בש"פ 3956/99 מדינת ישראל נ. יצחק חדיף

1.בפני בקשה שניה להאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים החל מיום 19.6.99, או עד למועד מתן פסק דין, הכל לפי המוקדם (המעצר הוארך בהסכמה עד למתן החלטה זו).

2.נגד ששת המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם קשר לרצוח את רוני הררי (להלן: רוני), במסגרת עימות בין כנופיית פרדס כץ, בראשה עומד המשיב 1, ובין כנופיית רמת עמידר, בראשה עומד אחיו של רוני. עוד מיוחס להם, נסיון לביצוע הרצח הנ"ל, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, החזקה ונשיאת נשק שלא כדין, קבלת רכוש גנוב וכן קבלת נכסים שהושגו בפשע. משיב 1 הואשם גם בשיבוש הליכי משפט.

3.עם הגשת כתב האישום, נעצרו המשיבים עד תום ההליכים נגדם. במהלך מעצרם הגישו המשיבים בקשה לעיון חוזר בעניין מעצרם. בקשתם זו נדחתה. המשיבים עררו על החלטה זו, ובמקביל הגישה המבקשת בקשה להאריך את מעצרם מעבר לתשעה חודשים. השופט אור דן בבקשת המדינה ובערר המשיבים בו זמנית, בשלב בו נסתיימו הוכחות התביעה ובטרם החלו הוכחות ההגנה. בהחלטתו מיום 30.3.99, שהתייחסה הן לערר והן להארכת המעצר, דחה השופט אור את ערר המשיבים והורה על הארכת מעצרם בתשעים ימים נוספים.

בבחנו את טענות המשיבים בערר, נדרש השופט אור לטענת ההגנה, לפיה נשמטה הקרקע מתחת לעדותו של עד המדינה. הוא בדק את אותן נקודות תורפה בעדויות מטעם התביעה, שנראו להגנה כמכרסמות בראיות התביעה, ומצא שאין מקום להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי, לפיה גם במצב הראיות כפי שהובאו בפניו, קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת המשיבים. חלפו כשלושה חודשים מאז ההחלטה ובינתיים החלו להעיד עדי ההגנה. משעמדו לחלוף 90 הימים שבהם הוארך מעצר המשיבים, פנתה המדינה בבקשה להארכה שניה של המעצר, הלא היא הבקשה שלפנינו.

4.עורך הדין הלוי, שטען בשם משיבים 1 ו4- ומטעם בא כחו של משיב 3, התנגד לבקשה להארכת המעצר, הן מטעם ראייתי והן מטעם פרוצדורלי. במישור הראייתי התייחס הוא לעדויות עדי ההגנה באשר למה שכונה ה"אליבי הסלולרי". לפי טענת אליבי זו, עולה ממיקום השיחות מטלפונים סלולריים שבבעלות המשיבים 6-2, כי לא יתכן שהמשיבים התכנסו יחדיו במקום ובמועדים אותם ציין עד המדינה, בהם תוכנן - לדבריו - הרצח. במישור הפרוצדורלי הצביע עורך הדין על התמשכות המשפט, על אף ניהולו בתדירות סבירה תוך שיתוף פעולה מצד כל הצדדים המעורבים ועל העדר סיכוי לסיומו בשלושת החודשים הקרובים. לפיכך הציע הוא לשחרר את מרשיו בתנאים הולמים.

5.עורך דין פלדמן, שטען בשמו של משיב 2, העלה שתי טענות בעלות גוון נורמטיבי-ערכי. על פי האחת, נועד סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: חוק המעצרים) לקבוע נורמה המבטאת את תכלית החוק שהיא, הגבלת האפשרות לשלול חרותו של נאשם שטרם הורשע מעבר לתקופה הקצובה בחוק, שהיא תשעה חודשים, ללא קשר למידת היעילות בה מתנהל המשפט. סמכות הארכת המעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים ושיקול הדעת המופעל בגדרה, תכליתם אינה ל"העניש" את המערכת על אי ניהול המשפט בזריזות או את מי מהצדדים על התרשלות בניהול או על גרימת סחבת מכוונת או בלתי מכוונת. המערכת חייבת להתאים עצמה לכך שהמשפט יסתיים תוך המועד הנ"ל ומשנכשלה במשימה, אין להאריך את המעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים.

אשר לבדיקת חומר הראיות, מציע הוא ליישם מבחן דינמי, לפיו משמוגשת בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים, יבחן בית משפט זה את חומר הראיות ויבדוק אם יש בחומר - נכון לאותה עת - ראיות לכאורה המצדיקות הארכת המעצר. לגופו של ענין טען, כי חומר הראיות אינו חד משמעי מלכתחילה וגם כיום, וגם אם לא חלה קריסה של ראיות התביעה, יש לבדוק את הראיות מחדש כדי להווכח אם קיימות ראיות לכאורה נכון לעת הזו.

דיון

6.מעצרם של נאשמים עד תום ההליכים הוא הכרח בל יגונה. אין חולק שסעיף 61 לחוק המעצרים מיועד להגן על זכויות הנאשם ועל חירותו כל עוד לא הורשע בדינו ולתחום את משך מעצרו. יחד עם זאת, ניתנה בסעיף 62 לחוק המעצרים לבית משפט זה, סמכות שבשיקול דעת להאריך את המעצר בשלושה חודשים ולחזור ולהאריכו. אין בית משפט זה מאריך מעצר לאחר תום תשעה חודשים כדי ל"העניש" את ההגנה ואין הוא מסרב להאריך את המעצר כדי ל"העניש" את המערכת או את התביעה על כך שהמשפט לא הסתיים בתקופה הקצובה, כטענת עורך דין פלדמן. בית המשפט שם על כף המאזניים מחד גיסא, את שלילת חרותו הממושכת של נאשם שטרם הורשע, ומאידך גיסא, את מסוכנותו לציבור הראוי להגנה, את סכנת המלטותו מפני הדין ואת סכנת שיבושם של הליכי משפט. בית המשפט עושה שימוש בסמכותו, תוך שקלול ואיזון של האינטרסים המשמשים בזירה. כך נעשה בהארכת המעצר הראשונה וכך ייעשה בהארכה השניה המבוקשת.

7.טענתו השניה של עורך דין פלדמן מתייחסת לצורך בבדיקת קיומן של ראיות לכאורה מחדש בכל דיון בהארכת מעצר. גם לוּ

היה ממש בטענה זו, אין המקרה שלפנינו מתאים ליישומה ומדוע? הטענה בדבר כרסום בראיות לכאורה נבדקה על ידי בית משפט זה באפיק המיועד לכך, דהיינו, בערר על החלטה בבקשה לעיון חוזר וניתנה החלטה ששילבה הן את הערר והן את הבקשה להארכת המעצר. אין לחזור ולבדוק את כל שהיה והתרחש קודם למתן החלטתו של השופט אור מיום 30.3.99.

אשר להתפתחויות מאז אותו מועד - אם אכן ארעו התפתחויות ראייתיות שכירסמו בראיות התביעה עד כדי שנוי את פני הדברים - עומדת בפני המשיבים הזכות החוקית הקבועה בסעיף 52(א) לחוק המעצרים (שקודמו הוא סעיף 37 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב1982-) והיא, פניה לבית המשפט המחוזי על מנת לעיין מחדש בהחלטה. פניה כזו לא נעשתה אחרי ה30.3.99-, ואין מקום לקיצור דרך בעניין זה:

"ההליך הראוי בבקשה לעיון חוזר בהחלטה להארכת מעצר הוא פנייה לערכאה הדנה במשפט, שעל החלטתה, כאמור, נתונה זכות ערר. כך גם נפסק מפי השופט ברק בבש"פ 2175/93 הרטוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)." [בש"פ 4191/93 ,4121 מדינת ישראל נ' אריה גולדין , תקדין-עליון, 93(3), 804].

8.על מנת לשנות החלטת מעצר בשלב של עיון חוזר או בשלב ערר על החלטה בבקשה לעיון חוזר, יש להצביע על שינוי דראמטי במערכת ראיות התביעה ועל כרסום מהותי וממשי שחל בה. עמדתי על כך בבש"פ 4794/95 יואב שאבי ואח' נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון, 95(3), 263 הדברים יפים לענייננו:

"על מנת שתקום עילה לשחרור ממעצר במהלך משפט לאחר שנמצא בשלב קודם שקיימות הוכחות לכאורה להרשעת הנאשם, יש להצביע על שינוי דראמטי במערכת ראיות התביעה, ועל כרסום מהותי ומשמעותי שחל בה. צריך להיות בשנוי שחל, כדי להפוך את הקערה על פיה, עד כדי הטיית הכף לזכות הנאשם באופן שהסיכויים לזכוייו עולים על הסיכויים להרשעתו. מהפך זה צריך להסתבר מניה וביה מתוך העדויות. אין בית משפט זה, בדונו בערר, בודק את העדויות אחת לאחת, שוקל את הסתירות בדברי העדים לעומת דבריהם הם בחקירה המשטרתית או לעומת דבריהם של עדים אחרים. אין זה מתפקידו לבדוק את מהימנותם של העדים, דבר שממילא לא ניתן לעשותו בהליך זה. כל אלה ייעשו בבוא העת על ידי השופט השומע ורואה את העדים ומתרשם מהם. כל עוד אין בחומר הראיות על פניו כדי להפוך את גירסת התביעה או כדי לכרסם בה כרסום עמוק, אין מקום להורות על שחרור נאשמים ממעצר."

ראו גם: בש"פ 2565/98 שמעון מסיקה נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון, 98(2), 317; בש"פ 6570/96 מדינת ישראל נ' אחמד וואתד סאלים , תקדין-עליון, 96(3), 305; בש"פ 2260/96 ג'סאן מסרואה נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון, 96(1) 82.

9.עם זאת, אינני שוללת אפשרות שגם ללא בקשה לעיון חוזר, כאשר באה בפני בית משפט זה בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים, לא יאטום הוא אזניו משמוע ולא יעצום עיניו מראות מהפך של ממש המעמיד את מסכת ראיות התביעה ככלי ריק. אם כך יהיה, לא ישלח הוא את הנאשם להגיש בקשה לעיון חוזר, וידחה את הבקשה להארכת המעצר.

המקרה שלפנינו אינו חריג כזה. שני הסניגורים - על אף יד הכשרון הטובה עליהם - לא העלו דברים של ממש שיש בהם כדי לקעקע את מערכת הראיות, כפי שנבחנה על ידי השופט אור. ההתייחסות לעדויות עדי ההגנה שכרסמו - לפי הטענה - בראיות התביעה, לא הצביעה על כרסום ממשי או שינוי דראמטי במערכת הראייתית הלכאורית. לכל היותר מהוות הן בסיס לטענות שמקומן יכירן במשפט עצמו. הוא הדין בהתייחסות לחולשת ראיות התביעה מלכתחילה.

10.לשאלת מסוכנותם של המשיבים, נתנו דעתן הערכאות שדנו בעניין לפני ואינני מוצאת לחזור על הדברים.

11.אשר על כן אני נענית לבקשה ומאריכה את מעצר המשיבים בתשעים ימים החל מיום 19.6.99, או עד למועד מתן פסק דין, הכל לפי המוקדם.