך פעלה החברה. בהמשך לכך, ביום 15.2.2017 הנפיק מכון התקנים לחברה תעודת בדיקה (להלן: תעודת הבדיקה) שבגדרה צוין כי המוצר מקיים את דרישות הוראות הנוהל בכלל, ואת סעיף 4.2.4 לנוהל בפרט. כללו של דבר, החברה גרסה כי מכון התקנים – המשמש כזרועו הארוכה והמפקחת של משרד התחבורה – קבע כי היא מילאה אחר כל דרישות נוהל הייבוא, ועל כן, ככל שהייתה טעות בנוסח המדבקה, הרי שמקורה של טעות זו הוא במעשי או מחדלי "הרגולטור". משכך, החברה סברה כי פעלה על פי הרשאה חוקית ומתוך אמונה סבירה בתום לב לקיומה של הרשאה כאמור, ועל כן היא חוסה תחת ההגנה של סעיף 6 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). בכל הנוגע לתובע המייצג, החברה טענה כי הוא היה "הרוח החיה" מאחורי הגשת בקשת האישור, אשר הוגשה בחוסר תום לב ובניגוד עניינים מובנה, עת שהוא ביקש לשמש הן כמבקש מייצג והן כבא כוח מייצג, ואף תוך יריבות בין הקבוצות השונות אותן ביקש לייצג. לפיכך, גרסה החברה כי התובע המייצג אינו מקיים את דרישות סעיפים 8(א)(3)-(4) לחוק תובענות ייצוגיות. לצד האמור, בו ביום הגישה החברה בקשה להגשת הודעת צד ג' נגד משרד התחבורה ומכון התקנים. זאת, בתמצית, בשל טענתה כי מכלול הפעולות אותן ביצעה במסגרת ייבוא המוצר היו על פי נוהלי משרד התחבורה ותחת פיקוחו והנחייתו של מכון התקנים, ופעולות אלו קיבלו את אישורם וברכתם של האחרונים. עוד חזרה וציינה החברה כי נציג מכון התקנים (מר ברן) הנחה אותה לפעול בהתאם להוראות נוהל הייבוא, ולאחר שעשתה כן – ובכלל האמור אף הדביקה את המדבקה, הנפיק מכון התקנים את תעודת הבדיקה המאשרת כי המוצר עומד בכל התקנים הנדרשים. ביום 21.1.2018 הגיש מכון התקנים את תשובתו לבקשה להגשת הודעת צד ג' כלפיו, בה טען כי אין כל מקום להגשת ההודעה האמורה, תוך שהובהר כי המכון פעל בהתאם להוראות הדין, ובכלל זאת על פי הנחיות משרד התחבורה. כן נטען כי לא ניתן מטעמו כל היתר לסטות מהוראות תקנות התעבורה, אלא, האישור שניתן נסוב על כך שהמוצר עומד בתקנים הרלוונטיים אותם הוא נדרש לבחון, ואשר אינם מתייחסים לתוכן המדבקות שהודבקו על המוצר. עוד נטען כי בקשת האישור נעדרת עילת תביעה, וכי הבקשה להגשת הודעת צד ג' אינה עומדת בתנאים שנקבעו בדין, שכן אף אם היה בפעולות המכון כדי ליצור מצג אשר מתיר לשווק את המוצר בניגוד להוראות תקנות התעבורה (ולא כך, לשיטת המכון), אין הדבר יכול לתת פטור לחברה מלפעול על פי הוראות הדין. יובהר כבר עתה כי על יסוד האמור, ביום 10.3.2019 בית משפט קמא קיבל את בקשת החברה להגיש הודעת צד ג' נגד מכון התקנים ונגד משרד התחבורה. עם זאת, במסגרת החלטת האישור מושא בקשות רשות הערעור דנן, נדחתה הודעת צד ג' נגד משרד התחבורה ואף אחד מהצדדים לא השיג על כך. משכך, לא ארחיב בעניין זה. ביום 23.1.2018 הגיש התובע המייצג את תגובתו לתשובת החברה, במסגרתה טען, בין היתר, כי אין לקבל את טענת החברה לפיה חלה במקרה דנן הגנה לפי סעיף 6 לפקודת הנזיקין. הוטעם, כי רישיון הייבוא של המוצר אינו פוטר את החברה מעמידה בהוראות הדין, וכי לא ניתן לגרוס שהאופן בו פעלה החברה חוסה תחת "הרשאה חוקית", כאשר הפעולה מושא המחלוקת מנוגדת לדין, כבמקרה דנן. כמו כן, נטען כי אף בחינת התנהלות הרגולטור בנסיבות העניין אינה מקימה הגנה על פי אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה. ביחס לטענת החברה כי התובע המייצג אינו מקיים את דרישות סעיפים 8(א)(3)-(4) לחוק תובענות ייצוגיות, הלה עמד על כך שהוא פעל ופועל בתום לב במסגרת ההליך, וכי פסיקתו של בית משפט זה קבעה כי אין כל פגם ביוזמה מצד בא הכוח המייצג לאיתור נפגעים לשם הגשת תובענה ייצוגית. כן הוטעם כי עת נחשף עורך דין להפרת הוראות הדין, הוא "רשאי – ואף מחויב" לפעול לאיתור נפגעים נוספים על מנת להביא את עניינה של הקבוצה כולה לפתחו של בית המשפט (סעיף 214 לתגובה לתשובה). בנוסף, טען התובע המייצג כי אין כל קושי בכך שהוא מחזיק בשני הכובעים, אך למען הסר ספק, התובע המייצג ציין כי הוא מוכן, לפנים משורת הדין, לא לקבל כל גמול מכוח היותו התובע המייצג, וכי שכרו יינתן רק מכוחו היותו בא כוח מייצג. על יסוד כל האמור סבר האחרון כי אין כל פגם בהתנהלותו. לשלמות התמונה יצוין כי עובר להגשת בקשת האישור, ביום 19.4.2017 פורסמה בתקשורת כתבה, לפיה המוצר נמכר בחנויות כמותר לשימוש החל מגיל 12, ואף לעיתים מגיל 8, חרף האיסור על השימוש במוצר למי שטרם מלאו לו 16 שנים לפי תקנות התעבורה, וזאת, עקב "הוראות סותרות של אגף הרכב במשרד התחבורה" (להלן: הפרסום בתקשורת). בסמוך לפרסום בתקשורת, ביום 23.4.2017 פרסם משרד התחבורה עדכון לנוהל הייבוא, באופן אשר שינה את נוסח סעיף 4.2.4 לנוהל כדלהלן: "גיל ומשקל המשתמש בהתאם להוראות היצרן ולא יחרגו מתקנות התעבורה לעניין זה" (השינוי בנוסח מודגש בקו תחתון). זמן קצר לאחר מכן, ביום 4.6.2017 עודכן הנוהל פעם נוספת ונקבע בסעיף 4.2.5 בו כי יש לציין במדבקה גם את הגיל המותר לשימוש. החלטת בית המשפט קמא ביום 24.4.2024 ניתנה החלטת בית משפט קמא אשר במסגרתה אושרה בחלקה בקשת האישור נגד החברה, וכן אושר המשך בירורה של הודעת צד ג' שהוגשה נגד מכון התקנים (לעיל ולהלן: החלטת האישור). תחילה, הבהיר בית משפט קמא כי המוצר עונה להגדרת "רכינוע" בהתאם לתקנה 1 לתקנות התעבורה, ואשר על כן, תקנה 39יד(א) לתקנות התעבורה – לפיה ניתן להשתמש במוצר החל מגיל 16, חלה עליו. בעיקרו של דבר, בית המשפט קמא דחה את מרבית עילות התביעה, בין משום שלא הוכחו ובין משום שתנאיהן לא מתקיימים בנסיבות העניין, וזאת למעט עילת ההטעיה בשל ציון מגבלת גיל לא נכונה על גבי המדבקה. נפסק, כי פרסום מגבלת הגיל על גבי המדבקה באופן הסותר את האמור בתקנה 39יד(א) לתקנות התעבורה, מגלה אפשרות סבירה כי ייקבע שהחברה הטעתה את לקוחותיה. בעניין זה נקבע כי חלה על החברה החובה לבחון הן את הוראות נוהל הייבוא והן את הוראות תקנות התעבורה המשמשות כבסיס חוקי לנוהל (כמפורט בסעיף 3 לנוהל הייבוא), ובכללן תקנה 39יד(א) לתקנות. משכך, לא די בהסתמכות החברה על הוראות היצרן גרידא, אשר החברה אף לא הציגה אותן או הוכיחה את תוכנן. כך, שכן אין בכוחן של הוראות היצרן כדי להתיר את שנאסר בהוראות תקנות התעבורה, שעל פיהן יש לפעול בהיותן ההוראה המחמירה מבין ההוראות. כן יצוין בהקשר זה כי בית המשפט קמא הבחין בין שלוש תקופות, וציין כי התקופה הרלוונטית למקרה דנן, במהלכה קיימת אפשרות סבירה כי החברה הפרה את הדין, חלה מיום 1.3.2017 – מועד תחילת שיווק המוצר על ידי החברה, ועד ליום 23.4.2017, מועד עדכון נוהל הייבוא – דהיינו תקופה של פחות מחודשיים (להלן: תקופת ההפרה). לאחר תקופה זו ועד למועד הגשת בקשת האישור, בית המשפט קמא קיבל את טענת החברה לפיה הכיתוב על גבי המדבקה שונה, וצוין כי מגבלת הגיל עומדת על 16 שנים. בכל הנוגע לטענת החברה כי קמה לה הגנה מכוח סעיף 6 לפקודת הנזיקין, הודגש כי הגם שהחברה הסתמכה על תעודת הבדיקה של מכון התקנים והנחיותיו לעניין הגיל המותר לשימוש במוצר (כפי שעולה מעדותו של מר ברן), המדבקה שהודבקה לא יכולה להוות מעשה שנעשה "בתחום הרשאה חוקית". זאת, הן משום שהדבר נבע מפרשנות שגויה של הדין, והן משום שמכון התקנים איננו "הגורם המאסדר" בנסיבות העניין, אלא פעל בכובעו כמעבדה פרטית מוסמכת גרידא, בעוד משרד התחבורה – המתיר שימוש במוצר רק מגיל 16, הוא הגורם המאסדר. עוד צוין כי בתעודת הבדיקה נכתב באופן מפורש שהתעודה אינה היתר תו תקן, וגם מטעם זה לא ניתן להסתמך עליה כדי לבסס את ההגנה לפי סעיף 6 לפקודת הנזיקין. לאמור הוסיף בית המשפט קמא כי מהראיות עולה כי מכון התקנים מעולם לא קיבל לידיו את הוראות היצרן, על בסיסן נרשם הכתוב על גבי המדבקה, דבר התומך אף הוא בדחיית טענת החברה בעניין זה. לאחר שנקבע כי התובע המייצג הוכיח שקיימת אפשרות סבירה לכך שהחברה הפרה את הוראות הדין עת הדביקה מדבקה הנוגדת את האמור בתקנות התעבורה, וכי לא קמה לה הגנה לפי סעיף 6 לפקודת הנזיקין, פנה בית משפט קמא לבחינת הודעות צד ג' שהוגשו מטעם החברה, והחליט כי הודעת צד ג' אשר הוגשה כלפי משרד התחבורה דינה להידחות. לעומת זאת, נקבע כי קיימת אפשרות סבירה שהודעת צד ג' שהוגשה נגד מכון התקנים תתקבל. החלטה זו הוסברה, בעיקרו של דבר, בכך שמכון התקנים – אשר שימש כמעבדה מוסמכת לצורך בדיקת המוצר לפי נוהל הייבוא, נדרש היה לבדוק את עמידת המוצר הן בהוראות סעיף 3 לנוהל הייבוא (ובכלל זה הוראות תקנות התעבורה הנזכרות בו) והן בהוראות סעיף 4 לנוהל הייבוא (לרבות הוראות סעיפים 4.2.4 ו-4.2.5 – המחייבות להדביק מדבקה עם אזהרות והוראות שימוש בטיחותיות בעברית על גבי המוצר, ובכלל זה הגבלת גיל המשתמש). מסקנה זו אף נתמכת בהתנהלות המכון הלכה למעשה, כפי שעולה מהכתוב בטופס תעודת הבדיקה שנוסח על ידי המכון, וכן מעדותו של מר ברן בפני בית המשפט. פועל יוצא מהאמור הוא כי הואיל ומכון התקנים הנפיק תעודת בדיקה שבה נקבע כי המוצר ממלא אחר הוראות נוהל הייבוא – לרבות סעיף 4.2 לנוהל, למרות שהמדבקה סותרת את הוראות תקנות התעבורה אותן היה מחויב לבדוק, קיימת אפשרות סבירה לכך שהודעת צד ג' אותה שלחה החברה נגד מכון התקנים תתקבל וייקבע כי המכון התרשל בתפקידו והפר את חובתו לבדוק את הוראות תקנות התעבורה. כן נדחתה טענת המכון כי הוא עולה לכדי "רשות", ועל כן לא קמה עילה תביעה נגדו בהליך ייצוגי. באשר לטענת ייזום התביעה וחוסר תום הלב של המבקשים המייצגים, בית משפט קמא הורה כאמור על דחיית תביעתם האישית של המבקשים 3-1 ומחיקת החלק הנוגע להם בבקשת האישור, וזאת, מפאת חוסר תום ליבם והיעדר עילת תביעה אישית לכל אחד מהם. כך, משהתברר כי רכשו את המוצר על מנת שיוכלו לשמש כמבקשים מייצגים בתובענה הייצוגית, ולפיכך תוך ידיעה על מגבלת הגיל. ברם, בנוגע לתובע המייצג נפסק כי עומדת לו עילת תביעה אישית נגד החברה אשר נוצרה באופן אותנטי. עוד נקבע כי הגם שיוזמי בקשת האישור (עו"ד שלמה ברכה ועו"ד שלמה פרידלר) היו שותפים לניסיון הסתרת המהלכים שנעשו בשלב ייזום התביעה, אין בכך כדי לשלול את ניהול התובענה הייצוגית על ידם. כך, בעיקרו של דבר, מפני שנקבע כי המכשלות שעמדו בפני ניהול תקין של התביעה הוסרו, שכן, המבקשים 3-1 נמחקו מגדרי ההליך; ועו"ד שלמה ברכה – אשר נמצא כי קיימת לו עילת תביעה אישית נגד החברה, ישמש אך כתובע מייצג, ולא כבא כוח מייצג. זאת, כבר מהטעם שלא ניתן לשמש באותו הליך הן כבא כוח מייצג והן כתובע מייצג. לפיכך, בית משפט קמא הורה כי על אף מעורבותו בניסיון ההסתרה של ייזום התביעה, עו"ד חגי פרידלר יכול לשמש (לבדו) כבא הכוח המייצג. לבסוף, בית המשפט קמא קבע כי התובענה הייצוגית תנוהל אך בשל נזק לא ממוני; ואילו בכל הנוגע לנזק הממוני שנתבע, נפסק כי לא ניתן לאשר סעד זה, הואיל ועל מנת להיות זכאים לו, היה על המבקשים המייצגים לבטל את העסקה ולהשיב את המוצר למוכרים – פעולה שאיש מהם לא ביצע. מטעמים דומים אף נדחתה הבקשה לניהול התובענה הייצוגית לשם קבלת סעדים של צו הצהרתי וצו עשה. סיכומם של דברים, נקבע כי מגישי בקשת האישור עמדו בנטל להוכיח קיומה של אפשרות סבירה כי ייקבע שהחברה הטעתה את לקוחותיה, בכך שהציגה על גבי המדבקה שהדביקה על המוצר כי הוברבורד מותר לשימור מגיל 8; וכי הודעת צד ג' שהגישה החברה נגד מכון התקנים מגלה אפשרות סבירה כי ייקבע שהאחרון התרשל בתפקידו. כן הוגדרה הקבוצה המיוצגת כך: "כל אדם אשר רכש מיום 1.3.17 ועד יום 23.4.17 רכינוע (הוברבורד) אשר יובא לישראל על ידי המשיבה 1, ועליו מדבקה של המשיבה 1 בה נכתב כי הוא אסור לשימוש מתחת לגיל 8, והרכינוע נרכש לשימושו של מי שהיה בעת הרכישה בגיל שבין גיל 8 לגיל 16" (פסקה 298 להחלטת האישור). מכאן בקשות רשות הערעור שלפניי. בקשות רשות הערעור במסגרת בקשות רשות הערעור שהוגשו לפניי, שבו הצדדים על עיקרי טענותיהם שהובאו לפני בית משפט קמא, ולהלן יוצגו לוז טענותיהם, אשר יובאו בהתאם לסדר הבקשות שהוגשו. בקשת רשות הערעור של מכון התקנים (רע"א 5993/24) בבקשת רשות הערעור שהוגשה מטעם מכון התקנים (להלן: בקשת מכון התקנים), מלין האחרון על המשך בירורה של הודעת צד ג' נגדו, אשר בעטיה ימשיך להיות צד להליך. לשיטתו, בית משפט קמא נפל לכלל שגגה, וזאת, מפני שלטענתו, על פי נוהל הייבוא עיקר תפקידו של מכון התקנים בהוצאת תעודת בדיקה הוא בבדיקת הפרטים הטכניים הנוגעים למוצר, וכן היבטים פיזיים מסוימים (ובעניין זה מפנה המכון לסעיפים 4.3.1 ו-4.1 לנוהל הייבוא). מנגד, אין הוא נדרש לבחון דרישות מהותיות הנוגעות לדין החל (כגון אלו המצויות בסעיף 4.2 לנוהל הייבוא או אלו העשויות להשתמע מסעיף 3 לנוהל, שהוא דקלרטיבי לשיטת המכון), לרבות גיל המשתמש המותר, אשר כלל אינן מצויות בתחום מומחיותו, ואין מניעה כי היבואן יבדוק אותן בעצמו. לסברתו, מסקנה זו נותרת בעינה אף אם מר ברן (שהוא הנדסאי מכונות בהכשרתו) פעל מיוזמתו מעבר לנדרש בנסיבות העניין, ובחן את הוראות סעיף 4.2 לנוהל הייבוא, ובכלל זה את גיל המשתמש והמדבקה שהודבקה על המוצר. כך, שכן, לא ניתן להסיק למפרע מהאופן בו פעל כי חלה חובה מלכתחילה על המכון כאמור. עוד טוען מכון התקנים כי אין הצדקה לנהל הודעת צד ג' נגדו, שעה שנדחתה הודעת צד ג' נגד משרד התחבורה, אשר תיקן את נוהל הייבוא בעקבות הפרסום בתקשורת בדבר הסתירה בין הוראות היצרן (שהתירו שימוש מגיל 8) לבין הוראות תקנות התחבורה (האוסרות שימוש מתחת לגיל 16). בהקשר זה מוסיף וטוען מכון התקנים כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט קמא, התיקון האמור אינו בגדר חידוד כי אם תיקון מהותי של נוהל הייבוא. בתשובתה לבקשת מכון התקנים, עומדת החברה על כך שבגדרי הבקשה אין המכון "עומד ולו במבחן אחד למתן רשות ערעור", בהתאם לאמות מידה שנקבעו בפסיקה. בתוך כך, נטען כי מכון התקנים כלל לא הבהיר כיצד החלטתו של בית המשפט קמא נושאת עמה משמעות חמורה מבחינתו, למעט העלאת חשש ערטילאי כי הותרת ההחלטה על כנה עלולה להשפיע על הליכים משפטיים פוטנציאלים נגד המכון; כי היעילות הדיונית מחייבת שלא להידרש לבקשת מכון התקנים, היות שמכלול הטענות שהועלו צפויות להתברר במסגרת הדיון בתובענה הייצוגית גופה; וכי סיכויי בקשת מכון התקנים להתקבל נמוכים, באשר טענות מכון התקנים נסתרות מהראיות שהוצגו לפני בית המשפט קמא, ובתוך כך האופן בו פעל המכון הלכה למעשה כפי שעולה מטופס תעודת הבדיקה שניסח המכון ומעדותו של מר ברן. באופן דומה, אף התובע המייצג סבור כי מטעמים אלו – אי עמידה באף אחד מהתנאים שבגינם יש לתת רשות ערעור, אין לקבל את בקשת מכון התקנים, ולפיכך יש להורות על דחיית בקשתו. בתשובתו לתגובות, דוחה מכון התקנים את טענות החברה והתובע המייצג, בציינו כי מתחם השיקולים אותם שוקל בית המשפט בהכרעתו אם ליתן רשות ערעור הוא רחב ותלוי נסיבות, ומכל מקום השיקולים אליהם התייחסו החברה והתובע המייצג מטים את הכף אל עבר קבלת בקשת רשות הערעור – להחלטת בית המשפט קמא משמעות כלכלית מובהקת על המכון; הותרת המכון כצד להליך אינה מוצדקת ויש בה כדי לסרבל את ההליך שלא לצורך; וסיכויי הערעור הם טובים לאור השגגות הברורות שנפלו בהחלטת בית המשפט קמא, לשיטת המכון. בקשת רשות הערעור של החברה (רע"א 81798-07-24) בבקשת רשות הערעור של החברה (להלן: בקשת החברה) זו מעלה, בעיקרם דברים, שתי טענות עיקריות: ראשית, כי קמה לה ההגנה הקבועה בסעיף 6 לפקודת הנזיקין בעקבות תעודת הבדיקה שהונפקה לה על ידי מכון התקנים. לטענת החברה, האישור אותו קיבלה ממכון התקנים ניתן לאחר שפעלה עקב בצד אגודל אחר הוראות והנחיות נציגיו, ותוך קיום דיאלוג הדוק ושוטף. לפיכך, והיות שמכון התקנים פעל בנסיבות העניין כ"ידו הארוכה של המשרד ולמעשה אמון על יישום מדיניותו" (סעיף 13 לבקשת החברה), פעולותיה של החברה היו בתחום הרשאה חוקית, ולמצער הסתמכות בתום לב על הרשאה כאמור, באופן המבסס את ההגנה מכוח סעיף 6 לפקודת הנזיקין. עוד מדגישה החברה בהקשר זה כי תכליתה של המדבקה על גבי המוצר היא לספק מידע בטיחותי בהתאם להוראות יצרן, כאמור בסעיף 4.2.4 לנוהל הייבוא, ואין היא מיועדת לספק מידע משפטי באשר לשימוש במוצר. על כן, אם לא הייתה פועלת לסימון על פי הנחיות היצרן, לא היה מתקבל האישור ממכון התקנים; שנית, נטען כי לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיפים 8(א)(3)-(4) לחוק בשל התנהלות התובע המייצג ובא הכוח המייצג אשר פעלו לייזום התובענה הייצוגית בחוסר תום לב והיו למעשה "האדריכלים" של האופן בו פעלו המבקשים 3-1, אשר לגביהם נקבע כי היו חסרי תום הלב. החברה נסמכת בעניין זה על קביעות בית המשפט קמא, לפיהן התובע המייצג ובא הכוח המייצג איתרו את המבקשים 3-1 והנחו אותם לבצע רכישות פיקטיביות לשם יצירת עילת תביעה; ערכו תצהירים שנמצא כי הם כוזבים; והסתירו עובדות מהותיות מבית המשפט. כן נטען ביחס לתובע המייצג כי הוא ניצל את כובעו הכפול בתור המבקש המייצג מזה, ובא הכוח המייצג מזה, על מנת לזהם את ההליך. אי-לכך, טוענת החברה כי לא זו בלבד שהתובע המייצג ובא הכוח המייצג אינם ראויים לייצג את חברי הקבוצה, אלא שבנסיבות העניין יש להורות על דחיית בקשת האישור או מחיקתה, ולא להסתפק בהחלפתם. כן היא סבורה כי מסקנה זו נותרת בעינה, אף לאחר שקלול האינטרס הציבורי במשוואה. על יסוד כל האמור, סבורה החברה כי היא עומדת בשניים מתוך שלושת המבחנים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור: השאלות המובאות במסגרת בקשתה הן מצומצמות ומשפטיות, וסיכויי ערעורהּ להתקבל גבוהים. על כן, לשיטתה, יש לדון בבקשתה כבערעור, ולהורות על ביטול החלטת בית המשפט קמא בכל הנוגע לעניינה. בתשובתו לאמור, התובע המייצג סומך את ידיו על החלטת האישור, ובפרט על הקביעה כי לא ניתן להחיל את ההגנה של סעיף 6 לפקודת הנזיקין בענייננו. כך, מכיוון שלטענתו משרד התחבורה, שהוא המאסדר בענייננו, ציין מפורשות במסגרת ההליך בבית המשפט קמא כי לא ניתנה הרשאה חוקית לחברה לפעול בניגוד לתקנות התעבורה. ממילא, הוראות תקנות התעבורה גוברות על הוראות נוהל הייבוא, וכך גם עולה מכל המסמכים הרלוונטיים (ובכלל זה תעודת הבדיקה ורישיון הייבוא), ועל כן לא ניתן לטעון כי הסתמכות על הוראות נוהל הייבוא עולה כדי פרשנות סבירה ואמונה בתום לב. עוד בואר כי בהתאם לדין, על מנת להחיל את ההגנה המצויה בסעיף 6 לפקודת הנזיקין – יש לבחון האם המאסדר, במסגרת אישורו, נכנס לעובי הקורה של הנושא, תוך בחינה מעמיקה ומנומקת של מכלול השיקולים והטעמים החלים באותו מקרה. מכיוון שמכון התקנים לא ביצע את האמור, אזי ההגנה לא חלה במקרה דנן. כמו כן, צוין כי טענות החברה מתבססות על הכתוב לכאורה בהוראות היצרן, אך עד היום נמנעה החברה מלצרף הוראות אלה. אשר לטענות החברה הנוגעות לייצוג על ידי התובע המייצג ובא כוח המייצג, נטען כי לא נפל כל פגם בייצוג, וכי טענות החברה אינן אלא ניסיון לחמוק מניהול תובענה מוצדקת נגדה. התובע המייצג הדגיש כי הטענות שהופנו ביחס להולמות הייצוג כלל אינן נוגעות לרכיב התביעה שנותר נגד החברה, ומכל מקום בית המשפט קמא קבע באופן מפורש כי לא נפל כל פגם בהתנהלות התובע המייצג. למעלה מן הצורך נטען כי אף אם היה ממש בטענות הנוגעות להולמות הייצוג, הרי שניתן לכך מענה עם הוספתו של עו"ד דוד גידנסקי כבא כוח מייצג נוסף. בתגובתה, חזרה החברה על עיקרי טענותיה – כי התובע המייצג ובא הכוח המייצג אינם עומדים באמות המידה הקבועות בדין לייצוג הקבוצה, שכן, הם שיזמו עילות תביעה מלאכותיות, ניסחו למבקשים 3-1 (שנמחקו מההליך) תצהירים שקריים והסתירו זאת מבית המשפט קמא. כן הדגישה החברה כי צירופו של בא כוח מייצג, שאף נעשה ללא אישור בית המשפט קמא, אינו יכול לרפא פגמים אלו. עוד חזרה וציינה החברה כי סעיף 6 לפקודת הנזיקין מקנה לה הגנה בנסיבות העניין, תוך שהיא דוחה את טענות התובע המייצג. בקשת רשות הערעור של התובע המייצג (רע"א 58073-08-24) בקשת רשות הערעור של התובע המייצג מתמקדת בשלב הנוכחי בשתי סוגיות: האחת, הגבלת הסעד הנתבע מההטעיה לפיצויים בגין נזק לא ממוני, תוך שלילת האפשרות לסעד של נזק ממוני בגובה עלות המוצר, כולה או מקצתה; השנייה, אופן הגדרת הקבוצה על ידי בית המשפט קמא (להלן: בקשת התובע המייצג). בכל הנוגע לדחיית האפשרות לתבוע נזק ממוני, נטען כי קביעתו של בית המשפט קמא בעניין זה נשענה על ההנחה כי היה על הרוכשים להשיב את המוצר לחנות. ברם, לשיטת התובע המייצג, בכך נפל בית המשפט קמא לידי שגגה מכיוון שבהתאם לסעיף 14ו לחוק הגנת הצרכן, ה"ידוע לציבור", חברי הקבוצה לא היו יכולים להשיב את המוצר, לאחר שעשו בו שימוש, ומשכך, מובן איפוא מדוע הציבור שנפגע מההפרה לא ביקש להשיב את המוצר. עוד טוען התובע המייצג כי חל בנסיבות העניין כשל תמורה מלא – ביחס לחברי קבוצה שלא היו רוכשים את המוצר, לוּ ידעו על מגבלת הגיל הנכונה, ולהם בוודאי שנגרם נזק בשווי עלות המוצר במלואה; וכן חלקי – ביחס לחברי קבוצה שאומנם היו מוכנים לרכוש את המוצר אך בעלות פחותה יותר, מפני שאם היו מודעים למצב הדברים כהווייתם, קרי, מהו הגיל האמיתי בו ניתן לבצע שימוש במוצר, אזי ערכו של האחרון היה פוחת מבחינתם; ולחלופין, משום שהביקוש למוצר היה יורד, ובהתאם גם מחירו, אף אם לא הסתמכו על המידע המטעה – ועל כן, אלה וגם אלה זכאים להחזר חלקי. באשר לאופן הגדרת הקבוצה, טוען התובע המייצג כי הגדרת הקבוצה צומצמה במספר היבטים שלא הייתה להם הצדקה. כך, לא היה מקום לתחום את התקופה בגינה יש לאשר את ניהול התובענה הייצוגית עד למועד מסוים, אלא על פי בחינה מהותית – אם התגבשה עילת תביעה, אם לאו; כי יש להרחיב את הקבוצה גם לצרכנים שרכשו את המוצר ללא המדבקה, אך לא נמסר להם המידע המלא בדבר הגבלת גיל המשתמש; וכי עם חברי הקבוצה נמנים כל מי שרכש את המוצר, ולא רק מי שרכש לשימושו של ילד בגילאים 8 עד 16, משום שאף אלו נפגעו מהתנהלות החברה אשר התבטאה בעליית הביקוש למוצר, ובהתאם לעליית מחירו, כפי שהוסבר לעיל. למען שלמות התמונה יצוין כי במסגרת בקשתו של התובע המייצג, הלה הלין, בנוסף על האמור, על דחיית יתר עילות התביעה שנטענו בבקשת האישור. עם זאת, במסגרת הודעת עדכון שהוגשה מטעמו ביום 28.4.2025, בעקבות המלצת בית המשפט, הודיע כי הוא מבקש למחוק חלק זה, ובקשתו זו אושרה בהחלטה מיום 1.6.2025. בתשובת החברה לאמור, מציינת האחרונה כי בהתאם לחוק המכר, לו הפנה התובע המייצג בבקשת האישור, כאשר הקונה מגלה אי התאמה במוצר, עליו להודיע למוכר על אודות אי ההתאמה עם היוודע דבר גילויה, ובהתאם יהיה זכאי הקונה לתרופות הקבועות בדין – לרבות ביטול החוזה והשבה הדדית. כך, בין אם עשה שימוש במוצר ובין אם לאו, ובלבד שפנה באופן מיידי לאחר גילוי אי ההתאמה. משכך, עמדה לרוכשים הזכות החוקית להשיב את המוצר תוך דרישה להחזר כספי, אך התובע המייצג והמבקשים 3-1 לא עשו כן. החברה הוסיפה וטענה כי טענות התובע המייצג לכשל תמורה חלקי, נטענו ללא ביסוס, הן ביחס לירידת ערך שנטען כי חוו חלק מחברי הקבוצה והן ביחס לירידה בביקוש והשפעתה על המחיר. בהקשר זה צוין כי הנתונים דווקא מעידים על כך שלאחר תיקון תוכן המדבקה, לא הייתה ירידה בביקוש למוצר, אלא "נמכרו מוצרים באותו קצב מכירות ומחירם כלל לא ירד" (סעיף 18 לתשובת החברה). באשר לטענת התובע המייצג ביחס להגדרת הקבוצה, מציינת החברה כי עם הפרסום בתקשורת ושינוי נוהל הייבוא, היא פעלה על מנת לתקן את תוכן המדבקות, ואילו התובע המייצג לא הציג ולו במקרה אחד, לאחר תקופה זו, שבו נמצא מוצר עם מדבקה בכיתוב הישן. בתגובתו, שב התובע המייצג על טענותיו ומדגיש כי הזכות לפיצוי מכוח עילת ההטעיה אינה מותנית בהחזרת המוצר וביטול העסקה; כי חוק המכר איננו רלוונטי, משום שבקשת האישור לא אושרה מכוחו; כי טענותיו בדבר כשל תמורה חלקי בוססו כדבעי; וכי החברה כלל אינה מתמודדת עם טענותיו לכשל תמורה מלא. באשר להגדרת הקבוצה, סבור התובע המייצג כי אומנם צוין על ידי החברה כי ימים ספורים לאחר יום 19.4.2017 (מועד הפרסום בתקשורת) פנתה לכלל הקמעונאיות עמן היא עובדת בכדי להורות להן להחליף את מדבקת המוצר, אך לא ניתן להוכיח מהאמור מתי בפועל הוסרו המצגים המטעים. עוד עומד התובע המייצג על כך שהשיווק המטעה הוא שיוצר את עילת התביעה, כאשר המדבקה היא אך ביטוי אחד שלו, ועל כן יש לכלול בהגדרת הקבוצה כל מי שהוטעה, בין אם באמצעות המדבקה ובין אם באמצעות מצגים מטעים אחרים. ביום 3.11.2024 התקיים דיון בנוגע לשלוש בקשות רשות הערעור, אשר במהלכו הובהר לצדדים כי עליהם ליתן את דעתם לשלב בו אנו נמצאים בהליך, ובהתאם לכלכל את צעדיהם. בסופו של הדיון, הוסכם כי הצדדים ישובו להליך גישור אותו ניהלו קודם לכן, אך ביום 28.4.2025 עדכנו הצדדים כי הליך הגישור לא צלח. ביום 25.5.2025 קיימתי דיון נוסף בבקשות, במטרה לנסות לבחון את האפשרות לקדם הבנות, ואולם גם ניסיון זה נכשל. משכך, אין מנוס מלהכריע בבקשות רשות הערעור דנן. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשות רשות הערעור על נספחיהן, ושמעתי את טיעוני הצדדים בעל-פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין שתי בקשות רשות הערעור מטעם מכון התקנים והחברה להידחות, ואילו דין בקשת רשות הערעור של התובע המייצג להתקבל חלקית, כפי שיבואר להלן. למען בהירות הדברים, אנמק את מסקנתי זו בהתאם לסדר הצגת בקשות רשות הערעור אשר תוארו לעיל. תחילה, ובטרם אדרש לטענות הצדדים, מצאתי לשוב ולהזכיר כי השאלה האם יש להעניק רשות ערעור על החלטה שבמסגרתה אושרה בקשה לניהול תובענה ייצוגית, תוכרע על בסיס מספר שיקולים שונים, ובהם: המשמעות של אישור ניהולה של התובענה הייצוגית מבחינת הנתבע; המשקל של השאלות המשפטיות והעובדתיות המתעוררות בבקשת רשות הערעור, לעומת השאלות שנותרו לבירור במסגרת הדיון העיקרי בתובענה; ובמקרים חריגים בלבד, בהם החלטת האישור מעוררת קשיים בולטים, יישקלו גם סיכויי קבלתן של הטענות שמועלות בבקשת רשות הערעור לגופן (רע"א 8761/09 סלקום ישראל בע"מ נ' פתאל, פסקה 5 (6.5.2010); רע"א 9171/10 חברת בזק בינלאומי בע"מ נ' myrna mandap, פסקה 4 (19.9.2012); רע"א 29442-11-24 יס שרותי טלוויזיה ותקשורת בע"מ נ' שפירא, פסקה 8 (13.12.2024)). בראי שיקולים אלו, אפנה לבחון את שלוש בקשות רשות הערעור שלפניי. בקשת רשות הערעור מטעם מכון התקנים בראשית הדברים אבקש לסקור בקצרה את הפרוצדורה של שליחת הודעת צד ג' במסגרת הליך ייצוגי, על מנת למקם את דיוננו במיקום הראוי לו. כידוע, האפשרות לשלוח הודעת צד ג' בגדרה של תובענה ייצוגית הוכרה בפסק הדין בעניין רע"א 5635/13 קורל-תל בע"מ נ' רז (1.4.2015) (להלן: עניין קורל-תל), שם נפסק כי משלוח הודעה כאמור טעון קבלת רשות מבית המשפט, אשר תינתן ככל שבית המשפט התרשם כי קיים ביסוס ראוי לחבות הצד השלישי כלפי הנתבע, ותוך איזון למול שיקולי יעילות דיונית, וזאת על בסיס הכתוב בכתבי הטענות, ללא צורך בבירור עובדתי. עוד הוסדרה בעניין קורל-תל הדרך הדיונית לבירורה של הודעת צד ג' במסגרת תובענה ייצוגית, בשים לב להליך הדו-שלבי בו מאופיינת התובענה הייצוגית מחד גיסא, ולאור פוטנציאל ההכבדה והסרבול הכרוכים במשלוח הודעת צד ג' מאידך גיסא. נפסק, כי השלב הדיוני הנכון להגשת בקשה לקבלת היתר למשלוח הודעת צד ג' הוא מועד הגשת תשובת הנתבע לבקשת האישור, בהלימה לפסיקתו של בית משפט זה כי הודעה לצד ג' צריכה להיות מוגשת, ככל הניתן, בשלב מוקדם של ההליך. בהמשך לכך נקבע כי על צד ג' להגיש תשובה לבקשה לקבלת היתר למשלוח הודעת צד ג' וכן כתב תשובה מטעמו לבקשה לאישור ניהולה של התובענה הייצוגית. אם החליט בית המשפט להיעתר לבקשה למשלוח הודעת צד ג', יקבע הוא באותה החלטה את ההוראות הנדרשות לשילוב צד ג' בשלב בירור הבקשה לאישור ניהולה של התובענה הייצוגית, אך הדיון יתמקד, עת ניתן היתר למשלוח הודעת צד ג', בשאלת אישורה של הבקשה לניהול התובענה הייצוגית, כאשר בשלב זה "לא יוכל הצד השלישי להעלות טענות בקשר למערכת היחסים שבינו לבין הנתבע" (עניין קורל-תל, בפסקה 45(א)). לאחר שיאושר ניהול התובענה הייצוגית, יידרש בית המשפט לקבוע את סדר הדיון בבירור ההודעה לצד ג' לגופה, ובכלל זה הוא רשאי להורות על איחוד מלא בין הדיון בהליך העיקרי לבין הדיון בהודעה לצד ג', וכן הוא רשאי לערוך הפרדה בין הדיון בהליך העיקרי לבין אותם נושאים הרלוונטיים למישור היחסים שבין הנתבע לצד ג' גרידא (הלכות אלו אושררו בפסק דיני ברע"א 13698-10-24 רמי שבירו הנדסה בניה והשקעות בע"מ נ' שושני (26.6.2025) (להלן: עניין שבירו), בו נקבע כי התקנתן של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקסד"א) לא הביאה לשינוי במצב המשפטי החל. עוד ראו מהעת האחרונה: ע"א 4443/23 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' רמת נגב אנרגיה בע"מ (26.7.2026)). קיצורו של דבר, בשלב בקשת האישור עיקר הדיון במשלוח הודעה לצד ג' הוא בשאלה אם יש ליתן היתר למשלוח הודעה כאמור, כאשר בירור ההודעה לגופה ייעשה אך בשלב הדיון העיקרי בתובענה הייצוגית, בהתאם להוראות שיקבע בית המשפט בעניין. נוכח האמור, החלטת האישור הרחיבה בדיון בהודעה לצד ג' מעבר לנדרש בשלב זה של ההליך. כך, משבית המשפט קמא מצא לנכון להעמיק במסגרתה בטענות כלפי מכון התקנים לגופן, ולהעריכן לפי מבחן ה"אפשרות הסבירה" שבסעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, וזאת בנוסף לדיון שנערך בהחלטה מיום 10.3.2019, בה הורה בית המשפט קמא על מתן היתר למשלוח הודעה לצד ג' כלפי מכון התקנים (ייתכן שכך נהג בית המשפט קמא לאור קביעתו במסגרת ההחלטה האמורה כי מתכונת בירור ההודעות לצד ג' תהא כמתכונת בירור בקשת האישור. ראו בפסקה 52 להחלטה מיום זה). מכל מקום, אינני סבור כי בשלב זה נדרשת התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטות בית המשפט קמא ביחס להודעת צד ג', וזאת בין אם נראה את החלטת בית המשפט קמא אך כמתן היתר למשלוח הודעת צד ג' (כפי שנדרש בשלב הדיוני בו אנו מצויים) ובין אם נתייחס אליה בסטנדרט המחמיר יותר לפיו פעל בית המשפט קמא (אשר, כמובהר, חורג מהנדרש בשלב הדיוני בו אנו מצויים). כלל ידוע הוא כי החלטת הערכאה הדיונית בדבר משלוח הודעה לצד שלישי היא החלטה דיונית באופייה, ומשכך, לא בנקל תתערב בה ערכאת הערעור, וזאת על אף שבשונה מהחלטות דיוניות אחרות השפעתה על אופן ניהול ההליך ועל זכויות הצדדים במסגרתו עשויה להצדיק, במקרים המתאימים, התערבות מצד ערכאת הערעור (רע"א 4038/09 ברונשטיין נ' ד"ר ג'ורג' – מ.א.ר בע"מ, פסקה 27 (19.7.2009); רע"א 8644/15 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' וייץ, פסקה 12 (21.2.2016); רע"א 1159/18 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 20 (8.5.2018)). כוחו של כלל זה יפה אף לעניין הודעת צד שלישי בהליכי תובענות ייצוגיות (רע"א 5820/19 שופרסל בע"מ נ' גריינר, פסקה 11 (30.1.2020); רע"א 7510/22 Alia Royal Jordanian Airlines נ' בי. טי. אל. טרוול בע"מ, פסקה 7 (4.12.2022); עניין שבירו, בפסקה 44). הדברים האמורים התייחסו, בעיקרו של דבר, למקרים שבהם נדחתה הבקשה למשלוח הודעה לצד שלישי. מקל וחומר, שהם חלים גם כאשר מדובר בקבלת היתר למשלוח הודעה לצד שלישי, כבענייננו. כאמור, טענות מכון התקנים מתמקדות במהות תפקידו בהוצאת תעודת בדיקה לצורך מתן אישור ייבוא. לוז טענותיו הוא כי שעה שבחינת המכון עסקה רובה ככולה בבדיקת הפרטים הטכניים הנוגעים למוצר, לא ניתן היה להסתמך על האישור שניתן על ידי המכון בעניינים החורגים מהיבטים אלו, ובכלל זה מגבלת הגיל לשימוש במוצר – לא על פי הוראות היצרן ואף לא על פי המצב המשפטי. אפס, בית המשפט קמא מצא כי הסבר זה מעורר קושי לפחות בשני מישורים. ראשית, מעיון בתעודת הבדיקה אשר הונפקה לחברה מאת מכון התקנים, התרשם בית המשפט כי המכון כן התייחס להיבט הגבלת גיל השימוש במוצר, באופן הסותר לכאורה את ההיקף הנטען של תחומי אחריותו (וראו סעיף 4.2.4 לתעודת הבדיקה, המתייחס במפורש לנושא מגבלת הגיל, הגם שתוך התמקדות בהוראות היצרן); שנית, מעדותו של מר ברן בהליך קמא, אשר שימש כזכור כמנהל אגף רכב וחלפים במכון התקנים, נמצא כי הוא ראה עצמו מחויב להכיר את תקנות התעבורה הרלוונטיות וכן לבחון את קיום הדרישות המהותיות בנוהל הייבוא, והלכה למעשה הוא מבצע זאת ובודק את המדבקה על גבי המוצר (ראו פסקאות 225 ו-229 להחלטת האישור). בנסיבות הללו, ומבלי לחוות דעה לגופם של דברים, לא מצאתי להתערב בהחלטת בית המשפט קמא להורות על המשך בירור הודעת צד ג' לגופה. סבורני כי בראי הקשיים האמורים, החלטה זו מוצדקת גם לפי מבחן ה"אפשרות הסבירה" אותו הפעיל בית המשפט קמא, ובוודאי שהיא מוצדקת לפי הסטנדרט המקל הנדרש בשלב הנוכחי (האם התקיימו התנאים למתן היתר למשלוח הודעת צד ג'). זאת ועוד, פשיטא כי בקשה זו אינה עומדת בסטנדרטים המחמירים למתן רשות ערעור בשלב הדיוני הנוכחי. לפיכך, דין בקשת רשות הערעור שהגיש מכון התקנים להידחות. בקשת רשות הערעור מטעם החברה כאמור, החברה התמקדה בשתי סוגיות עיקריות: האחת, קיומה של הגנה מכוח סעיף 6 לפקודה הנזיקין; השנייה, אי התקיימותם של סעיפים 8(א)(3)-(4) לחוק תובענות ייצוגיות ביחס לתובע המייצג ובא הכוח המייצג. אתייחס לטענות כסדרן. קיומה של הגנה מכוח סעיף 6 לפקודה הנזיקין סעיף 6 לפקודת הנזיקין, מקנה פטור מאחריות בנזיקין, זולת בעוולת הרשלנות, כאשר המעשה נעשה בהתאם לחוק או להרשאה חוקית שנתן גורם מוסמך, ולחלופין מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה זו (ע"א 4154/14 הצלחה התנועה הצרכנית לקידום חברה נ' כהן, פסקה 29 (16.5.2017); רע"א 9771/16 נובל אנרג'י מדיטרניאן לימיטד נ' נזרי, פסקה 21 (28.9.2017); רע"א 52009-09-24 כ.נ. מחסני השוק בע"מ נ' רשף, פסקה 16 (13.5.2025). יוער כי סעיף זה חל גם על עוולות "המיובאות" לפקודת הנזיקין, ובכלל זה הטעיה מכוח חוק הגנת הצרכן. ראו: רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, פסקאות 13-11 (26.4.2010); ע"א 7115/14 סירוגה-ברניר נ' סלקום ישראל בע"מ, פסקה 29 (3.7.2017)). קשת המקרים הנכנסים בגדר פטור זה עודנה מתעצבת בפסיקה, כאשר אחד מהמצבים בהם עשוי לחול הפטור הוא מקום בו הגוף הנתבע פעל תוך "פיקוח הדוק ודיאלוג מתמשך" עם הגורם המוסמך (רע"א 8014/09 דקלה חברה לביטוח בע"מ נ' פרידמן, פסקה 5 (21.4.2011); רע"א 6897/14 רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך - פורום נשים דתיות, פסקה 57 (9.12.2015) (להלן: עניין קול ברמה)). בענייננו, סבורה החברה כי הגנה זו עומדת לה משום שהיא פעלה עקב בצד אגודל בהתאם להנחיות מכון התקנים ותוך דיאלוג עמו – המשמש לדידה כ"גורם מוסמך", וכן לאור הסתמכותה על תעודת הבדיקה שהנפיק לה מכון התקנים לאחר תהליך זה. אינני מוצא מקום להתערב בקביעותיו הלכאוריות של בית המשפט קמא בסוגיה זו. כך, בעיקרו של דבר, לאור המחלוקת בדבר טיב תפקידו של מכון התקנים בנסיבות העניין, ומהות הבדיקה שערך למוצר, בראי גרסתו שלו ותעודת הבדיקה שהפיק (וראו לעיל במסגרת הדיון והכרעה של בקשת רשות הערעור מטעם מכון התקנים) – אשר משליכה באופן ישיר על השאלה האם ניתן היה להסתמך על מכון התקנים כדי שתקום ההגנה מכוח סעיף 6 לפקודת הנזיקין (והשוו: עניין קול ברמה, בפסקה 57). בנסיבות האמורות, עניין זה יוסיף להתברר במסגרת הדיון העיקרי ואין הדבר מצדיק הכרעה בשלב זה, במסגרת בקשת רשות הערעור דנן (השוו: רע"א 1056/21 איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ נ' מושקוביץ, פסקה 29 (30.8.2022)). למעלה מן הצורך, ומבלי להביע עמדה במחלוקת בדבר טיב תפקידו של מכון התקנים במקרה דנן, יוער כי אומנם בתעודת הבדיקה, תחת הכותרת "שיטות הבדיקה", צוין שבתעודת הבדיקה נבחנת התאמה לסעיף 3 לנוהל הייבוא – המפנה לתקנות התעבורה. ואולם, תחת הכותרת "מהות הבדיקה", צוין שבמסגרת הבדיקה נבחנת התאמה לסעיפים 2 ו-4 לנוהל הייבוא בלבד, וכן ב"מסקנות הבדיקה" צוין שהמוצר נבחן בהתאם לדרישות הסעיפים המפורטים ב"מהות הבדיקה". הא ותו לא. על כן, בשלב הנוכחי, קיים קושי לקבל את טענת החברה כי פעלה על פי הרשאה חוקית שניתנה לה על ידי מכון התקנים (וזאת גם אם נניח, לצורך הדיון, כי בדיקת מגבלת הגיל הסטטוטורית היא חלק מהנושאים המצויים באחריות מכון התקנים). תום ליבם של מגישי בקשת האישור שונה בתכלית היא הבחינה שיש לערוך בשלב זה ככל שעסקינן בטענתה השנייה של החברה, העוסקת בהתאמת התובע המייצג ובא הכוח המייצג לשמש כמייצגי הקבוצה. טענות מסוג זה נדרש לבחון באופן שלם בשלב הנוכחי, במסגרת הדיון בבקשה לאישור התובענה הייצוגית, על מנת לוודא עמידה בדרישות ההתאמה לייצוג הקבועות סעיפים 8(א)(3)-(4) לחוק תובענות ייצוגיות (רע"א 9989/17 ניו ספורט אנד מרקטינג בע"מ נ' עו"ד זילברג, פסקה 23 (22.11.2018)). בצד זאת, יובהר כי החברה אינה רשאית להשיג על החלטה בעניין הולמות הייצוג לפי סעיף 8(א)(3) לחוק, המתמקד בהבטחת נאותות הייצוג מבחינת האינטרסים של כלל חברי הקבוצה; אלא רק ביחס להתנהלות המייצגים בראי סעיף 8(א)(4) לחוק, המתייחס גם להיבטים הנוגעים לאופן פעולתם מול הנתבע (ראו סיפא סעיף 8(א)(3) לחוק: "הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה"). לפיכך, דיוננו יתמקד בעמידת התובע המייצג ובא הכוח המייצג בסטנדרט הייצוג המעוגן בסעיף 8(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות. כידוע, הליך התובענה הייצוגית מנווט על ידי שני שחקנים מרכזיים אשר לכל אחד מהם תפקיד נפרד ועצמאי: האחד, המבקש/התובע המייצג, אשר לו, במקרה הרגיל, יש זיקה ישירה לעילת התביעה של חברי הקבוצה, בהיותו בעל עילת תביעה אישית, ומשמש הוא כנציגם (סעיף 4 לחוק); השני, בא הכוח המייצג האמון על ניהול ענייניהם המשפטיים של כלל חברי הקבוצה, ולא רק של התובע המייצג (סעיף 17 לחוק. עוד ראו: ע"א 8790/21 כהן נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פסקה 11 (3.4.2023); רע"א 7819/19 בלום נ' ניוקום סוכנות לביטוח פנסיוני (2004) בע"מ, פסקה 11 (16.7.2020)). ודוק, התובע המייצג ובא הכוח המייצג אומנם אינם נבחרים על ידי חברי הקבוצה המיוצגת, אך עליהם לפעול למען האינטרסים של כלל חברי הקבוצה, ולא עבור האינטרס הפרטי של התובע, והכול תחת פיקוחו של בית המשפט המופקד אף הוא על הגנת עניינם של חברי הקבוצה. כפועל יוצא מהאמור נקבע, כי אין לאפשר את ניהול ההליך הייצוגי בידי איש אחד המחזיק בשני הכובעים (ע"א 4599/20 ירון נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 5 (1.12.2021); עע"מ 29697-09-24 עו"ד סלע נ' עיריית עכו, פסקה 16 (6.3.2025)), וכי בכל שלב רשאי בית המשפט להורות על החלפתם של התובע המייצג ובא הכוח המייצג, או על צירוף תובע מייצג או בא כוח מייצג, ככל שהללו לא עמדו בחובות המוטלות עליהם והדבר דרוש על מנת להבטיח את ייצוג הקבוצה בצורה מיטבית (סעיפים 8(ג), 16(ג) ו-16(ד) לחוק תובענות ייצוגיות. כן ראו גם סעיפים 7(ב)(1) ו-(2) לחוק. להרחבה ראו: ע"א 1582/20 עו"ד חלפון נ' שמן משאבי נפט וגז בע"מ, פסקאות 49-46 והאסמכתאות הנזכרות שם (29.12.2021) (להלן: עניין חלפון); ת"צ (מחוזי מר') 4263-03-11 אשל היאור בע״מ נ' חברת פרטנר תקשורת בע״מ, פסקאות 33-14 (5.4.2012)). במרכז דיוננו ניצב התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(4) לחוק, שעניינו בייצוג וניהול ההליך בתום לב. חובה זו, מוסבת בראש ובראשונה, כלפי חברי הקבוצה, אך מכוח נורמה זו – מחויבים הם גם כלפי הצד שכנגד וכלפי בית המשפט (ע"א 8037/06 ברזילי נ' פריניר (הדס 1987) בע"מ, פ"ד סז(1) 410, 497 (2014) (להלן: עניין פריניר); רע"א 3698/11 שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' ש.א.מ.ג.ר. שירותי אכיפה בע"מ, פסקה ל' (6.9.2017) (להלן: עניין שלמה תחבורה)). כן הודגש כי חובה זו חלה גם על תום לב דיוני (רע"א 2444/08 שופרסל בע"מ נ' כהן, פסקה 9 (21.12.2008); רע"א 3431/15 יוטרייד פרמיום בע"מ נ' יושרה - עמותה לקידום היושרה בשוק ההון, פסקה 5 (16.7.2015); רע"א 7202/18 קוזליק נ' בנק דיסקונט ישראל בע"מ, פסקה 13 (11.2.2019)). לאורך השנים דנה הפסיקה בביטויים שונים של תנאי זה, הן ביחס לתובע המייצג והן ביחס לבא הכוח המייצג. בתוך כך נקבע כי ייזום ההליך למטרות רווח, כשלעצמו, אינו עולה לכדי חוסר תום לב (רע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276, 296-295 (2001)), וזאת גם אם הדבר נעשה ביוזמת בא הכוח המייצג (עניין פריניר, בעמ' 495-486. אך מנגד ראו: עע"מ 3134/24 היבה למען האדם הנזקק נ' עיריית אילת (21.7.2024) (שם נקבע כי ניהול הליך אך ורק למטרות רווח עולה לכדי שימוש לרעה בהליך הייצוגי)). במקרים מתאימים נקבע כי אף פעולה של בא הכוח המייצג לאיתור בעלי עילת תביעה אישית לצורך הגשת הליך ייצוגי אינה בהכרח פוגמת בתום ליבו (עניין פריניר, בעמ' 496-495). מן העבר השני, נפסק כי הגשת תובענה ייצוגית כאמצעי להשגת מטרות הזרות להליך הייצוגי ותכליותיו, כגון מתוך ניסיון לפגוע בחברה מתחרה או להפעיל לחץ פסול על הנתבע, מהווה חוסר תום לב (רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, 788 (1996)), וכך גם הגשתה של תובענה ייצוגית הנעדרת בסיס עובדתי או משפטי נגד נתבע בעל כיס עמוק (עניין פריניר, בעמ' 497, בהתבסס על אמירת המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין בע"א 1509/04 דנוש נ' chrysler corporation, פסקה 15 (22.11.2007)), או על בסיס יצירתה של עילת תביעה באופן פיקטיבי (רע"א 8851/02 ישראכרט בע"מ נ' שלומוביץ, פ"ד נט(3) 422, 430 (2004); ע"א 4534/14 דניאל נ' דיירקט טבע בע"מ, פסקה 6 (14.6.2015)). עוד נקבע כי אי יידוע של בית המשפט בדבר קיומם של הליכים דומים עלול ליצור פגם בתום לב ובדומה גם הגשת תצהירים שאינם מדויקים (עניין שלמה תחבורה, בפסקה מ'; ת"צ (מחוזי מר') 36086-07-11 עו״ד חרסט נ' ידיעות אינטרנט (שותפות רשומה) ואח׳, 23-17 (19.9.2012) (ערעור על פסק הדין נדחה במסגרת ע"א 8290/12)). אי עמידה בחובת תום הלב עלולה לגרור סנקציות שונות, ובכלל זה אישור ניהולה של התובענה הייצוגית תוך חיוב התובע המייצג בהוצאות או הפחתת הגמול ושכר הטרחה בתום ההליך (סעיפים 22(א) ו-23(ב)(4) לחוק); החלפתו של התובע המייצג או בא הכוח המייצג (בהתאם לסעיף 8(ג)(1) לחוק); ובמקרים חמורים במיוחד, מחיקה או דחייה של בקשת האישור (עניין שלמה תחבורה, בפסקאות מ'-מ"א; עע"מ 42046-06-25 מזוז נ' עיריית צפת, פסקה 14 (23.2.2026) (להלן: עניין מזוז)). מהתם להכא. כאמור בית המשפט קמא מצא כי בכל הנוגע למבקשים 3-1, לא רק שהם נעדרים עילת תביעה אישית, אלא שהתנהלותם לוקה בחוסר תום לב באופן המצדיק את מחיקת בקשת האישור בעניינם. כך, בשל הגשת תצהירים לקוניים אשר מגלים טפח ומסתירים טפחיים; פעולותיהם ליצירת עילת תביעה בצורה שאינה אותנטית; וניסיונם להכחיש ולהסתיר את ייזום התביעה על ידי באי הכוח המייצגים. מנגד, בכל הנוגע לתובע המייצג ובא הכוח המייצג, בית המשפט קמא עמד על כך שדעתו אינה נוחה מאופן התנהלותם, ובפרט מתוקף העובדה כי שניהם "היו שותפים לניסיון ההסתרה של ייזום התביעה" (פסקה 295 להחלטת האישור). עם זאת, בית המשפט קמא התרשם כי המכשלות שעמדו בפני ניהול תקין של ההליך הוסרו לכאורה, ולפיכך נקבע כי יש לאשר את בקשת האישור ביחס לעילת תביעתו של עו"ד שלמה ברכה, אשר נמצאה אותנטית, בה ישמש האחרון כתובע מייצג בלבד, ואילו עו"ד חגי פרידלר ישמש כבא הכוח המייצג. במכלול נסיבות העניין, ומבלי להקל ראש בפגמים החמורים שנפלו בהתנהלות מגישי בקשת האישור, מסקנתו של בית המשפט קמא מקובלת עליי. כך, מחמת ארבעה טעמים מצטברים: ראשית, עילת התביעה של התובע המייצג היא אותנטית, באשר הוא רכש מהחברה את ההוברבורד ביום 24.3.2017, לפני הפרסום בתקשורת, והתצהיר שהגיש שונה מהתצהירים שהגישו המבקשים 3-1, ואיננו לוקה באותם פגמים בהם לקו תצהירים אלו. משכך, ובהינתן קיומה של אפשרות סבירה (ואף למעלה מכך) כי הוצג לו, כמו גם ליתר חברי הקבוצה (רוכשי המוצר בתקופת ההפרה), מידע מטעה בעניין מהותי (הגיל המינימאלי בו מותר על פי החוק להשתמש במוצר), קיים אינטרס ציבורי מובהק מהיבט הגנת הצרכן בקיום ההליך; שנית, המדובר באירועים שהתרחשו לפני קרוב לעשור, ונמשכו תקופה קצרה יחסית (כחודשיים). בנסיבות אלו, ובשים לב לעילת התביעה בה עסקינן (הטעיה), קיים קושי ממשי באיתור תובע מייצג מחליף בעת הנוכחית. על כן, משמעותה של החלטה אשר תורה על החלפת התובע המייצג, לא כל שכן החלטה המורה על סילוק ההליך, היא סתימת הגולל הלכה למעשה על בקשת האישור, ודחיקת האינטרס הציבורי בבירור הפגיעה הצרכנית שנגרמה לקרן הזווית; שלישית, התובע המייצג ובא הכוח המייצג הציעו לצרף להמשך ההליך בא כוח מייצג נוסף – עו"ד דוד גידנסקי, שביחס אליו לא נטען כי היה מעורב בייזום התביעה ובהתנהלות הבעייתית המתוארת. בכך, יש לרפא במידה מסוימת את הקושי שהתעורר ביחס להתנהלות בא הכוח המייצג, וזאת בנוסף לטעמים שציין בית המשפט קמא (ראו פסקה 295 להחלטת האישור); לבסוף, כפי שנקבע בפסיקה לא אחת, מחיקת בקשת האישור או דחייתה בשל התנהלות התובע המייצג או בא הכוח המייצג, כפי שמבקשת החברה, שמורה למקרים חריגים שבחריגים (ע"א 2718/09 "גדיש" קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ, פסקה 21 (28.5.2012); עניין שלמה תחבורה, בפסקה מ"ב; עניין מזוז, בפסקה 14). אם כן, בהתחשב בכל האמור, אני סבור כי, בכפוף להוספת בא כוח מייצג נוסף, אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא בדבר האיזון הראוי במקרה הקונקרטי בין הפגמים שנפלו באופן התנהלות מגישי בקשת האישור מהצד האחד, למול האינטרס הציבורי, הגלום בהמשך ניהול ההליך, והעדפת "המהות על-פני המיהות", מהצד האחר (השוו: בר"מ 4303/12 אינסלר נ' המועצה האיזורית עמק חפר, פסקה 13 (22.11.2012)). החלטה זו, אם כן, איננה מגלה עילה להתערבות (ראו עניין חלפון, בפסקה 55). כללו של דבר, בקשת רשות הערעור מטעם החברה, על שני רכיביה, נדחית איפוא. בקשת רשות הערעור מטעם התובע המייצג תחילה, יובהר כי בעת הגשתה כללה בקשת רשות הערעור מטעם התובע המייצג מספר רכיבים, אשר בגין חלקם (ההשגה על דחיית יתר עילות התביעה) אין ספק כי היה מקום להגיש ערעור בזכות, חלף בקשת רשות ערעור (ראו, למשל, עע"מ 7373/10 לוי נ' מדינת ישראל צבא הגנה לישראל מדור תשלומים (1.11.2010); רע"א 7739/16 ג'ונסון נ' פרטנר תקשורת בע"מ, פסקה 8 (28.12.2016)). בפתח הדיון שנערך ביום 3.11.2024 ציינתי קושי זה בפני באי הכוח המייצגים, ובעקבות הערתי זו הודיעו באי הכוח המייצגים כי הם מצמצמים את בקשת רשות הערעור לשני עניינים בלבד – צמצום הסעד שיכול להינתן בגין עילת ההטעיה לסעד בגין נזק לא ממוני; ואופן הגדרת הקבוצה בקשר עם עילת ההטעיה (ראו פסקה 21 לעיל). אף אחד מהצדדים לא טען כי גם בעניינים אלה יש להגיש ערעור בזכות, ולאור זאת מצאתי לנכון להכריע בהם במתווה הדיוני בו הוגשו. צמצום הסעד לפיצוי בגין נזק לא ממוני בגדרי בקשת רשות הערעור מטעם התובע המייצג הלה מלין על כך שבית משפט קמא אומנם אישר את ניהול התובענה הייצוגית בגין עילת ההטעיה, ואולם הגביל את הסעד הנתבע לפיצויים בגין נזק לא ממוני בלבד. בעקבות זאת, נחסמה האפשרות לתבוע בגין עילה זו פיצויים על נזק ממוני בשווי עלות מלאה או חלקית של המוצר. מהטעמים שיפורטו להלן סבורני כי השגה זו של התובע המייצג מוצדקת. תחילה, יובהר כי התובע המייצג אינו מבקש להפעיל את הסעד הקבוע בסעיף 32 לחוק הגנת הצרכן, המאפשר לצרכן לבטל את העסקה בשל הטעיה מהותית תוך השבה הדדית של התמורה מזה, והנכס נשוא העסקה מזה. סעד זה, שהוא גרסה של מסלול הביטול המוכר בדין הכללי בסעיפים 9-6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, הוא שעמד, ככל הנראה, לנגד עיני בית המשפט קמא עת דחה את הנזק הממוני אותו ביקש התובע המייצג. אפס, אין בפנינו כל טענה מצד התובע המייצג כי יש להורות על ביטול עסקאות שנעשו, וממילא בקשת סעד שכזה בתובענה ייצוגית מעוררת קשיים ניכרים (ראו: סיני דויטש דיני הגנת הצרכן כרך ג – הדין המהותי 1175-1172 (2012). עוד השוו: רע"א 3688/20 דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ נ' כתראן (17.5.2022)). דרישתו של התובע המייצג היא כי יינתן לחברי הקבוצה סעד של פיצוי כספי בגין ההטעיה הצרכנית, וזאת למרות שהעסקה לא בוטלה על ידם. בית המשפט קמא סבר כי סעד זה, ככל שאינו נלווה לביטול חוזה המכר, מוגבל בהכרח לנזקים לא ממוניים (עוגמת נפש ואובדן הנאה), ואולם מסקנה זו נראית לי מרחיקת לכת בשלב הדיוני הנוכחי. טענתו המרכזית של התובע המייצג היא שבמקרה הנדון, ההטעיה גרמה לכך ששווי המוצר שנמכר, מבחינת חברי הקבוצה, נמוך מזה שייחסו לו בעקבות המצג המטעה. ובלשונו: "מדובר בסופו של דבר במוצר שפונקציונאליות השימוש בו פחותה מזו שהוצגה, והדבר מפחית מערכו. גם פער זה מהווה נזק ממוני ישיר [ש]נגרם לחברי הקבוצה (המוצר שרכשו שווה פחות)" (סעיף 94 לבקשת האישור. ראו גם סעיף 101 לבקשת האישור המתוקנת מיום 25.9.2019 אשר נוסחו זהה לנוסח סעיף 94 לבקשת האישור המקורית). לצורך המחשת טענה זו, ניתן להיעזר בשתי דוגמאות: הדוגמא האחת עניינה הורה לשני ילדים בגילאי 13 ו-17, אשר כתוצאה מהמדבקה הוטעה לחשוב כי שני ילדיו יוכלו להשתמש במוצר, ורכש את המוצר בעבור שניהם. הדוגמא השנייה עניינה הורה לילדה בת 15, אשר רכש את המוצר לשימושה לאלתר, ונוכח לדעת כי תידרש להמתין שנה עד שתוכל להשתמש בו. בשני המקרים ייתכן כי ההורה לא יהיה מעוניין בביטול העסקה (בוודאי בהינתן העלויות הכרוכות בכך) – ועדיין שווי המוצר מבחינתו יהיה נמוך משמעותית מהשווי שיחס לו לאור המידע המטעה שנמסר לו. במצב דברים זה, כך לפי טענת התובע המייצג, נגרם נזק ממוני, אשר הזכות לבטל את העסקה אינה מבטלת. השאלה האם יש לאפשר לצרכן לתבוע במסגרת תובענה ייצוגית פיצוי המשקף את ירידת ערך המוצר מבחינת הצרכן בגין ההטעיה הצרכנית אינה פשוטה. לעיתים, ההטעיה תביא לכך שמחיר השוק של המוצר יהיה גבוה בהשוואה למחירו בהינתן מצג אמת, ובמקרה כזה הפער האובייקטיבי האמור מבטא נזק ממון שנגרם לכלל חברי הקבוצה (ראו יובל פרוקצ'יה ואלון קלמנט "הסתמכות, קשר סיבתי ונזק בתובענות ייצוגיות בגין הטעיה צרכנית" עיוני משפט לז 7, 34-32 (2014)). בענייננו לא הונחה תשתית המלמדת על קיומו של פער מהסוג האמור, ועל כן חלופה זו אינה נראית רלוונטית (וזאת לאור טענת החברה, שלא נסתרה, כי מחיר המוצר לא השתנה בעקבות הגילוי). בנוסף, ייתכנו גם מצבים בהם ההטעיה לא השפיעה על מחיר השוק של המוצר או השירות, ועדיין יהיה בה כדי להסב נזק ממון לחברי הקבוצה, ולמצער לתת-קבוצה מביניהם. אפשרות אחת המדגימה זאת היא כאשר להחזרת המוצר יש עלויות, או שמתקיימים פערי מידע לגביה, ועל כן יש חברי קבוצה שאלמלא ההטעיה לא היו רוכשים כלל את המוצר, ובשל ההטעיה לא רק שרכשו אותו, אלא גם נמנעו מהחזרתו. כך, למשל, ההורה בדוגמאות שהוצגו עלול להימנע בדיעבד מהחזרת המוצר למרות שהיה נמנע מלכתחילה מרכישתו, בשל הלחץ של בן ה-17 שיכול להשתמש בו, או של בת ה-15 שתוכל להשתמש בו בעתיד. אפשרות שנייה הממחישה רעיון זה מתרחשת כאשר המצג המטעה השפיע על תנאי ההתקשרות, באופן שיש להעריך את הנזק שנגרם לצרכנים שהוטעו בהתאם למצב בו היו מצויים אילו היה המצג נכון (כלומר, שהוא זכאי לפיצויי קיום, ולא רק לפיצויי הסתמכות). כך, למשל, אם ייקבע שהאמור במדבקה הוא התחייבות מצד החברה לפיה ניתן להשתמש בהוברבורד מגיל 8, הרי שההורה זכאי לערך המוצר מבחינתו תחת ההנחה ששני בניו יכולים להשתמש בו, או שבתו יכולה להשתמש בו לאלתר, ואם כך הרי שנגרם לו נזק ממון בשל כך ששוויו האמיתי של המוצר מבחינתו משקף אפשרות שימוש רק על ידי בן אחד או בעוד שנה (השוו סעיף 28 לחוק המכר, תשכ"ח-1968. לתרופת הניכוי מהמחיר ראו איל זמיר חוק המכר, תשכ"ח-1968 – פירוש לחוקי החוזים כרך ב 219-183 (מהדורה שנייה, 2023)). אכן, ניתוח הסוגייה של תביעת נזק ממוני בגין הטעיה צרכנית הוא מורכב, ותלוי נסיבות. כך, במקרה הרגיל, וכך בוודאי בתובענה ייצוגית (הפסיקה בעניין זה מועטה, וטרם התגבשה הלכה מנחה. ראו: עניין פריניר, בעמ' 462-460; ת"צ (מחוזי מר') 13190-03-13 סבח נ' סודות המזרח בע"מ, פסקה 42 (9.3.2017); ת"צ (מחוזי מר') 7217-01-14 זוהר נ' כמיפל בע"מ (29.3.2017) (בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו נדחתה ביום 2.11.2017 במסגרת רע"א 4114/17); ת"צ (מחוזי מר') 20933-01-14 פילו נ' הום סקינוביישנס בע"מ, פסקה 34 (20.11.2017) (בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו נמחקה בהסכמה ביום 2.6.2019 במסגרת רע"א 9941/17)). ואולם, המסקנה המתבקשת מכך אינה שיש לדחות מניה וביה את האפשרות להוכיח נזק ממון כבר בשלב ההכרעה בבקשת האישור. נהפוך הוא, התפיסה המקובלת בבית משפט זה היא שאת הדיון בשאלות הקשורות לנזק ראוי לדחות לשלב הדיון בתובענה גופה, תוך שבשלב בקשת האישור "די בכך שהמבקש יראה כי לכאורה נגרם לו נזק" (סעיף 4(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות) ואין צורך להידרש להיקפו ושיעורו בשלב זה (רע"א 9811/17 אל על נתיבי אויר בישראל בע"מ נ' מנירב, פסקה 16 (24.10.2019); רע"א 391/23 איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ נ' פלד, פסקה 7 (22.1.2023)). בהתאם לתפיסה זו, התוצאה המתבקשת היא שככלל, אין לסגור את הדלת בפני התובע המייצג מלתבוע נזק ממון בגין הטעיה צרכנית בשלב המקדמי. לפיכך, משנמצא בענייננו כי יש אפשרות ממשית להוכחת הטעיה צרכנית, היה מקום לאפשר לתבוע המייצג להוכיח במסגרת התובענה גופה הן קיומו של נזק לא ממוני והן קיומו של נזק ממוני. התוצאה המתבקשת היא שבנקודה זו יש לקבל את בקשת רשות הערעור, ולקבוע כי הסעד לגביו יאושר ניהול התובענה הייצוגית הוא פיצויים בגין נזק ממון, ולא רק פיצויים בגין נזק בלתי ממוני. אופן הגדרת הקבוצה ביחס לטענת ההטעיה אשר לטענות התובע המייצג המתייחסות להגדרת הקבוצה המיוצגת, דינן להידחות. ראשית, אמנם מצאנו כי יש מקום להתערב במסקנה שלא להתיר את ניהול התובענה הייצוגית בגין נזק ממוני, אך יחד עם זאת הטענה התקבלה אך בשל האפשרות שחברי הקבוצה, כולם או חלקם, הסתמכו על ההטעיה (ולא בשל האפשרות שהיא הביאה לעלייה במחיר השוק של המוצר). משכך, נדחית הטענה להרחיב את הקבוצה לכל מי שרכש הוברבורד (ולא רק מי שרכש לשימושו של ילד בגילאים 8 עד 16). שנית, טענת התובע המייצג להרחיב את הקבוצה גם ללקוחות שרכשו הוברבורד ללא מדבקה אך לא נמסר להם המידע המלא בדבר גיל המשתמש המותר על פי דין, אינה יכולה להתקבל. כך, נוכח קביעת בית המשפט קמא לפיה התובע המייצג לא הוכיח כי למעט ההטעיה הנובעת מתוכן המדבקה נקטה החברה במצגים מטעים אחרים באופן שיטתי (פסקה 280 להחלטת האישור) – קביעה עמה התובע המייצג כלל אינו מתמודד. לבסוף, הטענה כי לא היה מקום להגביל את התקופה בגינה תאושר התובענה עד ליום 23.4.2017 איננה מצדיקה התערבות בשלב זה, לאור סמכותו של בית המשפט להרחיב את הגדרת הקבוצה בשלב מאוחר יותר, ככל שהתובע המייצג יוכיח כי ישנם לקוחות שהוטעו על ידי המדבקה גם לאחר המועד שקבע בית המשפט קמא (סעיף 10(ב) לחוק תובענות ייצוגיות; רע"א 6142/14 חברת בזק בינלאומי בע"מ נ' Myrna Mandap, פסקאות 8-7 (9.12.2014); רע"א 440/19 מור המכון למידע רפואי בע"מ נ' בן צור, פסקה 11 (28.1.2020); רע"א 3717/20 רמי לוי שיווק השקמה תקשורת בע"מ נ' דור, פסקה 17 (3.3.2021)). טענות הצדדים בעניין זה שמורות להם. אשר על כן, את בקשת רשות הערעור מטעם התובע המייצג מצאתי לקבל באופן חלקי, כך שהגדרת הסעדים הנתבעים בפסקה 298 להחלטת האישור תורחב, ל"פיצוי כספי בגין נזק ממוני ונזק לא ממוני". סוף דבר בקשת רשות הערעור מטעם התובע המייצג מתקבלת באופן חלקי כפי שבואר לעיל בפסקה 49 לעיל, ואילו בקשות רשות הערעור של מכון התקנים ושל החברה נדחות. בנוסף תשונה קביעת בא הכוח המייצג, כך שהיא תכלול הן את עו"ד חגי פרידלר והן את עו"ד דוד גידנסקי. במכלול נסיבות העניין, ובמיוחד בהינתן הקשיים בהתנהלות מגישי בקשת האישור, כמפורט בפסקאות 40-35 לעיל, כל צד יישא בהוצאותיו. טרם נעילה, אין לי אלא לחזור על המלצתי לצדדים להביא לסיום הליך ייצוגי זה במסגרת הסדר פשרה. כך, במיוחד, בשים לב לתקופת ההפרה המוגבלת בה עוסק הליך זה (כחודשיים) לעומת הזמן הממושך בה הוא מתנהל (כעשור); בהינתן כברת הדרך הנכבדה שנעשתה בהליך הגישור (שהביא להסכמות בין חלק משמעותי מהמעורבים) בהשוואה לגדרי המחלוקת המורכבים שנותר עדיין לברר (כפי שעולה מהחלטה זו); ואף בהתחשב בכך שמעורבותו של מכון התקנים באשר התרחש, לא רק שמסבכת מאד את התמונה מהבחינה המשפטית, אלא שיש בה כדי להקהות את האשם שיש לייחס לחברה מבחינה ערכית וציבורית. הצטברות כל אלה מצדיקה סיום ההליך הייצוגי בפשרה הולמת בהקדם – ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא.